בשביל שניהם
לא ככה חשבה כבי שתראה קניית העגלה לתינוקת החדשה.
הייתה בטוחה שהם יחכו שבועיים-שלושה אחרי הלידה, עד שהיא תרגיש שהיא מסוגלת להגיע לחנות ולבחור. את התינוקת ישאירו בהשגחת בייביסיטר עם שאר הילדים, ויחד יצאו במונית לקניה חגיגית.
ככה חשבה.
אבל בסוף, שבועיים אחרי הלידה, הם היו עדיין המומים ושבורים מכדי לחשוב על קניית עגלה. היא האכילה, ובכתה, ורחצה, והחליפה טיטולים, אבל בעיקר ליטפה את התינוקת, ונשקה לה, והבטיחה לה שהם אוהבים אותה ככה, כמו שהיא נולדה. גם אבא אוהב. הוא רק עדיין לא לגמרי התרגל.
איתמר טיפל בילדים כל הזמן הזה. הכין לכבי ארוחות. שאל מדי פעם אם צריכה עוד משהו. כבי ענתה שלא. לא אמרה לו שהיא רוצה שפעם אחת יחליף טיטול לתינוקת, כמו שעשה לפעמים לילדים הגדולים יותר אחרי שנולדו. גם לא ביקשה ממנו להרים את התינוקת כשצווחה. היא הבינה שקשה לו.
“לנשים יש רגש אימהי שלאבות אין.” אמרה לה אחת מאותן אימהות מנוסות שבאו לתמוך בה אחרי הלידה. “הן יותר מסוגלות לאהוב כל ילד כמו שהוא.”
והיא נוכחה לראות שזה נכון.
כך היה גם כשרצתה לקנות עגלה.
עבר כבר חודש ושבוע. היא התחילה לחזור לכוחות. גם התינוקת קצת גדלה. עוד לא הזדמן להם לצאת איתה לטייל, כמובן. העגלה הישנה החורקת שימשה אותם לביקורים הבלתי נגמרים אצל הרופאים.
“מתי נוכל לצאת לקנות עגלה חדשה?” שאלה את איתמר.
הוא הסתכל בה המום, כאילו שאלה אותו מתי נראה לו ששניהם יתחילו לעבוד במלצרות.
“עגלה למי?”
“לתינוקת.” היא בלמה את הרוגז שכמעט פרץ בין מילותיה.
איתמר הסתובב לשיש, והניח בכיור כמה כלים מלוכלכים.
“אנחנו צריכים עגלה.” היא הזכירה לגבו. “דברנו על כך עוד לפני הלידה.”
“אני זוכר.” הוא פתח את הברז.
כבי התיישבה לאט.
איתמר התחיל לשפשף את סיר המרק.
“אתה חושב שתוכל מחר?”
“לא יודע.”
היא חיכתה.
הוא הפך את הסיר וקירצף את התחתית.
“עדיף שתלכי עם מישהו אחר.”
“עם מישהו אחר???”
“עם אמא שלך. או עם ריקי.”
היא הסתכלה בו בעיניים קרועות לרווחה, אבל איתמר רק שטף את התחתית, וקירצף שוב. כבי נמלטה לחדר, סגרה את הדלת, והציפה את הכרית בדמעות.
“אבא צריך עוד להתרגל אליך.” היא ניחמה אחר כך את התינוקת, כשניגבה אותה אחרי הרחצה. ואז חבקה אותה בכוח, וכיסתה את מצחה בנשיקות. ‘בינתיים אני אצטרך להיות חזקה בשביל שנינו’, היא לחשה בלי קול, כדי שהתינוקת לא תשמע. שלא תדע שצריכים להיות חזקים בשבילה. שלא תרגיש שהיא סיבה לצער, ולבכי, ועכשיו גם למתח חדש שעומד ותלוי בין ההורים שלה כמו עשן אפור בתוך חדר סגור.
‘אני אהיה חזקה בשביל שנינו’, היא הבטיחה לעצמה באותו יום בצהרים, ובערב, ובבוקר שאחרי זה.
