בס"ד
מהיכן הן באו ולאן הן חולמות לעוף
חיפשתי כנפיים / רחל לביא
מחפשת כמה רגעים של שקט לסכם את הכנפיים הללו, שהרעידו לבבות של כל כך הרבה אנשים. שואלת את עצמי למה זה נגע – סיפור לא אמיתי והכי אמיתי שיש.
אולי זה היה האתגר הגדול של הסיפור: לוודא שאני לא מספרת שום דבר שקרה באמת למישהו שאני מכירה.
"בני ותמר הם דמויות אמיתיות?" שאלה אותי מישהי לפני כשנה וחצי. "בעלי ואני רוצים להזמין אותם לשבת".
בני ותמר אינם קיימים במציאות, ועדיין העולם שלנו מוצף בהרבה בני והרבה תמר, כאלה בדיוק. וזה מה שהפך את הסיפור הזה מסתם עוד סיפור, לסיפור שרבים הזדהו איתו עד כאב.
מנסה לשחזר איך הכול התחיל, היכן נטמן גרעין הכנפיים.
אולי בשיחה שהייתה לי עם הגב' מרים אפללו, שנה לפני שהתחלתי לכתוב. שיתפתי אותה במחשבה שאין אפשרות לכתוב סיפור אותנטי על נוער מתמודד מהסיבה שהוא לא יעמוד, ובצדק, במגבלות הצנזורה.
מרים אמרה: "מה שבאמת חשוב לספר זה לא מה הם עושים, אלא מה הם מרגישים". זה היה משפט מכונן, שגרם לי לחשוב ברצינות אולי בכל זאת אפשרי לצאת למסע משמעותי שייטיב לספר את המהות ולא ייצמד לסימפטומים חיצוניים שעושים הרבה פרובוקציה, רעש וזעזוע, אבל הם לא הנקודה השורשית של הדבר.
במשך שנים בהן ניסיתי לעזור לנערות במעגלי קירבה שונים כמורה וכמלוות נוער, הרגשתי שכולנו מחפשים דרך. הרבה ניסוי ותעייה, הרבה טעויות גם כן. שמתי לב שהדברים המשמעותיים ביותר שהצלחתי לעשות היו כשיצרתי קשר עם ההורים.
ויום אחד נכנסתי לחנות ספרים, ונתקלתי בספרה של נעמי סובול – "קינצוגי". קניתי אותו והתחלתי לקרוא. קראתי על נעמי, שאחרי שבתה עזבה את הבית ולא הסכימה אפילו לדבר איתה בטלפון, החליטה לפתוח את הספר "תומר דבורה" לר' משה קורדוברו וללמוד אותו בעיון. היא בחרה ללמוד לעומק את המהות של י"ג מידות של רחמים ולנהוג עם בתה כפי שהקדוש ברוך הוא מתנהג איתנו.
גיליתי שפה חדשה, נפתחו לי שמים. לימוד ייעוץ להורים לנוער מתמודד היווה בעבורי גילוי יפה מאין כמותו.
רוב בני הנוער המתמודד זקוקים לטיפול, אלא שמעבר לכך שהם בדרך כלל מסרבים לו, יש משהו שעד השנים האחרונות התפספס, אולי בחסות הפסיכולוגיה.
טיפול טוב, ככל שיהיה, מתנקז אל שעה אחת בשבוע. לעומת זאת, ההורים הם אלה שחווים את הילד במשך עשרים וארבע שעות ביממה. אם בזירה הזו משהו לא מתנהל נכון, הטיפול לא יוכל להיות אפקטיבי. כל מטפל, מחנך, מורה, מדריך, משמשים דמויות זמניות בחיי הנער. המשפחה היא נצחית, וכאן צריך להיות המוקד עליו שמים את הדגש יותר מכל.
אמת, לפעמים אין ברירה וצריכים מישהי כמו המורה תהילה בסיפור, שתבוא ותתמוך ותבנה. לא תמיד ההורים מסוגלים להיכנס למסע המורכב הזה בעודם מתבוססים בכאבם שלהם, אבל המורה תהילה אינה אמורה להיות תחליף להורים, היא צריכה להיות גשר שבאמצעותו תמר תגיע אליהם.
