סיפור בהמשכים
הבת של ברמן
מהעיריה
מאת חני סגל
מחברת הספר על המגרש הזה בניתי
זיסי, ביתו של ראש המועצה החרדית הקטנה והמשפחתית חשה שהפרוטקציה שלה היא מכשול להצלחתה בחיים.
הסביבה מעריכה אותה רק בזכות היות “בת של…” וכך, בסתר לב, גם היא בעצמה היא יוצאת לדרך, לכבוש פסגות של הצלחה בעילום שם…
על שולחן מבולגן גרוע להתחיל עבודה חדשה, היא יודעת, אבל האצבעות שלה מדגדגות לה היום ואין להן זמן להמתין עד שתתיישב עליה דעתה והיא תסדר.
היא הרי לא באמת חשובה לה, התחרות הזאת. אם היא פורטת את זה לפרוטות זה .בכלל נשמע מגוחך. אלף שקל, מי שישמע. בדיוק פרוטות. העיניים שלה צורבות
הרעיונות הללו לא הלכו כמו שבאו. הם רק תפחו להם בשעה הקרובה למרות שניסתה בהחלט לגרש אותם כשאמרה תהילים. הם נשארו שם. התגבשו והפכו לרעיון מנקר.
גם ליום נוראי יש סוף. בהיה במסך המחשב, בריכוז ומצח קמוט, שייראה “כאילו הכל בסדר”. אין קפה (המבטים בפינה שם ישפדו אותה. אין לה כח)
המטבח דומם, אימא שלה פעורת פה ותולה בה עיניים משתוממות ואביה יושב קמוט מצח ומשפשף עיניים בתדהמה. רק הנשיפות שלה נשמעות, והעקבים.
לא. אין לה מושג בעיצוב. היא לא אמרה מפורשות כמובן כזה שקר בוטה, אבל נתנה למרים לאה להבין שלהתנהל מול המעצבות זה לא בשבילה. רק זה היה חסר לה!
עברו כמעט שבועיים מאז העזיבה הגדולה שלה. כמעט שבוע מאז שהפכה להיות יהודית לוי. כמעט שלוש שעות מאז עזבה בהיסטריה את הצהרון .
התהליך של השינוי כמו שאמרה בפנים חשובות לשרי אתמול בלילה, היה היום נעים מתמיד. התכנון המופתי של דקה אחרי דקה שהכינה אמש עד שלוש לפנות בוקר
האינטרס הכי אנוכי שלה הוא להביא את אבא שלה לביקור כאן, לספר לו כמה היא עובדת קשה בשביל שהמועדונית הזאת תצליח, ולגרום לו לעבוד קשה בשביל הבת שלו כמו שרק הוא יודע…