היא תהיה חזקה בשביל שניהם. היא תאהב את התינוקת בשביל שניהם. היא תתגבר על הקושי הזה שהגיע אליהם פתאום בשביל שניהם. היא לא תגיד לאיתמר מילה של ביקורת למרות שקשה לה. היא לא תדרוש ממנו דברים שהוא אינו מסוגל אליהם. היא לא תבקש ממנו ללכת איתה לקנות עגלה.
חלף עוד יום עד שממש השלימה עם כך, וכבר הייתה מספיק בטוחה ורגועה ללכת לבד. היא תבקש מאמא שלה לשמור על התינוקת, ותלך לבד לחנות. מקסימום היא תרים משם טלפון להתייעץ. אין לה חשק לבקש מריקי להצטרף אליה.
היא רק עדכנה את איתמר שהבוקר היא תצא לקנות עגלה לתינוקת, והוא רק איחל בהצלחה. אחר כך שאל איפה היא משאירה את התינוקת – אולי כי חשש שהיא מתכננת לבקש ממנו לשמור עליה, היא ענתה לו שאצל אמא שלה, וזהו.
החנות לא הייתה רחוקה מהבית של אמא שלה, והיא אפילו הלכה רגלית.
רק זוג הורים אחד היה שם, ואחד המוכרים התפנה אליה מיד. “אני צריכה עגלה משולבת.” היא ענתה. “בשביל תינוקת בת שישה שבועות.”
“מזל טוב.” המוכר חייך, והיא מתחה את שפתיה, כמו שכנראה יהיה עליה לעשות הרבה כאשר תצא לרחוב. אבל זה באמת ‘מזל טוב’. הכל משמים, והכל לטובה, וגם ילדה שיש לה תסמונת דאון יכולה להרוות בנחת, כמו שאמרו לה כבר כל כך הרבה, ובצדק.
היא הלכה בעקבות המוכר, ובבת אחת הייתה מוקפת בעשרות עגלות צבעוניות, חדשות, חגיגיות. המוכר המיומן הסתובב ביניהן בקלילות, מצביע ומסביר, משווה בין קלות הקיפול של עגלה אחת, לבין נוחות הכיבוס של אחרת.
“אני רוצה עגלה עם גגון טוב.” שמעה את עצמה אומרת.
“גגון טוב?” המוכר פתח בנקישה את העגלה שהחזיק. “למה את מתכוונת?”
“גגון שמצל טוב על התינוק.” היא הסבירה. “בעגלה הקודמת שלי היה הרבה פעמים שמש על התינוק, וזה הפריע.”
“אהמ.. מענין.” המוכר סקר את העגלות שסבבו אותם. “טוב, אז תראי. בעגלה הזו – “
“מה מעניין?” קטעה אותו.
“זו בקשה מעניינת.” שוב חייך. כאילו חש בטעינות שמתחת למילותיה, ובקש לרצות אותה. “את לקוחה ראשונה ששמה דגש קודם כל על הגגון, אבל כל אחד מה שחשוב לו. לכן אני כאן. הנה.” המוכר גלגל עגלה אפורה אחת. “פה אפשר למשוך את הגגון ממש קדימה. תראי.”
הגגון נענה בקלות למגע היד, וירד כמעט עד למושב העגלה.
היא לא ממש ראתה. עיניה התמלאו בדמעות זעזוע, כי פתאום היה לה ברור למה הגגון חשוב כל כך.
“אני אחשוב.” היא מלמלה מול המוכר הנדהם ורצה החוצה. עצרה את המונית הראשונה שראתה, כי ידעה שלא תחזיק מעמד עד הבית. נלחמה בדמעותיה במעלית, והתייפחה בקול ברגע שסגרה את דלת הבית מאחוריה.
קרסה על כסא במטבח. מצחה נשמט על זרועה המקופלת. דמעותיה הרטיבו את שרוולה וטפטפו על טבלת השולחן הסדוקה. נס שהילדים לא בבית. טוב שאיתמר לא רואה. היא צריכה להיות חזקה בשביל שניהם. היא תהיה. היא תתאושש והיא תהיה חזקה. זה הכל לטובה. הכל משמים. הכל לטובה. הכל לטובה. היא תצליח להתמודד.
