קרא קרא

איך נזכרה פתאום ביום ההוא? כבר שנים לא חשבה על זה, אפילו כשנזדמנה לתחנה הזאת. אולי זו המולת הקניות הרוחשת עכשיו סביב, לקראת שנת הלימודים המתקרבת. גם אז היה יום של קניות כאלו.

כשהזבל של חינסקי מטפטף אני מתחילה לכעוס. באמת, לשלוח ילד לרוקן את האשפה, ועוד לא לבדוק אחר כך מה הנזק… אני לא עולה להגיד להם כלום.?

לו היתה יודעת מזל עד כמה עסוקה ידידתה החדשה לא היתה נלהבת כל-כך. בקושי אני מספיקה להחליף מילה עם מירי, השכנה מהדלת מולי, והיא תולה תקוות בביקורים שלי…

‘די, תפסיקו לדחוף!’  סער מנערת את ראשה, מנסה לשלוט על אשד המחשבות שפלשו לראשה כמו גל צונמי. ‘אתם צפופים ודוחפים’, היא גוערת בהם בתוך ליבה, 

את בטח צוחקת עכשיו גילי. מכתב, מאבא? איזה מן אבא זה, שכותב מכתבים והוא פה יושב בחדר על יד? זה באמת קצת מוזר. אבות בכלל לא כותבים מכתבים, בטח שלא לבנות שלהן, בנות השש.

“לא מוגדר”, ענה אחיה של שרי בשיחה הבינעירונית, “בשעות הערב המוקדמות של זאת חנוכה”. סוף סוף, מרבית המשתתפים מחוץ לעיר, ועל האירוע להסתיים בשעה סבירה.