עכשיו אין לו לאן לחזור. לאלקריף יש אבא מרגיז והחיוכים שלו צבועים. הוא מעלה אותך לאוטו בחיוך וידידות, ואחר כך רץ לספר ליושע על המעקב הטיפשי במלון רמדה. יושע יתעצבן נורא, ויסכה תגיד שיחפש לו מקום אחר כי אצלם מתארחים רק נערים ממושמעים. הוא בועט באבנים בשביל החצץ, ומרגיש שהוא רעב. חבל שאין לו כסף […]
רק מישהו אחד מסוגל לאכול שניצל סויה בנגיעות גלידה חלבית בטעם מסטיק. "איך הגעת הביתה כל כך מהר?" יושע נותן מבט ביקורתי בשניצל הסויה הנגוס שיש עליו שאריות ורודות של גלידה בטעם מסטיק. "הגעתי". מפטיר רובי, מושך בכתפיו. אם רובי בן החמש עשרה סותם ב'הגעתי', הוא מתכוון לדרך החביבה עליו כל כך. טרמפים. רק אלוקים […]
הו. הלוואי. הרים טלפון. התקשר לרובי, בכורו. "אני פה בבית של סבא וסבתא, בתל אביב" הוא אמר לו "כן, כבר כמה ימים. מארגן אותו להשכרה" רובי היה נשמע מופתע. לא דברו כבר מלפני שבועיים. "אתה צריך עזרה?" "הו, לא ממש. כבר ארגנתי הכל עם נחום ואתה עסוק מאד בכל מקרה" שתקו קצת, שניהם. "טוב" אמר […]
כולם טוענים שלא עוזר לגעור בעצמך, אי אפשר להכריח את עצמך להרגיש בטח לא לחלום… אוסטרליץ הוכיח לו אחרת. החלומות שלו יותר חזקים מהכל. ישראל ישב במרפסת, הזיע עם קרני השמש העולות על תל אביב הבנויה, ואוסטרליץ הציץ מבין הסורגים. הפעם היה לו חיוך גדול מלא שיניים שבורות. "הי", קרא לעומתו "אתה לא חלום טוב!" […]
מאת חני סגל מחברת הספר 'על המגרש הזה בניתי' בלילה שוב הגיע האיש. גבוה בלי פרופורציה. ישראל דווקא ניסה לחסום לו את הדרך אבל ההוא נופף במפתח גדול ומשונן והזיז את ישראל מהדרך בדחיפה קלה עם הרגל שלו. הפעם גם היו לו גפרורים ביד. ואחרי שהוא נדנד עם הראש הענק שלו את הנברשת וניפץ כמה […]
מאת חני סגל מחברת הספר 'על המגרש הזה בניתי' פרולוג: הקשיש התמהוני לא נתן לו לעבור במדרכה הצרה בלי שייקח ממנו את החוברת הקטנה. אוח. דרום תל אביב של ימינו. לנורמליים אין פה בכלל מקום. לא היתה לו ברירה, במקום להתווכח, לקח אותה, הניח בכיס הפנימי, יזרוק תיכף. רק בלילה אחרי שנפרד מנחום שיצא הביתה, […]
