אצלינו בבית ובחצר האחורית

יוני 16, 2022

אצלינו בבית ובחצר האחורית

“קוֹרְאִים לִי יָעֵלִי. אֲנִי בַּת יְחִידָה. יֵשׁ לִי שְׁנֵי אַחִים. וְאַבָּא שֶׁגָּר בַּבַּיִת שֶׁל סַבָּא וְסָבְתָא שֶׁלִּי. פַּעַם בִּשְׁבוּעַיִם אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים לְשַׁבָּתוֹת לְאַבָּא, אֲפִלּוּ שֶׁאֲנִי מַמָּשׁ לֹא רוֹצָה לִנְסֹעַ. סַבָּא, אַבָּא וְאַחִים שֶׁלִּי הוֹלְכִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת. סָבְתָא מִתְפַּלֶּלֶת בַּבַּיִת אוֹ שֶׁבָּאוֹת אֵלֶיהָ חֲבֵרוֹת וַאֲנַחְנוּ לֹא מְדַבְּרוֹת. אֲנִי לֹא רוֹצָה לְהַעֲלִיב אוֹתָהּ אֲבָל אֲנִי מַרְגִּישָׁה לֹא שַׁיֶּכֶת. אֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת לֵהָנוֹת, לְהִפָּגֵשׁ עִם בַּת דּוֹדָה שֶׁלִּי שֶׁגָּרָה לְיָד. אֲבָל זֶה לֹא הֲכִי נָעִים לִי. אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה קְשׁוּרָה לַמִּשְׁפָּחָה שֶׁל אַבָּא, וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁגַּם הֵם לֹא קְשׁוּרִים אֵלַי. אוּלַי זֶה בִּגְלַל אִמָּא שֶׁכְּבָר לֹא קְשׁוּרָה אֲלֵיהֶם? זֶה מְסֻבָּךְ וַאֲנִי מְקַוָּה שֶׁהַזְּמָן יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ…”

