במשעול

קצת לפני סיום הסעודה, חשה סימה אברמסון שלא
הכל כשורה אצל כלתה, “ריקי לא שוחחה כמעט בכל
הארוחה”, ציינה לעצמה. גם לגילה היה נדמה שגיסתה
שותקת טיפה יותר מדי. כששאלה אותה, אם תוכל לסייע
לה להכין את העבודה על “שמחה אמיתית”, שהן צריכות
להגיש ביהדות, ענתה ריקי בחצי פה, שהיא איננה יודעת.
“נראה כבר”. בדרך כלל, היתה ריקי נענית בהתלהבות
לבקשות מן הסוג הזה ומבטיחה לאסוף חומר ככל
האפשר, ממאגר השיחות השמור אצלה בבית. ועכשיו?
כשנטלה לידיה את הברכון, לפני שבני הבית זימרו
את “שיר המעלות”, בירכה לעצמה ביחידות וקמה מן
השולחן, התאשרו חששותיה של סימה סופית. בעיניה
עקבה אחר כלתה המחליפה מילים קצרות עם בנה
ופונה לחדרם.
“קרה משהו?” שאלה ספונטנית את דניאל שלה.
“לא! שום דבר מיוחד”. מלמל מתחת לשפמו, “עייפה
עוד מן הלילה, זה הכל”.