הטלית של אבא- מירי זוננפלד

פתאום היה הכול לבן.

עד לפני רגע עוד חייכו אליו העצים, מסבירי פנים בעלים הירוקים שלהם. עץ התפוחים קרץ אליו ברמיזות ורדרדות, הבטחה לפירות שיבואו. השמים היו תכולים אפורים ועננים שייטו בהם ומצדי השביל התגוששו עשבים גבוהים, ירוקים, רוחשי חיפושיות ושאר זוחלים.

עד לפני רגע התערבל העולם סביבו בצבעוניות עליזה, כובשת, ובבת אחת הפך הכול לבן.

הוא טלטל את ראשו, עצם את עיניו בחוזקה ושב ופקח אותן, ושום דבר לא קרה. קמץ את ידיו לאגרופים מפוחדים ויילל אל המעטה הלבן ומיד חש בחיבוק החם, המגונן, וקולו של אבא לחש אליו אי משם, מעבר ללבן, מן המקום שבו עדיין זחלו חיפושיות בנמרצות משוחררת על העשב:

"אני כאן, מיין קינד, ממש לידך. אל תפחד".

ובבת אחת לא היה זה עוד מעטה של פחד בלתי נודע אלא ליטוף לבן, אבהי.

"זה יהיה ביום שלישי", עלו בו המילים שטרחו לחזור ולשנן באוזניו. "יום של חג. אבא יעטוף אותך בטלית שלו עד מעל לראש, שומע? אימא תאפה עוגה גדולה, אמיתית, עם קמח וביצים וסוכר דק מלמעלה, וגם דבש יהיה ואגוזים וביצה שלוקה. ולאן תלך?"

את התשובה הוא ידע לענות גם מתוך חלום:

"אל החיידר".

הוא הטיל אותה אל העולם בקול צייצני, ילדותי ונרגש. משהו גדול וטמיר התרגש ובא, חיידר שמו, ומכינה, ורבה, ואפילו אותיות וחברים, ומעבר לכל הבטחה גדולה וחגיגית שחומש שמה. מאי משמען של מילים? זאת הוא לא ידע, אבל השכיל להבין שבעניינים גדולים מדובר, ונהנה להגות את הדברים בפיו כמו ילד גדול, ילד של חיידר:

"יעשו לי חלאקה ויקחו אותי בטלית של אבא-"

ופתאום קם הלבן הלבן הזה והיה למציאות, עוטפת ומגוננת. הוא יכל לחוש בטלטולים: הנה, כעת נוגעת רגלו של אבא בארץ ועכשיו רגלו השנייה. מאחור נשמעו פטפוטיהן הנרגשים של האחיות, וקולה של אימא הפציר:

"תיזהרי עם העוגה, רוחלה, שלא תחליק מהמגש".

זאת הייתה הטלית של אבא, הטלית שהוא מתעטף בה מידי יום, הטלית שעוטפת אותו כמו גלימה כשהוא חוזר מבית הכנסת ומסתירה מתחתיה את החליפה המהוהה, את הסוודר שאמא מטליאה בכל שבוע בעיניים דומעות ואת הטלאי בשרוול מעל המרפק. לפני התפילה, כשמתאספים בבית הכנסת, בולט מעילו המהודר של רב שמשון גביר בין כולם, קפוטתו המבהיקה של הרב יוצאת דופן גם היא, וכמוה חליפתו החדשה של לייזר חייט.

"על אומן לכבד את אומנותו", נהג לומר, מתנצל.

ופתאום הופשלו טליתות על גבי הכתפיים ובלעו את המעיל, את הקפוטה ואת החליפות כולן, כולל את זו הדהוייה של הרשל הדייג ואת חולצתו של מנדל האופה שאפילו מקטורן לא היה לו. בבת אחת נעלמו האריגים מעין רואה, חדשים כישנים, מבהיקים ובלויים, שלמים ומחוררים ולבן כיסה אותם מעוטר בפסים ארוכים שחורים.

"רואה אתה?" בת חיוך של קורת רוח נחה על פניו של אבא. "נמצא כולם שווים לפני המקום, הא?"

ועכשיו הוא היה כמותם, שווה בין שווים.

"עוד מעט", לחש אבא באוזנו. "פסיעה אחת ועוד אחת, שתי מדרגות נותרו לנו ו-"

הוא יכל לשמוע מצהלות ילדים. בטווח הקרוב שרר דווקא שקט, אבל מישהו השתעל ואחר משך באפו. הוא לא היה לבדו עם אבא והטלית ואמא והאחיות, עוד אנשים היו שם, ילדים, ואיש בעל קול רועם במיוחד:

"מה נגיד לחתן החדש שלנו, ילדים? ב-רוך ה-בא!"

אבא הסיר את הטלית מעל פניו ושוב חזר העולם והיה, אבל הפעם הוא לא הסתער עליו בשפעת צבעים ותנועות, אלא כנוע נכנס, צייתן ומאופק, והצטופף בדממה אפופה יראת קודש עם הילדים על הספסל:

"סימן טוב ומזל טוב—"

מן הפתח הציצו האחיות, ואמא רכנה בקרן זוית על העוגה החגיגית, פורסת אותה לפרוסות של מתיקות. על השולחן חיכו האותיות, יפות ושחורות וקצת מוכרות ועליהן דבש בשכבה עבה ונדיבה.

