קודם כל – של מי הרעיון? יש כאן דרך מפותלת משהו אך משעשעת ביותר – שבסופה מגיעים למדרשי מגילת אסתר בליווי אנלוגיה תואמת זמננו. יש כאן התמודדות משולשת של הציירת: דמויות המגילה, הדמויות המקבילות מזמננו, הילדים שהפכו לצופים. איך מחליטים מה הסגנון של כל קבוצה? איך מדייקים בפרטים?
מכיוון ששאלת 'של מי הרעיון' – הייתי חייבת לפנות קודם כל לסופר, שהרעיון באמת שלו… אז הנה תשובת הסופר הרב אליעזר המאירי, דבר ראשון –
שאלה טובה… חיפשתי משהו שיביע את המסר, שנס פורים אינו אירוע חד פעמי, אלא הוא מבטא את נס הקיום של עם ישראל בכל הדורות. "תשועתם היתה לנצח ותקוותם בכל דור ודור". לכן רציתי סיפור שיתאר את המגילה, ויכלול גם את זמננו אנו, וגם את הדורות שבאמצע. בסייעתא דשמיא, עלה הרעיון לספר את המגילה דרך תיאטרון בובות, שבו ילדים בני זמננו מפעילים בובות של מנהיגים היסטוריים מכל הדורות, שהם משמשות בתפקיד הדמויות מהמגילה. (איך קרה הדבר הזה? תקראו בספר!) לאחר מכן הבובות "קמות על יוצרן" והופכות את ההצגה למציאות, וכל השאר – היסטוריה…
לגבי ההתמודדות שלי – אז קודם כל, אני רגילה להתמודדויות ומורכבויות בכל ספרי ההיסטוריה היהודית שציירתי בסידרה, נאמר כך – משעמם אף פעם לא היה לי… הילדים בני זמננו – הם ילדים רגילים לחלוטין, והדמויות מהמגילה – תואמות לאיורים שמתארים את התקופה ככל שניתן. למעשה, את ההנחיות לגבי איך יראו הדמויות – בסיפור הזה, אני מקבלת ישירות מהסופר. כך שנותרת לי עבודת מחקר על איך בדיוק זה היה נראה, אבל אני יודעת לגמרי מה הכיוון, ותמיד סקרנית לדעת עוד ועוד דיוקים על מה שהיה אז ואיך להעביר את הדברים אותנטי ככל האפשר!
במה כרוכה עבודת המחקר שלך כשאת עומדת להחליט את החלטות הסגנון – מהיכן המידע? מה המקורות?
הרב המאירי: אפיון מראה ולבוש הדמות לפי תקופתה ההיסטורית, נעשה במקצועיות על ידי הציירת. לגבי סגנון הדיבור, כחלק מההומור שבספר, רוב הדמויות מדברות בשפה עכשווית ולא בסגנון עתיק. יוצאים מן הכלל הם, כמובן, מרדכי ואסתר, ששפתם היא בסגנון פסוקי המגילה, או בסגנון המדרשים שעליה. גם אחשוורוש, בתפקידו המלכותי, מדבר בשפה מאופקת בדרך כלל, חוץ מכל מיני הזדמנויות שבהם משהו מוציא אותו מדעתו. למשל, כאשר במקום ספר הזכרונות, מביא המשרת את ספר הקומיקס "אותי הוציא משם"…
שירי – למזלי יש כאן עבודת מחקר מקדימה של הסופר, שמפנה אותי למקורות שונים כדי לדעת מה לבשו, איך ריהטו, מה היה מקובל – בתקופה אותה אני מציירת, אבל מעבר לזה אני מחפשת ספרים ישנים שמתארים את כל מה שאפיין תקופות מסוימות, ויש גם אנשי מקצוע שממש זו העבודה שלהם.
האם את חווה את מהלך העלילה דרך עיניהן של כל הקבוצות המשתתפות – הילדים, הבובות השגויות, דמויות המגילה או שאת מסתפקת בקבוצה אחת בלבד?
אין אפשרות כזו לחוות רק מצד אחד. הרי אני מציירת ו'נושמת' את כולם! כשאני נכנסת לפרויקט של ציור ספר, אני צוללת לתוך עומק החוויה – וממש מרגישה את דפיקות הלב של הילדים כשקולות בוקעים מהמחסן הריק (אך המלא בבובות…) ואת הדמויות השונות המתפקדות בהצגה הבלתי אפשרית הזו. בשביל לבטא את הרגש של כל דמות – אני חייבת להכנס לנעליה, גם אם זה הנעליים (פוי…) של המן…
אפשר להגיד שהז'אנר העיקרי של הספר הזה הוא הומור?
הרב המאירי – ספר על פורים חייב לכלול הרבה שמחה, אבל המסר של הספר אינו רק שמחה! הספר כולל את סיפור המגילה עם פרטים רבים מהמדרשים ומהמפרשים. הספר ממחיש את גודל היאוש שהיה אז, את עוצמת הנס, וכפי שאמרתי – את המשמעות של הנס לכל הדורות. הספר מדבר גם על קבלת התורה מאהבה. וגם מבחינה עלילתית, הסיפור הדרמטי כולל לצד ההומור, הרבה מתח
את מנסה לפרש בעצמך ולנחש את כוונות המחבר מאחורי הסיפור או שאת מבררת איתו קודם?
