[vc_row][vc_column][vc_column_text]

מאת לאה פריד

קיץ. חם בבני ברק המהבילה, ושוב אנו נופשים בירושלים.

התמונה הבאה עולה איכשהו מתהום הנשייה מציפה את כל כולי: כבר ירד הערב, אני הולכת בסמטה הצרה, כף ידי האחת הקטנה נתונה בכף ידו הגדולה של אבא, בידי השנייה אני נוגעת באבני הבניין הירושלמיות, נהנית ממגען הקריר. זה עתה יצאנו מביתה של דודה רוזי, אחותה של אמא, ששלחה איתנו לארוחת הערב סלט ירקות בתוך קופסה מהודקת. לפני כן ביקרנו אצל מנחם, החבר של אבא מה'לאגר'[1]. הם ישבו סביב שולחן עץ גדול והעלו זיכרונות בשפה ההונגרית, ואני, שיחקתי בינתיים במשחק 'סבלנות' עם הבת היחידה שלהם, דיצה, שאירחה לי לחברה.

עכשיו אנו פונים שמאלה לסמטה אחרת המובילה אל דירתנו המושכרת, שם מחכות לנו אמא ורוחי ושתי האחיות התינוקות שלנו.

פנסי הרחוב מטילים צלליתם עלינו, מאירים על המדרכה את דמותו הארוכה של אבי, ולידו דמות קטנה שזנב הסוס שלה מיטלטל הנה והנה מאחור, משתקף בצורה לא מזוהה על פני המרצפת הכהה. אמא לא אהבה אף פעם את זנב הסוס המרקד הזה, קשה היה לה לחפוף אותו  ולשמור על ניקיונו. "מה רע בשיער קצוץ וחמוד?" טענה. אבל אני לא רציתי שתגזור. "אני בת", אמרתי לאמא, "אני לא בן". אהבתי את ה'קוקו' שלי, ואמא דחתה את גזר הדין.

אני פוסעת ליד אבא  כמעט בצעדי ריקוד, מקפצת על פסי קלאס דמיוניים, אוהבת כל כך את השעות הללו בהן אני מתלווה אליו לסידורים שונים. פעם אני, פעם רוחי, עכשיו אני… "אבא", אני מתרפקת על זרועו האיתנה, "איך אתה יודע תמיד לאן ללכת?"

"ולמה שלא אדע?" הוא שואל, ואני מרגישה חיוך מתחת לשפמו.

"כי אתה לא ירושלמי. אנחנו בני ברקיים. איך אתה מכיר את כל הסמטאות האלה ולא טועה?"

"את מפחדת שנטעה?"

"לא…" איזו שאלה מצחיקה. אבא שלי הוא יודע כול. בכלל לא פחדתי שיטעה, אִתו תמיד בטוח. סתם אני שואלת, אולי כי אני רוצה לדבר, אולי כי אני באמת רוצה לדעת…

"אני מכיר את ירושלים כאת כף ידי", עונה לי אבא. "בירושלים עוד הייתי הרבה לפני בני ברק…"

"באמת? מתי???"

"כשעליתי לארץ… אחרי המלחמה… הייתי אז לבד, רק עם מזוודה קטנה".

"אחרי הלאגר?!" אני שואלת-קובעת בידענות.

"כן, אחרי… ידעתי שיש לי פה אחות, ובאתי למצוא אצלה קורת גג".

"דודה שורי?"

"כן, דודה שורי… היא הייתה גרה אז ברוממה, ליד הדירה ששכרנו כעת בחופש. הייתי אצלה יום, יומיים, שבוע… אחר כך ראיתי שקשה לה, צפוף מדי, ויצאתי לחפש לי מקום אחר. זה היה כאן, בסמטאות האלה של מאה שערים, מצאתי חדר בביתה של משפחה אחת, ברגר קראו להם…"

אבא דיבר אליי – ילדה בת שמונה, ואני הקשבתי. פתאום כמו גדלה הצללית שלי, מתארכת על פני המרצפות. אבא בן הארבעים וחמש שהותיר אחריו בשואה אישה ושלושה ילדים, הפך רק לרגע שברירי יותר, רואה בי דמות בפני עצמי, פרטנרית המסוגלת להבין ולקלוט רחשי לב של אדם מצולק ושבע ניסיונות… רק לרגע, אבל במשנהו התעשת: "הנה – את רואה, עכשיו אנו מגיעים לרחוב יפו, ומשם, נלך ישר ישר, ונגיע לדירה".