*

שָׁלוֹם לַסּוֹפֶרֶת. שְׁמִי אַרְיֵה, וַאֲנִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָךְ עָלַי.
לִפְנֵי כַּמָּה יָמִים הָרֶבֶּ’ה קָרָא לִי בַּהַפְסָקָה. אָמַר בְּשֶׁקֶט, שֶׁיְּלָדִים אֲחֵרִים לֹא יִשְׁמְעוּ: ‘מָחָר אֲנַחְנוּ אֲמוּרִים לִלְמֹד עַל גֵּט. אַתָּה יוֹדֵעַ מָה זֶה?’
סִמַּנְתִּי ‘כֵּן’ עִם הָרֹאשׁ. הָרֶבֶּ’ה שָׁאַל: ‘זֶה יַפְרִיעַ לְךָ? אֲנִי חַיָּב לְלַמֵּד אֶת הַחֹמֶר הַזֶּה, אֲבָל אִם קָשֶׁה לְךָ, אֲנִי יָכוֹל לִשְׁלֹחַ אוֹתְךָ לַמַּזְכִּירוּת בֵּינְתַיִם, לַעֲזֹר לַמַּזְכִּיר’. ‘זֶה בְּסֵדֶר’, אָמַרְתִּי מַהֵר וְחָזַרְתִּי לַכִּתָּה.
לֹא סִפַּרְתִּי לָרֶבֶּ’ה מָה בֶּאֱמֶת קָשֶׁה לִי.
קָשֶׁה לִי בְּשַׁבָּת שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְבַד לְבֵית הַכְּנֶסֶת. אֲנִי מִסְתַּכֵּל חָזָק-חָזָק בַּסִּדּוּר. מִשְׁתַּדֵּל לֹא לְהָרִים אֶת הָעֵינַיִם כְּדֵי לֹא לִרְאוֹת אֶת אַבָּא שֶׁל יַעְנְקִי שֶׁעוֹמֵד לְיָדוֹ. מִכָּל הַכִּוּוּנִים יֵשׁ קוֹלוֹת שֶׁל אָבוֹת וִילָדִים, וַאֲנִי לְבַד.
אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְאַבָּא. מָה הוּא חָשַׁב כְּשֶׁהוּא הָלַךְ מֵהַבַּיִת? אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר בִּלְעָדָיו?
לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב מַחְשָׁבוֹת שֶׁאָסוּר לַחֲשֹׁב. אֲנִי מְדַמְיֵן לִפְעָמִים אֵיךְ זֶה הָיָה נִרְאֶה אִם הָיִיתִי כְּמוֹ יְהוּדָה שֶׁאַבָּא שֶׁלּוֹ נִפְטַר בְּמֵרוֹן. יְהוּדָה לוֹמֵד בַּחֵידֶר שֶׁלִּי וַאֲנִי רוֹאֶה שֶׁכֻּלָּם עוֹזְרִים לוֹ וּבֶטַח עוֹזְרִים גַּם לְאִמָּא שֶׁלּוֹ.
אִמָּא שֶׁלָּנוּ טוֹבָה וְהִיא תָּמִיד מִשְׁתַּדֶּלֶת לִהְיוֹת נֶחְמָדָה, אֲבָל אֲנִי רוֹאֶה אֶת הָעֵינַיִם הָאֲדֻמּוֹת שֶׁלָּהּ כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת מֵהַמִּרְפֶּסֶת, לְשָׁם הִיא נִכְנֶסֶת כְּדֵי לַעֲשׂוֹת ‘שִׂיחוֹת חֲשׁוּבוֹת’…
אֲנִי לֹא מְסַפֵּר לְאִמָּא דְּבָרִים שֶׁקּוֹרִים. לְמָשָׁל, כְּשֶׁרַבְתִּי עִם שְׁלוֹימִי וְהוּא צָעַק לִי: ‘אַבָּא שֶׁלְּךָ בִּכְלָל לֹא גָּר אִתְּךָ!’
בָּרַחְתִּי מַהֵר, כִּי פָּחַדְתִּי שֶׁיִּבְרְחוּ לִי דְּמָעוֹת.
אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁזֶּה לֹא קָשׁוּר אֵלֵינוּ. זֶה נִסָּיוֹן, וְהַשֵּׁם בָּחַר בָּנוּ לַעֲבֹר אוֹתוֹ כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֲנַחְנוּ יְכוֹלִים.
אֲנִי לֹא רוֹצֶה אֶת הַנִּסָּיוֹן הַזֶּה.
אֲנִי רוֹצֶה בַּיִת כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לַחֲבֵרִים שֶׁלִּי. עִם אַבָּא גָּדוֹל וְחָזָק שֶׁעוֹשֶׂה קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה. לֹא אַבָּא שֶׁפּוֹגְשִׁים רַק לִפְעָמִים.
אֲנִי מְקַנֵּא בְּאָח שֶׁלִּי, חֲנָנִי. הוּא לוֹמֵד בִּישִׁיבָה גְּדוֹלָה, וְשָׁם כָּל הַבַּחוּרִים נִמְצָאִים בְּלִי אַבָּא. הוּא לֹא צָרִיךְ לָלֶכֶת לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְבַד וְהוּא לֹא רוֹאֶה אֶת אִמָּא שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּרֹאשׁ הַשֻּׁלְחָן כָּל שַׁבָּת וְעוֹשָׂה קִדּוּשׁ וּמְנַסָּה לָשִׁיר זְמִירוֹת.חֲנָנִי מַגִּיעַ פַּעַם בְּחֹדֶשׁ הַבַּיְתָה, וְאָז זֶה נֶחְמָד. כִּי הוּא עוֹשֶׂה קִדּוּשׁ וְהוּא הוֹלֵךְ אִתִּי לְבֵית הַכְּנֶסֶת. וַאֲנִי יָכוֹל לְדַמְיֵן שֶׁהוּא כְּאִלּוּ אַבָּא שֶׁלִּי”.

הַרְבֵּה דְּבָרִים קוֹרִים בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית. יֵשׁ יָרִיד שֶׁכָּל הַשְּׁכֵנִים מְאַרְגְּנִים, וְיֵשׁ פּוּצִי מוּצִי מְפֻנָּק. יֵשׁ נָחָשׁ מֶלֶךְ שֶׁנֶּעֱלַם. וְיֵשׁ טְרַמְפּוֹלִינָה שֶׁאֵין לָהּ מָקוֹם. הַרְבֵּה בָּלָגָן, וְכֵיף, וּמֶתַח, וְסוֹף טוֹב. אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא?

