עניה סערה – מה שהיה שם באמת

לרגל הדפסת מהדורה שישית (!) של הספר ‘עניה סערה’ פנינו למחרת לשמוע קצת מעבר. הנה המאמר לפניכם. לא נגענו…

סיפור טוב באמת הוא כזה שמביא אותך פנימה – להרגיש, להריח ולנשום את האווירה שנוצרת מכל הפרטים הקטנים. אולי משום כך ניתן לכותב הכינוי ‘סופר’ שהוא בעל משמעות כפולה ומבטא גם ספירה של פרטים והכללתם לעניין אחד. סופר הוא מי שאוסף מספר גדול של פרטים ספורים ומנויים, ועושה מכולם סיפור אחד.

אז איך נולדה “עניה סוערה”?

כולנו צמים בתשעה באב ומתאבלים על ירושלים שאיננה, אך החורבן עצמו קצת גדול מכפי מידותינו. הכותל שלנו הוא, אמנם, קיר ממשי, שאפשר לגעת בו, אולם ממנו ועד בית המקדש וירושלים של מעלה הדרך כל כך רחוקה… שנה ועוד שנה ניסיתי להרגיש, והתייאשתי. במצוקתי, נטלתי לי – כמו רבים וטובים אחרים – ספרות שואה. היא לפחות הייתה ברת הבנה…

יום אחד פתחתי את הספר “תולדות עם עולם”. שנים הוא היה בבית הוריי, שכן לו אחר כבוד באחד המדפים הגבוהים, ונלקח משם מדי פעם על ידי שוחרי היסטוריה, שאני מעולם לא נמניתי עליהם.

איכשהו התגלגלתי לעמוד שבו מתואר שכאשר שלח המושל היהודי אגריפס יד באוצרות המקדש, הסתובבו הבחורים בירושלים עם קופות צדקה, וקראו: צדקה! צדקה! אגריפס המלך נקלע למצוקה, וזקוק לתמיכה כלכלית… עצרתי לרגע: היי, מעניין… האנשים האלו שחיו שם, בחורבן הבית, היו אנשים ממש. עם ראש, עם עיניים, עם ידיים, עם רגליים – ואפילו עם חוש הומור לא רע.

וכך בעצם נולדו ברוריה, נחמיה ובנאל.

דרכם לא היה החורבן משהו רחוק כל כך. 

זה כמו קורמו, בעצם?

כן ולא.

כן, משום ששניהם מקרבים את ההיסטוריה אלינו ו’מנשימים’ אותה עד שתתחיה.

לא, כי ביציאת מצרים אנו מכירים את מרבית המדרשים, ואילו בחורבן הבית הרגשתי שיש יותר מדי הרבה עובדות שאינן מוכרות. מעבר לכך, בחורבן הבית התאפשר לי להביא זירות נוספות שהתרחשו במקביל ולהעשיר את הידע בתולדות ישראל תוך כדי העלילה.

 ולמה גירושין?

קודם כל כי צריך קצת צבע… ואם כבר, אז גירושין מסמלים בעיניי חורבן של בית ומכניסים לאווירה הנכונה.

 כמה מילים על ברוריה –

אישה גדולה שמתמודדת את ההתמודדות האישית שלה מול אתגרי התקופה. היא לא יכולה לשנות הרבה, כמו כולנו. היא רק אישה אחת קטנה בסך הכל… אבל היא עושה את שלה. אל מול כל המכשולים מפלסת לה דרך. כל חייה בירור אחר בירור, כדי לעשות את מה שבורא עולם רוצה ממנה. רק אחר כך מתברר, שתרומתה הצנועה מכריעה באמת.

האם התכוונת לרמוז על אתגרי התקופה שלנו?

הרבה שואלים…

את תשובתי כתבתי בהקדמה לספר, ובקיצור: לא. קטונתי מלייחס, לדמות ולהשוות. מרחק הדורות גדול מדי.

עם זאת, כל התמודדות נכונה של אדם כלשהו במהלך הדורות, המושתתת על אמונת אומן ודברי חז”ל, בכוחה לעורר השראה ולחזק כל אחד בכל מקום שבו הוא מתמודד.

למה המקורות שבסוף?

בשביל כל האברכים ותלמידי החכמים שישבו ובחנו שם כל מילה…

ובשביל כל האנשים והנשים שלא אוהבים לקרוא דמיונות של סופר, ורוצים לוודא שאכן הכל היה באמת.

זה בא בסוף כדי לאפשר חווית קריאה רציפה.

את מקבלת תגובות קוראים?

המון. הרבה ספרו שזו הייתה הפעם הראשונה בחייהם שבה התחברו לחורבן הבית בתשעה באב והצליחו להצטער באמת. אני מודה לבורא עולם שזיכה אותי לקחת בכך חלק.

יותר מכולם אהבתי את התגובות ששלחו לי תלמידי החכמים שעברו על הספר מהחל עד כלה. (האם רבי עקיבא אכן חי בתקופה זו?… )

בתשעה באב אסור ללמוד, וכך זכה “עניה סוערה” לביקורתם האיכותית. כל תגובה נקראה בעיון ונבדקה היטב, ומה שהיה צריך תוקן במהדורה הבאה.

 ולסיום –

בין חמשת הטרגדיות שאירעו לאבותינו בתשעה באב מונים חכמים את העובדה ש”נחרשה העיר” (תענית פ”ד מ”ו).

אמר רבי משה שפירא זצ”ל: מה האסון הגדול בכך שנחרשה העיר? הרי ממילא הייתה ירושלים שוממה וחרבה!

והשיב: בתחילה לקחו לנו את בית המקדש, אך עדיין נשאר לנו החורבן. המשמעות של החרישה היא שהם נטלו מאתנו גם את החורבן…

ב’עניה סוערה’ ניסיתי בכוחי הדל לתרום את תרומתי הצנועה, ולהחזיר במעט לכל הפחות את החורבן…