חנקה את ההתיפחות. הרימה את הראש כדי לקחת טישו.
ופלטה צווחה.
מישהו עמד ליד המשקוף והתבונן בה.
איתמר.
אולי היא לא רואה טוב.
“לא התכוונתי להבהיל אותך.” הוא התנצל.
היא בלעה את רוקה. “לא הלכת לכולל?”
“לא הרגשתי טוב.”
הוא עדיין עמד. היא ישבה. רק שניהם. אפילו התינוקת לא הייתה בבית, ויחד עם זאת הייתה הכי נוכחת שרק אפשר.
“מה קרה?” איתמר שאל.
“כלום.” היא ענתה.
“כלום?”
“כלום.”
“קנית עגלה?”
“לא. לא הצלחתי.”
ניגבה את עיניה, וחיכתה.
ציפתה שישאל עוד. שיגיד. שינחם. שיפתח שרוול מבעד הענן העכור התלוי ביניהם.
איתמר רק עמד שם. “רוצה לשתות משהו?”
“לא.” ירתה במרי, ועצרה את עצמה מלהמשיך. לא רצתה לשתות. לא רצתה שהוא יברח להצעה שתשתה. רצתה לדבר על הזעזוע שהכה בה בחנות. רצתה להעז לחלוק איתו את חווית הבדידות שלה שם. השתוקקה שהוא יהיה שותף איתה. שיבין. שהם ידברו. הם שניהם ספגו מכה. היא כאמא, הוא כאבא. ועכשיו לשניהם יש את התינוקת. זו התינוקת של שניהם. לא רק שלה.
“אולי קפה?” הוא ניסה שוב.
“אני לא רוצה לשתות.” היא אמרה בקול מרוסן היטב, וקמה משם בלי להוסיף מילה. היא לא תגיד לו מה היא באמת מרגישה. היא חייבת להיות חזקה בשביל שניהם.
ידעה שהגיע הזמן ללכת לאמא שלה, לקחת את התינוקת. היא רק תשטוף קודם את הפנים, שלא יראו עליה כלום.
אבל רק ישבה על המיטה בלי לזוז.
שמעה אותו מתעסק במטבח.
ובבת אחת ידעה שזה לא יוכל להמשיך ככה.
היא לא תצליח להיות חזקה בשביל שניהם. אולי חודש כן. אולי חודשיים. אולי תסחט ותדכא ותחנוק את עצמה בכל הכוח ותחזיק מעמד שנה או שנתיים, וזהו.
וענן העשן שתלוי מעליהם לא יתפוגג מעצמו. הוא רק ילך ויתחזק ויתעבה ויהיה סמיך ועכור עוד יותר.
כי היא תשתוק, והוא ישתוק, והיא תשתוק, והוא ישתוק, ונפשו של כל אחד מהם תישרט בדברים שלא אמר, שלא בטא, שלא הבין ושלא הובן.
ויום אחד תחבוט בהם העובדה שלא עשן עמום חוצץ ביניהם, אלא קיר שחור.
כבי מצמצה.
אחר כך נשענה על הכרית, והרפתה ממנה.
ואז היא קמה והלכה אל המטבח. איתמר ניקה את השולחן משאריות הסנדוויצ’ים של הבוקר.
“קשה לי ללכת לבד לקנות את העגלה.” היא אמרה לגבו.
הוא סגר את המכסה של חמאת הבוטנים. “לכי עם אמא שלך, היא תעזור לך להחליט.”
“אני רוצה ללכת איתך.” קולה רעד.
הוא ניקה בטישו שתי טיפות שזלגו על הקופסה מבחוץ.
היא הביטה בו, וחיכתה שיענה. פניו היו מתוחות, גבותיו מכווצות. נשימתה נעתקה כשגילתה שערות לבנות שזורות בפאותיו. פעם ראשונה שהיא רואה אותן.