גם בספר, וגם בכל יצירה שאני עובדת בה עם יוצר נוסף – יש לנו שיחה מקדימה ומעמיקה על התכנים. אני נותנת את הפרשנות שלי בציורים, בשביל זה גם פונים אלי. אבל קודם כל ולפני הכל, אני אמשש את דופק הסיפור לפי מי שכתב אותו. ככל שהסיפור איכותי יותר, אין צורך בהרבה מאמץ וניחושים – המסרים עוברים בצורה מאד חדה וחזקה, מהסופר – אלי, וממני – לדפים.
את מנסה מספר אפשרויות לכל מופע או שאת מתכננת מראש מה יכלול כל מופע ואז מבצעת?
זה תלוי, לפעמים יש רגעים בסיפור שאני לא בטוחה איך יותר נכון לביים אותם בציור – אז אני מנסה מספר אפשרויות, לא יותר מ-2-3 הכי הרבה – כי לרוב התסריט עומד לי בראש מאד חזק. ולפעמים, הציור כל כך חי וברור בדמיון שלי – שרק אין לי סבלנות שהוא יווצר כבר, הנה – אני רואה אותו, אני יודעת בדיוק איך הוא צריך להיות…
עם מי את מתייעצת? מי אמור לאשר את התוצר הסופי?
קודם כל עם הסופר עצמו כמובן, שערך עבודה מקיפה מראש על כל החומר. בנוגע לחלקים היצירתיים והמקצועיים של האיור – יש לי 'מעגל סגור' ואיכותי של חברות מדהימות, כולן ציירות וחברות טובות למקצוע ולחיים. כשיש לי התלבטות, או כשאני רוצה לשתף בהתלהבות מהעמוד שיצא לי – אני שולחת להן ומקבלת תמיד פידבק חם ואמיתי. האישור הסופי מורכב ממני עצמי (ואני המבקרת הכי קשוחה שלי…), מהסופר, ומההוצאה לאור כמובן.
מהי ההרגשה בסיומו של פרויקט כזה?
סיפוק אדיר, הנאה, כיף. קודם כל אני אוהבת לשמח ילדים, הידיעה שילדים יושבים ובולעים כל מילה וציור, צוחקים, נהנים – זה כשלעצמו עושה לי טוב על הלב. אבל בסדרה הזו זה הרבה מעבר לזה – אני יודעת שבעזרת הקומיקס אני מעבירה ידע תורני נרחב ומשמעותי, בצורה שנחרטת במוח ולא יוצאת משם.. זו ממש זכות ושליחות.
זהו אחד מיני רבים. את מאיירת פוריה מאד בלעה"ר. האם מתרגלים להרגשה המרוממת בסיום פרויקט כזה וממשיכים הלאה או שההתרגשות משאירה רושם לזמן מה?
לעולם לא מתרגלים… אמנם זה לא כמו היצירה הראשונה, שזו תחושה מאד מסוימת של התחלה – אבל זה בכל פעם מרגש מחדש. כל יצירה היא גם 'ילד' בפני עצמו… אף אחד לא דומה לשני, ולכל אחד יש את המשהו המיוחד שלו. וההתרגשות מחזיקה מעמד בערך חצי שנה. סתם, לא בדקתי.
איך את מרגישה עם התוצר המוגמר – הספר המודפס – יש לך פה ושם ביקורת עצמית, חרטה, היית רוצה לשנות משהו? או שהכל מושלם?
פעם הייתי מאד מבקרת את עצמי כשספר היה יוצא. עוברת ציור ציור ואומרת לעצמי – פה יכלתי לעשות כך, או אחרת… היום אני לא עושה את זה, יודעת שעשיתי את הטוב ביותר שיכלתי באותו זמן – ונהנית לראות את המאמץ שהפך לפרי של ממש. מושלם? אין מושלם… טוב ונהדר? כן!
ועוד שאלה לרב המאירי – במה כרוכה עבודת המחקר לכזה ספר – מהיכן המידע, מה המקורות?
החלק התורני, שהוא העיקר, מבוסס כאמור על מדרשי חז"ל, ועל המפרשים. לקחתי דברים רבים מתוך פירוש הגר"א על המגילה, וכמובן – רש"י, אבן עזרא, ועוד. החלק ההיסטורי מבוסס על ידע כללי עם קצת ספרי עזר. למשל, נעזרתי בסקירה ההיסטורית שכתב הסופר אבנר גולד, בסוף הספר "הנסיך מן האנוסים" (מתוך סדרת "רוח עמי"), כדי להגיע לדמותו של האינקויזיטור המרושע במיוחד – תומס טורקמדה.
גם אתם יכולים לפנק במשלוח מנות מכובד בקלות ונוחות בלי לצאת מהבית!
