50 50

אישה עומדת מול מעבר חצייה. חמישים (וארבע) שנים מאחוריה, גיל הזהב לפניה. למי אכפת. סתם שורה מיותרת בקורות החיים. (סימה, חשבת השכר של ‘מה חדש‘ ממילא לא נותנת לה יותר משלושים וחמש גג.)

בכל מקרה, בשביל בלה היא תמיד תישאר מיידלע. (אין קשר לקרמים שבלה מוכרת.) וכמו שאסתר אומרת: בגילנו, החיים הם העיקר. ואסתר יודעת על מה היא מדברת. ליוותה למנוחות שני הורים צעירים מדי. (אלה גם ההורים שלה. רק בזכותה יש צבע על המצבות.)

החיים יפהפיים, ברוך השם. זכתה בנחום, בעל משכמו ומעלה. (אסור להרשות לו לחזור לקומה השביעית!) ובארבעה ילדים שעזבו מזמן את חדר הילדים: אביגדור, מרגלית, דיתי וחגי. (אביגדור אמנם נשוי לעדינה, מרגלית מתביישת בה, דיתי ברחה לקונטיקט וחגי טרם התחתן, אבל חוץ מכל הנ“ל, אשרי יולדתם.)

הנכדים הם בונוס של הגיל. היא סבתותא גאה במשרה מלאה. המקפיא תמיד מלא, ישתבח שמו. (לא ברור איך נוכח התיאבון של אביגדור) ובכל שבת וחג היא צריכה להאריך את השולחן. (אם טוביה מתכוון להסתגר בחדר – שיגיד מראש!)

גם העבודה ב‘מה חדש‘ נחמדה, בסך הכל. (ממלאת את המעטפה שהחביאה מאחורי הקרמים.) אוסנת היא בוסית נהדרת (בימים שהן לא לובשות אותו סריג) והקולגות מקסימות, אחת–אחת. (אלא אם כן קוראים לה גילה והיא מתעקשת להיות כלה.)

בשורה התחתונה, כשהיא מסתכלת על עצמה, היא מרגישה שלמה. מאה אחוז שושי. (חמישים–חמישים יהיה מדויק יותר.)

חמישים–חמישים הוא מפגש עם גוף–נפש, ועם השאלה שמחכה לנו בכל צומת: לאן עכשיו?

אל תיתנו לכריכה לתעתע בכם.