ואחר כך הסתיים הכול. אבא קיפל את הטלית בתנועות מדודות והחזיר אותה לתיק הקטיפה הרקום.

"נו?" אמר. "איך אתה מרגיש, חיידר-יינגאלע?"

הוא הביט בפסים השחורים. ביניהם ניכר הלבן, ולרגע התגעגע אל החיבוק העוטף.

"מתי הולכים שוב?" ענה לאבא על שאלתו, כי לפתע הרגיש שלא סיום הוא זה אלא רק התחלה.

*

אחר כך נשארו האותיות. הדבש נעלם ואתו גם פרוסות העוגה והביצה השלוקה. קולו הרועם של הרבה הדהד בכיתה הקטנה ועל הקירות השתעשעו קרני השמש במגוון משחקים שובבניים משלהן.

"הוא אינו מרוכז", התלונן הרבה.

"אתה צריך ללמוד", התחננה אימא, ודמעותיה נטפו, שקופות ובהירות כמו לפני הדלקת הנרות של שבת. "החומש מחכה לך, ילד, וגם המשנה, והגמרא-"

הוא ידע משנה וגמרא מהן ועז היה רצונו להתנועע על גביהן ולהנעים בניגון מתוק של לימוד, אבל בחלונות נדחסו שקים של חול ומידי פעם פילחה שריקה את האוויר.

"פגז", אמרו האנשים והחווירו.

היו שמועות והיו תילי תילים של הנחות ואנחות. אנשים במדים הסתובבו בלילות וביקשו לכבות את האור. אבא הנמיך את העששית עד כמה שיכל וכיסה את זגוגית החלון בשמיכה שחורה. עכשיו היה הניגון עצוב ומתלבט, מנסה להבקיע דרך החוצה ונופל שדוד באטימות של החדר.

האחיות לא העזו לדבר בקול וגם לא לחייך. לילה שלם הם העבירו במקלט השכונתי, מכורבלים בשמיכות ובבוקר גילו שביתם ספג פגיעה ישירה.

"איזה נס!" התלחשו השכנות.

אימא בכתה וגם האחיות. אבא קיבץ מניין כדי לברך הגומל והוא עמד לידו, נדהם ונבהל, מוחו הקטן מתקשה לעקוב ולתפוש: פגז? מה זה בכלל?

הם עקרו לשכונה אחרת: אימא לא יכלה לעמוד ברעמי הירי ובשריקות הפגזים. כאן לא צמחו עשבים ליד השביל ואת מקומם של חלונות מקומרים תפסו ריבועים קטנים, ישרים לגמרי. אבל גם אליהם הגיעה השמש בבוקר.

"הולכים", אמר אבא.

חיידר לא היה בשכונה החדשה. גן ילדים חיכה להם, מרוהט ומאובזר. בחצר חיכו אופניים קטנים על שלושה גלגלים ואבא אמר שזה רק לבינתיים.

"עד שישתרר שקט ונחזור", הבטיח לאמא. "אל תפרקי את המזוודות".

אימא לא פרקה. היא הניחה את החפצים המעטים הנחוצים מעל הבגדים הארוזים. לכמה נזקק אדם בשביל יום יומיים, מקסימום שבוע? עד שבת הם יחזרו, ודאי שיחזרו, והוא יתיישב בחריצות מול הספר והאותיות וקולו הרועם של הרבה—

אבל הוא לא חזר.

השבוע התארך והיה לשבועיים ולחודש. האחיות פרקו בהדרגה את תכולת המזוודה: פעם הייתה זו מגבת נחוצה ופעם מערוך לרידוד הבצק. החפצים נערמו בערימות זמניות בפינות, עד שהוכנסו לארונות מאולתרים.שכנה נידבה וילונות ישנים ואפילו שטיחון קטן קישט את הכניסה, והמורה אמרה שצריך לקנות לו ילקוט.

"ילקוט?" גרד אבא את מצחו. "בשביל מה?"

"בשביל ספרים ומחברות", הוא הסביר. "וצבעים ומכחולים וכלי הנדסה-"

"כלי הנדסה?" עיניו של אבא היו זעופות. "ילד של חיידר לא צריך כלי הנדסה. צריך חומש, צריך משנה-"

אימא השיגה לו ילקוט ישן מאחד השכנים. הוא שפך עליו דמעות כל הלילה, ובבוקר אזר עוז וארז בתוכו את קומץ המחברות ומכשירי הכתיבה. עליו לעשות מה שצריך, הוא ידע. לפחות תהיה המורה מרוצה. את חלומותיו של אבא כבר אי אפשר היה למלא.

*

הוא סיים את התיכון בהצטיינות. חלומות רבים רקם לעת סיום השירות הצבאי. אבא כבר לא היה שם כדי להתערב, ואמא הרבתה לשתוק. האחיות פרחו מזמן ועזבו את הקן ודרכו הייתה פתוחה ובטוחה. רק רעמי התותחים באופק ערבלו את התוכניות.

