הולדתו של הקומיקס החרדי

לקראת שבוע הספר אנו שמחים להגיש לכם את הנוסטלגיה העל-זמנית באריזה חדשה ועדכנית. הפקת הענק מזמינה את הילדים של היום לצלול לסיפורי האיכות וליהנות משעות ארוכות של תוכן עשיר ומלא השראה!

היה היו ימים… ובהם אף אחד כלל לא ידע מה פירוש המילה "קומיקס". לסיפורים המצוירים קראו כולם בפשטות – "סיפורים מצוירים", והם חיכו לקוראים הצעירים בגיליונות "זרקור" המיתולוגי.

הסיפורים הללו נכתבו ע"י רחמים מלמד – שם העט של המחבר, תלמיד חכם גדול שזכה לחבר ספרים חשובים המפארים את כותל המזרח של בתי המדרש. אותם הסיפורים המצוירים שאחריהם עקבו בנשימה עצורה רבבות ילדים (ואיתם גם הוריהם…) היו למעשה חלוצי הקומיקס החרדי.

דרך האיורים והעלילות התוודעו הקוראים לדמויותיהם של סוכן השב"כ החרדי יצחק בזק, ג'וני ממשולש ברמודה, אריה מטירת רפאים, אלכסנדר המתייוון, דוקטור אזולה הצרפתי, אדא הקראי ורבים אחרים.

הסיפורים התפרשו על פני תקופות זמן שונות בהיסטוריה היהודית ומלבד זמן של הנאה הביאו אל הקוראים ערכים עמוקים ומסרים בלתי נשכחים. רמת המתח ואיכות סיפוריו של רחמים מלמד מהוות השראה לסופרים עד עצם היום הזה – וזאת על אף העובדה שאוירו בכלים בסיסיים ופשוטים.

יצאנו להעלות נשכחות עם קוראי זרקור הותיקים, והתוצאה – נוסטלגיה במיטבה! נשמח מאד לשמוע גם מכם בתחתית הכתבה בתגובות!

מאיזה גיל אתם זוכרים  את עצמכם קוראים את זרקור?

מירי ורחל קוראות מגיל 9 את עיתון זרקור, רותי טננולד חושבת שמאז שלמדה לקרוא כבר קראה בשקיקה, ואילו שמואל ברקוביץ בגיל 8 כבר לקח מהספריה את הספר ילדה שברחה מהמנזר שפורסם בזרקור וכבר יצא בספר בכריכה רכה דבר שלא היה בימים אלו כלל…

יש ספר מסוים מכל הכרכים שנקשרתם אליהם באופן מיוחד ובולט? שתפו בדוגמא אחת 

שמואל ברקוביץ נזכר שם מול יפת היה הקומיקס הראשון שקראתי בהמשכים בחיי, היה זה כאשר התארחתי בערב אחד אצל חברים והם הכירו לי את העיתון, יחד עם המצלמה המיסתורית. (הייתי כ"כ במתח וחששתי שלעולם זה לא ייגמר).

רותי טננולד מספרת שהכי אהבה לקרוא את "במרתפי האינקויציה" שהיה סיפור מיוחד בעיני… האנוסים ומסירות הנפש שלהם… עד היום עולות בזכרוני דמויות הגיבורים… נוסטלגיה…

זוכרים את הציפיה השבועית ל"זרקור"? את המריבות והתורנות – מי קורא ראשון ומי אחריו? יש היום בכלל ציפיות כאלו למשהו?

שמואל ברוקביץ מעלה נשכחות – זוכרים בהחלט, גם בכיתה שלנו זה היה ה-נושא שיחה בימי רביעי (מי שחזרו מהבית בהפסקת הצהריים דיווחו לחברים שנותרו בכיתה יום שלם מה היה ההמשך בסיפורי ההמשכים), בימי חמישי כולם דנו כמה שקראו . קראנו בשעתו את כל המדורים והיינו משתתפים פעילים בהם, עד היום הילדים שלי מראים לי את שמי בעיתונים הללו , במדורי 'הזדמנות לשאול' (הקוראים ראיינו דרך המערכת את הסופרים, שרובם היו בשמות עט, למעט פריד, קיסנר ושרה ברגמן ותמיד שאלו אותם: מה השם האמיתי… כיום, כשאני נשאל על עיסוקי ככותב יש לי מעין דז'ה וו בנושא זה. הסופרת חנה רגב סיפרה לי שמכתבי עם שאלותיי אליה שמור עימה עד היום הזה), אני הייתי מתנדב לשלוח את השאלות הכיתתיות וחותם בשמות כולנו. לא הייתי השולח היחידי, קבוצה מילדי כיתתי שאלו את הסופרת (שאז הייתה 'חידונאית' יהודית גולן על שמה: ומה תעשי אם יחזירו את הגולן? הם היו בטוחים שהשאלה לא תתפרסם, אבל היא פורסמה ואפילו נענתה באדיבות: נא לעיין במדור החדשות בעיתון

