שיבולים שנותרו בשדה

מילי נוימן הייתה שמחה מאד לקבל תעודת הוקרה. אבל המורות, למרבה הצער, לא מוצאות סיבה לתת לה אחת כזו. בינתיים היא נאלצת לעמוד בהפסקה ולאכול ענבים יחד עם רבקהל’ה, חברתה הטובה, ולצפות בחברותיהן, חביבות המורות, אלו שמידותיהן מתוקנות והליכותיהן חינניות, מקבלות את התעודה הנכספת.

גם רבקה’לה, בדיוק כמו מילי, לא מקבלת שום תעודת הוקרה. אמא שלה ככה-ככה, אבא שלה לא תמיד בארץ, והחולצות שלה היו מקומטות עד שלמדה לגהץ אותן לבד.

כשמילי מנסה להשלים בעט את הציור שמישהי התחילה לשרבט על הקיר, ולשפץ אותו, היא לא מעלה בדעתה שזה נחשב ל’השחתת רכוש הסמינר’. העונש: איסור על השתתפות בתחרות הציורים. הציורים שלה, צבועים ומוכנים להגשה, מסרבים לקבל את הגזרה, וכמו כן הם חייבים שהסגנית עדינה כץ תראה אותם כבר. היא נאלצת למצוא דרך עוקפת, שתסבך אותה עוד יותר.

אבל כל זה שום דבר, לעומת הבושות שיש לרבקה’לה מאמא שלה.

סיפור לבנות הנעורים, על ידידות, על כיבוד הורים, על רצון להיות טובות יותר. להיות.

מוקדש לכל ילדה ונערה, ובמיוחד למי שתמיד רצתה לקבל ‘ראוי לשבח’ בהתנהגות ובדרך ארץ, ולא קיבלה אותו אף פעם.

 רוצה לדעת עוד? – הכל על הספרים של רותי קפלר