"הרב קוצמן?" מישהו נוגע בו בעדינות.
יושע מזדעזע. הוא פוקח את עיניו ומגלה את הבחור שאולי הוא חתנו. זה חלום, יושע. הוא אומר לעצמו בהתפכחות. גם רובי פה, ליד יצחק שור. כך בדיוק נראים חלומות. מנותקים לחלוטין מהמציאות.
"בוקר טוב!" אחיינו אומר לו, ובעיניו הקלה וגם קצת חשש. "אתה בסדר, דוד?"
"קודם כול, תתקשר לדודה שלך". מנחה אותו יצחק. "ותביא לי מהאוטו בקבוק מים".
"לא ידעתי שאתה נוהג". ממלמל יושע.
"זה האוטו של אבא שלי". מסביר יצחק לאיש שחשב שיהיה חמיו, אבל כנראה שביתו חושבת אחרת והיא נתנה לו להרגיש את זה היטב בערב האחרון. הוא מסיט את המחשבה מראשו. האיש שמולו הוא יהודי שעבר טראומה משמעותית הערב, וצריך להתרכז בסיוע לו.
"מה בדיוק קרה?" יצחק מתיישב לצידו של יושע ברגישות.
"גנבו לי את הרכב. הם היו שני בחורים שהתחזו לבני תורה, טרמפיסטים". הוא נותן מבט קצר ברובי ששב עם בקבוק מים בידו, מודה לאחיינו, מודה לאלוקיו ולוגם. מרגיש זרימה של חיים אל גופו.
"והלכת ברגל ממירון עד כאן?" המום רובי. לא הכיר את יכולותיו הספורטאיות של דודו.
"כנראה". מחייך יושע ולוקח נשימה. "ואיך ידעת לבוא?" פתאום הוא מתרגש – "נכון שחיכיתם לי לווארט?"
יצחק משפיל את עיניו.
"השגנו את יצחק, כי אבא שלו עובד בחברת סלולר והוא יכול היה לבצע איכון סלולר לפלאפון שלך". אומר רובי במהירות.
"זה לא היה עוזר". בולע יושע את אכזבתו העמוקה. "הם זרקו את הפלאפון ביציאה ממירון, אחרי שהם הוציאו את הסוללה".
"ידעו את העבודה טוב, אה?" יצחק לא מישיר מבט אל המבוגר ששיירי דמעות בפניו. "רובי, תן לו יד, וניסע".
"אבל זה טרמפ". אחיינו לא מתאפק.
ויושע, יושע מחייך.

"תודה יצחק, היית שליח טוב". אומר לו יושע מותש, כשיצחק חונה בסמיכות לביתו. "זה היה נס. זכות רבי שמעון".
רובי מסתכל על השביל שאתמול פיזר את אבניו, והכובע המפוספס ירוק – לבן קורץ אליו מחדר המדרגות ומפיל את רוחו. איך ידע למי להחזיר אותו. הוא אמר לנהג ההוא במפורש שהוא לוקח את הכובע בהשאלה! מה יעשה? עם מי יתייעץ?
"אני… יכול לשאול אותך משהו?" רובי מלכסן מבט נבוך אל הבחור הנעים ששהה איתו בשעות האחרונות.
"בשמחה". אומר יצחק, ועיניו מספרות שגם הוא מאוד עייף מרצף האירועים.
יושע עוצר לידו, נשען על הגדר. רובי נושך שפה. הוא לא התכוון לשאול את השאלה באוזניו של הדוד.
יצחק מבין אותו ברגע. "אסור לי לחנות פה". הוא מגניב לו קריצה שאין סיכוי שיושע הבחין בה. "אם יש לך שאלה, יש לכם את המספר שלי. תדאג שדוד שלך יישן טוב, כן?"
"ברור". והלוואי שיושע לא ישאל אותו מה התכוון לשאול את יצחק.
הכובע המקופל מבצבץ ממקום המסתור, ורובי מעיף בו מבט מתוסכל.
"אתה בחור טוב". אומר לו יושע משפט שמהמם אותו.
"אני מה?" הוא חייב לשמוע את זה שוב.
"גם יצחק שור בחור טוב". לא מספק לו יושע את החוויה. "וצריך שעוד מישהו יאמין בזה".
"אי אפשר שלא, אחרי הלילה הזה". מכריז רובי בחום ליבו. "לקחת פעם טרמפ עם נהג יותר טוב ממנו?"
"לא לוקח טרמפים בחיים". משיב יושע בעיניים עצומות.

"הייתה לנו פה דרמה בלילה". מעדכנת אותו אימא בשמונה בבוקר, לפני שהוא יוצא לישיבה. "לכן לא התקשרתי".
"גם אצלכם הייתה דרמה?" נסער רובי.
"זה היה נורא. חשבו שמשהו אצל אבא מאוד לא בסדר. מאוד מאוד". הקול של אימא שלו רועד כשהיא נזכרת. "והתברר, ברוך השם, להיפך".
"מה להיפך?" הוא לופת את הטלפון האלחוטי של דודיו.
"להיפך זה שאבא הרבה יותר בסדר משחשבו והוא יוכל לחזור לארץ בקרוב. כנראה שלא יצטרכו עוד ניתוח". מצב הרוח שלה מבשר טובות.
"מזל טוב!" רובי שמח כשהוא נזכר באבא הטוב. "איזו בשורה טובה!"
"שש…!" מהסה אותו יסכה שנכנסת למטבח בצעדים קלים. "מוקדם לברך ולספר לאנשים, ברכה שרויה בדברים הסמויים".
"לברך? דברים סמויים?" גם בתוך הסחרחורת לוקח לו פחות משנייה לקלוט. "יכול להיות ש…"?
"הכול יכול להיות". עכשיו גם העיניים של הדודה מחייכות.
"זה יהיה מדהים, הוא מיוחד ממש". הוא לא מצליח להתאפק, ואימא שואלת 'הלו? הלו?'
"כן, אימא. אז תחזרו מהר לארץ, מחכים לכם פה".
לאה מפציעה בפתח המטבח. "בוקר טוב, רובי. הפכת לאח קטן וסקרן". היא סונטת בבן דודה. קלילות לא אופיינית בקולה. "מגלים לך הכול. אה?"
"יש… יש מה לגלות?" הוא מנסה בזהירות.
"שיש פגישה נוספת, זה הכול". אומרת לאה עניינית, עיניה – ענייניות פחות.
"וצריך לעדכן את המשטרה על גניבת הרכב". עוברת יסכה במהירות לנושא טכני.
"אם הם לא יעזרו, אני ויצחק הפכנו לצוות טוב יחד". אומר להן רובי, והן מחייכות. שתיהן.
"רובי?" אימא שלו מעבר לקו תמהה.
"כן אימא, סליחה."
"מה קורה שם?"
"בסדר, דברים טובים".
"ואתה מתנהג יפה? מכבד אותם? ממושמע?" היא דואגת.
"את יודעת מה אבא אומר". הוא לוקח נשימה. "הוא אומר שאני כן בחור טוב, גם אם אני בוחר לעשות את הטוב הזה בצורה קצת משונה".
"זה אבא אומר. אבל מה אומרים הדודים?"
"אותו דבר."