גַּם הַבַּיִת שֶׁל מִשְׁפַּחַת שַׁחַר נִמְצָא בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית. הַבַּיִת שֶׁבּוֹ גָּרִים יוֹנִי, נִינִי וְאִמָּא. אַבָּא גָּר בְּבַיִת אַחֵר. כְּמוֹ אַבָּא שֶׁל יָעֵלִי, אַרְיֵה, אֶסְתִּי וְעוֹד יְלָדִים שֶׁכָּתְבוּ לִי עַל הַחַיִּים שֶׁלָּהֶם.

“לָמָּה הָיִית מֻכְרָחָה לְסַפֵּר עַל יוֹנִי וְנִינִי?” שׁוֹאֲלִים אוֹתִי לִפְעָמִים אֲנָשִׁים שֶׁקָּרְאוּ אֶת הַסֵּפֶר בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית, וְהֵם לֹא מְבִינִים. “לָמָּה לֹא סִפַּרְתְּ רַק עַל הַיָּרִיד? הוּא מַצְחִיק וְכֵיפִי, וּמִי רוֹצֶה בִּכְלָל לִקְרֹא סִפּוּר עַל יְלָדִים שֶׁאַבָּא שֶׁלָּהֶם עָזַב אֶת הַבַּיִת?”

בִּשְׁבִיל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, שֶׁלֹּא מְבִינִים, אֲנִי מְפַרְסֶמֶת חֵלֶק מֵהַמִּכְתָּבִים שֶׁקִּבַּלְתִּי (בִּקַּשְׁתִּי רְשׁוּת, כַּמּוּבָן).

כִּי יֵשׁ יְלָדִים כָּאֵלֶּה. יְלָדִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שְׁנֵי בָּתִּים. בְּבַיִת אֶחָד גָּר אַבָּא. בְּבַיִת אַחֵר גָּרָה אִמָּא. וְגַם לָהֶם מַגִּיעַ מָקוֹם. בַּסְּפָרִים. בַּמְּצִיאוּת.

וְהֵם יְלָדִים כְּמוֹכֶם. וּכְמוֹכֶם הֵם אוֹהֲבִים לְשַׂחֵק וְלִקְרֹא (!) וְלִחְיוֹת.

וְלִפְעָמִים, לֹא כְּמוֹכֶם, קָשֶׁה לָהֶם.

וַהֲכִי קָשֶׁה? שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר כַּמָּה קָשֶׁה.

אֶפְשָׁר, הַשֵּׁם הַטּוֹב נָתַן לָנוּ מִלִּים, אֲבָל זֹאת הַתְּחוּשָׁה לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנַחְנוּ פּוֹגְשִׁים ‘לָמָּה’ וּ’מִי’.

“לְכָל אֶחָד יֵשׁ חָצֵר אֲחוֹרִית בַּלֵּב. וְשָׁם, בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית, מִתְחַבְּאִים כָּל הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא קַל לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם, כָּל הָרְגָשׁוֹת שֶׁלֹּא נָעִים לְהַרְגִּישׁ”, אוֹמֶרֶת אִמָּא שֶׁל יוֹנִי וְנִינִי בְּסוֹף בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית.

וַאֲנִי אוֹמֶרֶת: סַפְּרוּ לָנוּ. אֲנַחְנוּ פֹּה. אִם אַבָּא אוֹ אִמָּא שֶׁלָּכֶם גָּרִים בְּבַיִת אַחֵר, אִם אַתֶּם מַרְגִּישִׁים כְּמוֹ אַרְיֵה, אֶסְתִּי וְיָעֵלִי – כִּתְבוּ לָנוּ. אֲנַחְנוּ נִקְרָא וְנַקְשִׁיב, וְגַם נְפַרְסֵם. מַגִּיעַ לָכֶם מָקוֹם.

שִׁלְחוּ בְּדוֹאַ”ל: [email protected] אוֹ שִׂימוּ בְּמַעֲטָפָה וְהַכְנִיסוּ לְאַחַד הַסְּנִיפִים שֶׁל ‘יְפֵה נוֹף’. כִּתְבוּ עַל הַמַּעֲטָפָה לִכְבוֹד בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית – מִבְצַע ‘אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת’