הבת של ברמן מהעיריה פרק ה’
מאת חני סגל מחברת הספר’על המגרש הזה בניתי’
המטבח דומם,
אימא שלה פעורת פה ותולה בה עיניים משתוממות ואביה יושב קמוט מצח ומשפשף עיניים בתדהמה.
רק הנשיפות שלה נשמעות, והעקבים.
זיסי מעבירה יד על הג’קט השחור העתיק. איזה טפשית היא נשמעת!
מרימה את משקפי השמש אל על ופתאום בוקע ממנה גיחוך עמוק. גיחוך שהופך מהר מאד לצחוק של ממש. צחוק מתגלגל, יללני, בלתי ניתן לעצירה.
לחייה נצבעות באדום ארגמני והצחוק שלה מטלטל את כל גופה ומוזיל גם דמעות מהעיניים.
“אני רק” היא משתנקת בצחוקה ובקושי מצליחה לסיים משפט “אני רק… הולכת לראיון”
הם יושבים מולה באותה התנוחה עדיין, לא מצטרפים לצחוקה, בהלם.
זיסי מניחה יד על פיה, נושפת מתעמקת בצפורניים
וסוף סוף נרגעת ומשעינה גוף רפוי על השיש.
“אני רוצה לעזוב את המשרד אצלינו”
אימא מתאוששת ראשונה מהסצנה
“וככה?” היא מטעימה, לפני כל שאלה אחרת, מתבקשת “כמו שאת נראית עכשיו, לראיון עבודה?”
ממממ…
“אני רוצה להראות בוגרת יותר” זיסי מתגמגמת “זאת משרת ניהול מסוימת”
תולה באביה עיניים מתחננות “בבקשה תרשו לי לא לספר לכם מה זה בדיוק עד שאני מקבלת תשובה?”
אימא מנענעת את ראשה בחוסר אמון. אבא סוגר את עיניו ומעביר את אצבעותיו בזקנו.
“זה פה ביישוב?”
זיסי מהנהנת בלי קול
אימא מתחילה לומר משהו, אבא מהסה אותה בתנועת יד. “בסדר זיסי. אנחנו סומכים עלייך. תצליחי”
הלוואי. שתצליח.
תודה אבאלה.
***
ריח של אבק. המון פסולת בניה, קירות חשופים ושולחן בצבע וונגה, מתקלף קצת, באמצע החדר. מאחוריו יושבת גברת בפאה כתומה כשראשה בתוך הר של מסמכים.
זיסי מציצה מן הפתח כולאת נשימה מתנשפת קולנית מידי. האישה הזאת, היא מכאן? לא נראה.
פוסעת פסיעה ראשונה פנימה.
הגברת מרימה את הראש.
אהה, היא לא מכאן. היא זרה בלי ספק. היתה מזהה דמות כזאת לו היתה בת היישוב.
זיסי נושפת בהקלה ומתקדמת עוד. על יד התפאורה המפוארת הזאת של הבלוקים והחצץ העקבים מרגישים לה מגוחכים נורא, וגם משקפי השמש, הי, ערב עכשיו בכלל!
מסירה אותן בתנועה גמלונית ומחייכת במבוכה לגברת שרק מהנהנת בתגובה בפנים חמוצות
“הוזמנתי לראיון” אומרת זיסי באי נוחות
“את יהודית?”, האישה חובטת על ערימת המסמכים “שבי כאן. חשבתי שאת נשואה, משום מה”
זיסי מתיישבת על קצה הכיסא.
“אז מה? יש לך תעודות רלוונטיות או משהו?”
“למדתי אדריכלות, וגם עסקתי בזה עד עכשיו” זיסי ממוללת את דף הממו הקטן עליו רשמה את הכתובת. שלא תבקש תעודות בבקשה!! השם שלי….
“אדריכלות?” הגברת נועצת בה מבט משתומם “מה הקשר בין ניסיון באדריכלות לילדים שזקוקים לחום ואהבה?”
“אין באמת הרבה קשר” אומרת זיסי ונושמת לרווחה.
התעודה לא תעניין אותה… נס.