באחת, טרם שהתכוננתי לכך, הציפו אותנו אורות הניאון המסנוורים של רחוב יפו הסואן. הרבה צבע, מהומה ורעש קידמו את פניי.

אני מסוקרנת. המראות מעניינים, אנשים אחרים, סגנונות שונים. ובכל זאת, למרות הססגוניות, אני מרגישה שונה בתוך כל זה. זה לא ממש שלי, אני לא שייכת לכאן, מרגישה אבודה. בלי משים לופתות אצבעותיי בחוזקה ידו של אבי. בתוך כל הסער המבלבל שסביבי, אני רוצה לחוש בקרבתו, בהגנתו.

כמו בקוד נסתר, קולט אבא את רחשי ליבי, מאמץ אחיזתו סביב כף ידי, וחמימות מרגיעה זורמת הימנה אל כל ישותי. כמה טוב ללכת כך עם אבא הגדול והחזק שלי.

הנה, אני כבר מזהה את הבית מרחוק, עוד מעט נגיע. "אבא", אני רוצה לדעת עוד, "ואיך בסוף נהיינו בני ברקים?"

"פרצה אז מלחמת השחרור, אני נתקעתי בירושלים", מספר לי אבא סיפור לגמרי חדש שטרם ידעתיו עד כה, "אין יוצא ואין בא. אחי הצעיר שמואל לייב, שלא הצלחתי לראותו מאז עליתי ארצה, וגר בבני ברק, היה בין הלוחמים. יום אחד הגיעו אליי מהצבא, אמרו שהוא ניפטר במלחמה וצריך לזהות אותו… העלו אותי על רכב משוריין, שכן נסעו אז רק בשיירות, והורידו אותי בבני ברק". אנו עוצרים במעבר חציה. דיבורו של אבא נעצר באחת, גם הוא, כמו נחצה לשניים.

"נו?" אני לא מוותרת. לא יכולה להכיל את המתח. כעת אנו מהעבר השני של הכביש.

"הלכתי לזהות את אחי הצעיר, שנפל במלחמה. בנו היה בן חצי שנה בלבד. תינוק קטן ויפה. זהו יוסי, בן דוד שלך שפגשנו אתמול…"

הוא ממשיך כמו בעל כורחו. האם אנחה אני שומעת בקולו, ושמא יבבה? "ככה נפגשתי עם אחי לראשונה אחרי שמונה שנות פרֵדה… אחר כך אי אפשר היה לחזור לירושלים, המצב היה קשה. ומאז אני וכולנו בבני ברק".

הגענו הביתה, כלומר לדירת החופש שלנו ברוממה. הקטנות כבר ישנו. מאומה מכל מה שסיפר לי אבי בדרך, לא סיפרתי לאמא שערכה את השולחן לארבעתנו – שתי הגדולות וההורים. סלט הירקות  של דודה רוזי גיוון את הארוחה וצבע אותה בצבעים של אהבה ומסירות.

אמא ביקשה מאתנו ללכת לישון. עליתי על מיטתי, מנסה להיטיב את השמיכה מפני הצינה הירושלמית שחדרה בעד החלון הפתוח.

בחושך, כשאני עם עצמי, חזרתי לסיפורו של אבא, משחזרת, קולטת מעכלת, דומעת, מאחסנת  בחדרי הלב הכי עמוקים, כפי שעשו באותה עת עוד הרבה ילדים וילדות בני הדור השני של הניצולים, נסערת ומתקשה להירדם. ואז, מירכתי הבית עלה קולו של הניגון הלילי הקבוע, הניגון האהוב שלצליליו נרדמתי כל ערב מאז שאני זוכרת את עצמי, מרגישה כל כך מוגנת ובטוחה בחסותו; ניגון הגמרא של  אבא, שהלך זה מכבר לעולמו, המתנגן  מהמיית הלב בקולו הערב, מילא את לבי נוחם ואור, והניח לי לשקוע בשינה רגועה..

[1] לאגר – מחנה עבודה בשפה הגרמנית

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column][vc_btn title="חזרה לכל הסיפורים >>>" style="custom" custom_background="#00476d" custom_text="#ffffff" shape="rounded" size="xl" align="center" link="url:https%3A%2F%2Fyefe.co.il%2F%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2590-%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2590%2F"][/vc_column][/vc_row]