מחנוכה אני מבטיחה ליוסי, לאבא, לרותי, ולעצמי, שבערב פסח, כשנסדר את הבית נמצא את השעון, את המשקל, את המפתח של המחסן ואת האלבום. שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא, וגם יצא, ולא נמצאה שום אבידה.
כמה טוב שאחרי פסח ראשון, יש פסח שני. אז מה, חפץ שלא נמצא בערב פסח, יש לו סיכוי להימצא עם בוא פסח שני?
לפני שנענה על השאלה הזו, כדאי לבדוק:
האם יש טיפוסים שמועדים יותר לאבד חפצים?
אנחנו יודעות שכן:) אבל לא נדבר על טיפוסים. לא נכליל. ("יש לי הפרעת קשב, לא, לא מאובחנת רשמית. רק אני איבחנתי את עצמי" – מכירה?) גם לא נתמקד בתכונות. מי שמאבדת- מכירה ויודעת, לא צריכה תזכורת לתכונה הזו. היא זוכרת לבד. בואי נדבר על מצבים.
יש בהחלט זמנים שמועדים יותר לאיבוד פריטים. רוצה שפריטים לא יאבדו לך? דווקא בזמנים המועדים, תשתדלי להיות מפוקסת. כל אחת יכולה להעיד על אבדות שהלכו בלי שוב בזמנים שבהם היא לא הייתה 'מקורקעת'.
הסחות דעת הן האשמות העיקריות של התופעה. לא צריך יותר מרגע של טלפון שייקח לנו טיפ-טיפונת מתשומת הלב כדי שנשאיר את הארנק בחנות או את התיק באוטובוס או את הטבעת ליד הכיור באולם החתונות.
חוץ מהטלפון, אפשר להאשים גם את הפריטים בעצמם. כלומר, את הכמות שלהם. ככל שיש לנו יותר פריטים- יש לנו יותר סיכויים לאבד. פחות פריטים- פחות סיכונים. בכל יציאה מהבית אני מעדיפה לצאת עם פחות חפצים בדיוק מהסיבה הזו. נכון שיש ביטחון ורגיעה בידיעה שלקחנו את כל מה שאולי נצטרך וככה אין סיכוי שנתקע בלי מטען או בלי כרטיס קופת חולים. מצד שני, אם ניקח אותם לכל מקום, דווקא יכול להיות שכן נתקע בלעדיהם, כי איכשהו- מרוב פריטים ומרוב 'ליתר ביטחון', יתאדו לנו כמה בדרך.
נקודה נוספת היא שקיות/חבילות/מזוודות/מארזים/תיקים – רבים מדי. ארגון נכון של הציוד שאת צריכה להסתובב איתו עשוי למנוע איבוד פריטים. איך נארגן נכון את המשא? הנה, נענה על זה:
ממש כמו בבית: אם יש מקום קבוע ומוגדר למספריים/לחוט תפירה/…- יש פחות סיכויים לאבד, כך גם בתוך התיק שלנו. אנחנו יכולות גם בתיק ליצור 'מקומות קבועים'. אם יש לרב קו מקום קבוע בארנק – מיד כשהוא ייעלם נשים לב שהוא לא נמצא שם, ולא רק בפעם הבאה שנצטרך אותו.
כדי להמעיט בעודף השקיות והחבילות, נשתדל לרכז את כל התכולה בפחות מארזים. נכניס שקית קטנה (אחת או יותר) בתוך שקית גדולה, כך שיהיה לנו מעט שקיות עם תכולה מרובה.
את רגילה לספור את הילדים? מהיום תספרי גם חבילות. (במאמר מוסגר: אמרה לי חברה ברגע של הומור: כשחוזרים מהגינה ואימהות רבות מוודאות: יוסי. דסי. אורי. מירי. שוקי. ריקי…- אני סופרת בימבות וכדורים. בינינו, הילדים איכשהו בסוף יחזרו. הבימבה- לא. )
כמה עתיק ופשוט, ככה חשוב: כתיבת שם. הפעולה הפשוטה והבסיסית הזו היא מסוג הפעולות שברור לכולנו שאין יעילה ממנה, ושוב ושוב אנו מדלגות עליה בתירוצים עלובים. אז כן. כשיש מספר טלפון ושם – נוכל לקוות שגם אם אבדנו, אנשים טובים בדרך ישיבו לנו את אבדתנו. (ואם כבר אנחנו מדברות, אז בקשה קטנה: אם מצאתם קורקינט בלי שם, נודה לכם אם תוכלו להחזיר לנו אותו. הוא השני שנאבד לנו בחודשים האחרונים.)
ועוד טיפ קטן: חכם עיניו בראשו. אל תתני לילדים לצאת מהבית עם פריטים שיהיה לך אכפת מאוד-מאוד במקרה שהם יאבדו.
שיעורי בית: בבקשה, לכי עכשיו לכתוב שם על פריט אחד. אשמח שתכתבי כאן בתגובות על מה כתבת.
בערב פסח הבא, במקום להיות עסוקה בחיפוש אבידות, תנקי אותן:)
למציאת תכנים נוספים שלי: 02-666-7140
לפרק דוגמא מהספר לחיות בסדר לחצו כאן