כמה קוראות שאלו אותי מדוע בחרתי לתמר אב עם מורכבות כמו זו שתיארתי בסיפור, והרי המציאות מוכיחה כי במשפחות רבות וטובות, מכילות ומדויקות, הדברים הללו קורים.
אביה של תמר לא נבחר בטעות. הקושי בקשר שלו עם תמר בא להראות כי על אף שתמר הצליחה בניסי ניסים לבנות את עצמה, משהו בה לא יוכל להירגע, להשתקם ולהתייצב עד הסוף, עד שגם הקשר עם אביה יחזור. וכמה המקום הזה מצולק, תוקע וחוסם כל עוד זה לא קורה. תמר פשוט חייבת אותו איתה בחייה! אי אפשר לוותר עליו!
היה חשוב לי להביא את "קרחון הכעס", המסביר כי רגש הכעס הוא ביטוי חיצוני המהווה קצה קרחון של רגשות עמוקים אחרים, כמו: אכזבה, חוסר ביטחון, חוסר אונים, אבל, חרדה ועוד. כשמבינים עם אילו רגשות הוא התמודד, קל יותר להבין את התנהגותו.
יחד עם זאת, הבאתי גם את סיפורה של אסתי, שנשרה מהמסגרת ללא שום קשר לבית הוריה. הורים הם לא תמיד הבעיה, אבל הם יכולים להיות הפתרון.
מיותר לציין כי קיימים אינספור גורמים לנשירה, וכי סיפור זה הוא בסך הכול סיפור בודד לדוגמה, ואין בו להשליך על כל מקרה אחר שהוא.
מוכרחה להוסיף כי אני רוחשת חיבה מיוחדת לר' ניסן ורייצ'ל ג'ייקובסון, הוריו של בני. אנשים לא קונבנציונאליים, אבל שמחים ואוהבים. בני חייב להם את חייו.
"את חושבת שנערות בסיכון קוראות את הסיפור?" שאלו אותי כמה בציפייה. לא חושבת. אז למי הסיפור הזה מיועד?
הסיפור הזה מיועד לנו. לכל מי שיש לו ילד כזה. אח כזה. נכד, דוד, בן דוד או אחיין. אולי תלמיד. שפוגש אותם ברחוב, בלילה, בחנות או על ספסל הלימודים. ולא מבין מה קרה להם, למה לאבד ככה את החיים. השתדלתי להביא את הרגשות האמיתיים שעומדים מאחורי הנפשות הללו. אולי נכעס פחות, נחמול יותר. נצליח גם לאהוב.
אם יש משהו שחשוב לי לומר בעת הזו הוא: אבא ואמא, אל תוותרו על הילד שלכם, גם אם הוא ויתר על עצמו. גם כשסוער, אתם תמיד נשארים על החוף. רק אתם יכולים להחזיר את הסירה שלכם הביתה.
ולכל אלה שמלוות בנות נוער – מורות, מנהלות, יועצות, מטפלות, מדריכות: אתן יכולות למנוע את המקרה הבא. אתן יכולות לזהות את זה בזמן. להיות גשר מעל ים גועש ולא לשכוח שאתן רק אמצעי, לא מטרה. שנזכה.
בכתיבת סיפור זה, הרגשתי סייעתא דשמיא מיוחדת, נישאתי ממש על כנפי רוח. לאורך הכתיבה חשתי כאילו הסיפור כבר נכתב למעלה, ולי רק נותר להעביר אותו אל הדף. אני מודה להקב"ה שזיכה אותי להיות שליחה להביא לעולם כנפיים דרכן יוכלו אנשים ללמוד לעוף, ומתפללת שלא תצא תקלה תחת ידיי ומילותיי.
סיפור זה לא יכול היה להיכתב ללא עזרתם של אנשים רבים שעמדו לצידי והיו לי לכנפיים. תודותיי נתונות להם, והן כתובות בסוף הספר באריכות.
יחד עם זאת, יש כמה שאינני מוותרת להזכיר אותם כאן, כי כן, אתם – הורים יקרים וחשובים, ונערות מתוקות ומדהימות. אתם שפתחתם בפניי לב, וחשפתם כנפיים יפות, כל שלי – שלכם. אם מישהו קיבל משהו מן הספר הזה, זוהי הזכות שלכם!
בתפילה שנזכה להגיע ליום עליו נאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". אמן.
לעמוד הספר ״חיפשתי כנפיים״