“הקשר היחיד זה שאני מחפשת לעשות הסבת מקצוע”
“ולמה נראה לך שיתאים לך לעבוד פה? הילדים פה צריכים המון המון אהבה וסבלנות”
“גם סקיצות צריכות הרבה סבלנות” שפתיה של זיסי רועדות משהו “אני מאמינה שיש לי אותה”
“נו נו”
והיא חשבה פעם שנשים ג’ינג’יות הן נחמדות יותר…
“אני אוהבת ילדים מאד” המילים יוצאות לה רועדות כאלו, טפשיות.
“וחוץ מלאהוב, יש לך נסיון כלשהו בעבודה עם ילדים?” הג’ינג’ית לא יודעת רחמים.
זיסי נזכרת בתינוק שמעולם לא היה להם והשפילה מבט עלוב “לא ממש. אבל יהיה לי, אם אעבוד כאן”
טלפון זאת המצאת המאה או המאתיים או האלף. זיסי תמיד חשבה ככה ועכשיו עוד יותר. הטלפון צלצל והגברת מסירה ממנה את עיניה.
סוף סוף יכולה זיסי לנשום בחופשיות.
אז על המשרה הזאת היא יכולה לשים איקס. אכזבה ראשונה במסע.
יש לה סיכוי למצוא עבודה אחרת בכלל?
איך לא חשבה על זה שהיא תצטרך להציג תעודות, ושם, איך חשבה להישאר אנונימית בכלל?
הגברת שמולה מגרשת בחמת זעם זבוב טועה ומנמיכה את קולה. מישהו מלחיץ אותה מאד מעבר לקו, זה נראה.
זיסי מביטה בה בעניין. הגברת הולכת ומשנה פנים לנגד עיניה.
מישהו כנראה גוער בה מעבר לקו והיא הופכת לקטנה ומסכנה מאד. לחוצה כמעט כמו מרואיינת בלי תעודות רלוונטיות…
“אני עושה כל שביכולתי ” היא אומרת ומנופפת עכשיו חזק יותר בקבוצת דפים. הזבוב ממשיך לחוג שם.
“אין פה מספיק דורשות עבודה, מה לעשות? היישוב שלכם קטנטן”
זיסי זעה באי נוחות
“נו טוב, אני אטפל הכי מהר שאפשר בעניין”
היא מסיימת את שיחת הטלפון ומייד לובשת ארשת סמכותית שוב
“טוב יהודית” זיסי מתרוממת “נהיה איתך בקשר אם המשרה תהיה רלוונטית. תודה לך”
זיסי נוטלת את תיקה וצועדת אל הדלת.
רגע. אולי כדאי לה לנסות משהו לפני שהיא מאבדת סיכוי אחרון?
“גברת?” היא מסתובבת באחת “אני רואה שאת לחוצה בקשר למשרה הזאת. אני יודעת שאני לא משכנעת בנסיון וברזומה שלי, אבל אני מרגישה שאדע לעשות את זה טוב.” תוחבת ידיים עמוק יותר לכיסי הג’קט “אולי תתני לי שבוע נסיון?”
נועצת את צפורניה בכף ידה בתוך הכיס. איך העזה? עכשיו היא נשמעת עוד יותר טפשית. גולם.
גבות ג’ינג’יות התרוממו מולה.
זיסי נושכת שפה בהשלמה. כנראה שבאמת הכשרון העיקרי שלה הוא היותה בת של אביה.
“תודה יהודית” הגברת מתגלה כגבוהה מאד מאד משהיא נעמדת ומקיפה את שולחנה. “ממש תודה. זה רעיון מצוין” היא מגישה לה יד ללחיצה. “אני מרים לאה. נעים להכיר. ויש לנו שיחה ארוכה מאד לשוחח כעת. בואי שבי, נשוחח”
“את הקטע הטכני” אומרת זיסי בחשש ולוחצת חזרה את היד המושטת “נסדר בהמשך. אני בלי תעודת זהות פה בכלל”
“הקטע הטכני הכי פחות חשוב פה מהכל” צוחקת הג’ינג’ית שעכשיו נראית נחמדה פתאום “נסדר בהמשך, כשיהיה לנו זמן.
קוראים כותבים / תגובה 1
הקטע שהיא משנה את השם… זה קטע