*

המלחמה איגפה אותו ערב השחרור מן הצבא. לא היו שאלות ואף לא לבטים. טלפון קצר אל אימא: "אנחנו עולים צפונה", תרמיל שנארז בחופזה וזה הספיק.

טור ארוך של שריון פילס דרך בין המטעים המוריקים שעל שפת הכינרת. ממול האפילה הרמה, גדולה ודוממת, אך לא לאורך זמן. הוא לא יכל לקבוע בדיוק מתי והיכן, אבל האש שנפתחה עליהם הייתה רב צדדית.

"יתרון הגובה", נאנח הקשר לידו. "איזה הבדל אסטרטגי לטובתם, יימח שמם!"

והטנקים המשיכו להעפיל.

מסביב התערבל העולם באדום ושחור, בתמרות צהובות ומפצי מתכת. שוב שרקו כדורים וקול התיפוף הבלתי פוסק שלהם על מעטה המתכת היה כמו ברד אימתני. הם דרסו עשבי אביב גבוהים עתירי חיפושיות וחלפו על פני עצים מיותמים, מנפנפים בקרעי עלים ירוקים שעד לפני דקות מספר עוד רמזו על פירות שיבואו.

ופתאום היה הכול לבן.

הוא טלטל את ראשו, עצם את עיניו בחוזקה ושב ופקח אותן, ושום דבר לא קרה. קמץ את ידיו לאגרופים מפוחדים ויילל אל המעטה הלבן, הלוהט. משהו השתבש באופן מבעית, והשקט מסביב העיד על כך. נדם קולו של המנוע ואף רעמי התותחים אבד קולם. הוא ניסה לגשש אחרי מכשיר הקשר וגילה שידיו אינן נשמעות לו. ניסה לקרוא בקול, אבל החלונות היו אטומים מן הסתם וקולו לא מצא לו מקום לצאת. אי שם מאחוריו נאנח מישהו ומשמאלו שאל חייל בפליאה כמעט ילדותית מה קרה.

"פגיעה ישירה", נאנחו הירכתיים.

זה לא היה חדש, הוא כבר הכיר את הפחד, את התלישות ואת האימה. הוא ידע שעכשיו יבואו המזוודות המבשרות על גלות ארוכה, ועוד זמן רב יעבור עד שיוכלו עוד לחזור, אם בכלל. הסיפור הזה היה שלו, והוא חש איך משהו מפשיר בתוכו בהקלה.

"אז מה עושים?" בכה הקול הכמעט ילדותי. "אנחנו תקועים כאן. אף אחד לא שומע אותנו".

אף אחד! המילים היכו בו כמו היו קורנס כבד. הוא השתופף מעצמת המכה ועצם את עיניו. עדיין היה הכול לבן מסביב, אלא שפסים שחורים נמתחו בקצוות, והוא ידע שעוד מעט ישמע את קולו המגונן של אבא:

"אני כאן, מיין קינד, ממש לידך. אל תפחד".

וברגע אחד נעלם הכול. נסוגו החום, הלכלוך והזיעה. בבת אחת נעלמו ריקועי מתכת לוהטים מעין רואה ואתם המדים, חדשים כישנים, מבהיקים ובלויים, שלמים ומחוררים. הדם, העשן והאש נגנזו אי שם, ולבן כיסה אותם, לבן זך ומטוהר שריח שמים לו ואין כמוהו לטוהר. הטלית של אבא נפרשה מעליהם כמו חופה גדולה, והוא חש בחיבוק החם, המגונן. הקול האבהי לחש אליו אי משם, מעבר ללבן, מן המקום שבו עדיין זחלו חיפושיות בנמרצות משוחררת על העשב:

"רואה אתה? נמצא כולם שווים לפני המקום, הא?"

הוא אזר כוחות שלא היו בו והתרומם על מרפק אחד.

"שומעים אותי?" הוא ידע שהם מקשיבים. הדממה כולה הקשיבה לו מתחת ללבן. "ספגנו פגיעה, והמשימה הבאה היא להתפלל. שומעים אותי? שומעים אותנו, מחכים לנו, המילים שלנו צריכות לעלות-"

כוחותיו כלו והוא שב ושכב, אך לא  עוד מעטה של פחד כיסה אותו אלא ליטוף לבן, אבהי.

שמעו אותו, הוא ידע, ועוד יעלו ויבואו ויקחו אותו ואותם, את כולם. בבכי יגיעו ובתחנונים יובילם. משהו גדול וטמיר התרגש בתוכו. מה בדיוק לא ידע, אבל השכיל להבין שבעניינים גדולים מדובר, כי מתחת לחופת התפילה היו השמים קרובים כל כך והטוב חיכה בהשג יד. יבוא יום והוא יתחזק ויקום. הוא יחזור אל הארונות המאולתרים מיד כשיוכל.

הוא רק תהה היכן השאיר אבא את תיק הקטיפה הרקום שלו.

מתוך הספר 'גוונים לנוף'