הן לא היו שם עד הזמן האחרון.
בשפתיים הדוקות הוא השליך את הטישו המשומש לפח.
בעצם, למה הוא בבית עכשיו?
‘לא הרגשתי טוב.’ הוא ענה לה לפני כן.
אבל היא ידעה שאין לו חום, שבעיקרון הוא בסדר. משהו אחר גרם לו לא ללכת לכולל. הוא ידע שהיא יוצאת. הוא רצה להיות בבית בשקט. הוא היה צריך זמן לעצמו, והוא אף פעם לא ככה. הוא בסוג של משבר.
ועכשיו היא באה ואומרת לו שלמרות זאת היא רוצה שילך איתה לקנות עגלה.
היא כן צריכה להיות חזקה בשביל שניהם.
אבל אם תתעקש לנסות, הענן ביניהם רק יגדל ויתעבה. היא תהיה אומללה. הוא יהיה אומלל.
“אני צריכה אותך.” היא לחשה עכשיו, כי לא בטחה בקולה. “אני צריכה שתלך איתי.”
הוא נאנח.
הניח את חמאת הבוטנים בארון, ואסף את הפרורים המפוזרים על השולחן.
“תלך איתי?” היא הפצירה. “מתי שתוכל. אני אחכה עד אז.”
הוא קשר את השקית של הפרורים.
“איתמר.”
הוא הסתובב אליה.
מבטיהם נפגשו.
“זה חשוב לי.” לחשה בצרידות.
“בסדר.” הוא רק אמר.
וזה הספיק.
לא ככה חשבה כבי שתראה קניית העגלה לאפרת, התינוקת החדשה שלהם.
היה זמן שהייתה בטוחה שהיא תלך לבד. שאמא שלה תשמור על אפרת, שאיתמר רק ימתח את שפתיו לרבע חיוך כשהיא תחזור עם העגלה החדשה.
אבל שלושה חודשים וחצי אחרי הלידה הם הגיעו ביחד לחנות.
אמא שלה נשארה עם אפרת, בייביסיטר שמרה על הילדים. הם שניהם עמדו בין עשרות עגלות חדשות, צבעוניות, יפהפיות.
המוכר הצביע והסביר והשווה ושכנע. כבי בדקה כבאקראי את הגגונים. לא רצתה לומר בקול מה היא מחפשת, אבל ידעה.
גגון ממש טוב. שיכול לרדת, שיכול לתת צל, שיכול להסתיר את פניה של אפרת, התינוקת שלהם.
כי הכל משמים והכל לטובה, אבל לפעמים היא לא תרצה שכל אחד שתפגוש בו יראה מיד את אפרת, ויסיט מבט, או ירחם או ינחם או כל דבר שהוא. לפעמים תעדיף לא לראות מולה עיניים שחוקרות את העיניים המלוכסנות הקטנות שבעגלה. ואחר כך אותה. את האמא של התינוקת השונה.
לפעמים היא תרצה להסתיר את אפרת לרגעים.
זה נשמע רע, אבל זה בעצם בסדר.
איתמר משך עגלה כחולה אחת מתוך המבחר. “מה את אומרת על זו?” הוא שאל.
היא בדקה את הגגון, והוא ידע מדוע, והבין. והיא לא בכתה, ולא הרגישה צורך לברוח פתאום למונית.
והוא עמד שם, כאילו הכל רגיל. והיו כמה שערות לבנות גם בזקנו, אבל עיניו היו רגועות.
היא ידעה שעוד יהיו רגעי שבירה. לפעמים שלו. לפעמים שלה. אבל היא לא תהיה חזקה בשביל שניהם, וגם לא תנסה. כל אחד מהם יהיה חזק, או חלש, או כל דבר אחר.
אבל את המסלול הזה, שהם הוטלו לתוכו, הם יעשו ביחד.
קורסים מקצועיים לכתיבת סיפורת [email protected]
Comments (2)
הו, שרי, הסיפור כל כך מטלטל. איזו דרך מיוחדת להביא את המסר!
סיפור ממש יפה, כתוב טוב!