מירי ורותי תמימות שעה שהיום כבר אין בנמצא מתח וציפייה שכאלה. אכן קשה לראות בימינו ילדים רבים על חומר קריאה עקב מגוון העיתונים והחומר קריאה הרב המיוחד בזרקור של אז שהביא איתו חומר קריאה איכותי ככ למדבר יבש וצמא של ילדים שלא היה להם כלום מכל זה – טוענת מירי, ורותי מצטרפת – לא נראה לי. היום הכל בשפע. לא אקרא את העתון הזה, אז את השני.היום גם לא יודעים כ"כ לדחות סיפוקים… לא מבינים כמה נצרכת לפעמים הדחיה, כמה היא מגבירה את התשוקה לקרוא וכמה מעצימה את ההנאה שאחריה… וגם סגנון הסיפורים היום שונה. אין את המתח המענג הזה…

המתח לקראת הפרק הבא של הסיפור בהמשכים, הספקולציות של 'איך זה ימשיך' ומה יהיה בסוף'? גם אצלכם היה ככה? 

בודאי אומרת מירי, ידענו בע"פ את המשפטים החזקים. נו, ברור… מחייכת רותי, זה היה מתח מהסוג הנעים ביותר, מתח מלווה בציפיה להמשך המסתורי…

ושמואל ברקוביץ נזכר, אני הייתי מנסה לנחש באזני החברים שלי מה ההמשך של הסיפור, לרוב הייתי מצליח והם היו בטוחים שאבא שלי זה רחמים…

והסיפור המצויר שבגב העיתון, ה'קומיקס ' של פעם, זוכרים שהיינו קוראים אותו כבר בעליה במדרגות מתיבת הדואר? ספרו לנו איך זה היה אצלכם?

רותי נזכרת בגעגוע –  אבא שלי היה נכנס הביתה עם ה'זרקור' הנוסטלגי מגולגל בידו ומיד היינו כולנו מתקבצים סביבו בלהיטות, קוראים ומתחננים: "אני, בבקשה, רק ת'מאחורה!" וכך בלענו בשקיקה את בועות הקומיקס האהוב, נמלאים במתח מחודש עד לשבוע הבא…

מירי גם היא זוכרת איך היתה קוראת ואפילו מסתכנת: ביה"ס היה ממקום די סמוך לביתי. בתקופת השיא הייתי נוהגת לברוח בהפסקה ולהביא את הזרקור מתיבת הדואר כך כבר קראתי אותו בגניבה …בכיתה…

רחל מעלה נזכחות-  קראתי את כל הסיפורים המצוירים בשקיקה… בבית של סבתא שלי אחרי שנים שהם יצאו. היא שמרה הכל ואני ישבתי וקראתי רק את החלק האחורי…. כרך אחרי כרך.

ושמואל ברקוביץ חותם בזכרון ילדות שלא נס ליחו: אציין סצינה שחיה בזיכרוני: אחד מילדי הכיתה שלמד ממש סמוך לת"ת, נשלח הביתה להביא משהו בערך בשעה אחת עשרה בבוקר ושב עם ה'זרקור' הטרי טרי ביד. המורה 'החרים לו' את העיתון ועיין בסיפור הגב. כולנו ניצלנו את ההזדמנות לשאול: מה קורה בפרק? היה זה באחד מפרקי השיא של 'מסתורין במשולש ברמודה'. המורה, שרצה למתוח אותנו יותר אמר: הצוללת טבעה ו… לא אשכח את קריאות האכזבה של הילדים, אבל בשנייה שלאחר מכן הוא אמר: לא, זה לא מה שכתוב בפרק, בהפסקה תראו כבר. לרוב היינו תמימי דעים באשר לטיב סיפור או מדור, מה יפה ומה משעמם. כאשר ראיינו הקוראים את רחמים בהזדמנות לשאול, הוא ענה בריבועי ובלוני קומיקס

וואו, נהנת רותי, גרמתם לי לנוסטלגיה במיטבה, שמואל ברקוביץ מבקש – אשמח אם תוציאו לאור אכן את הספרים הללו וכן מדורים מפעם שלא ראו עדיין אור בספרים (אפשר לקבל פירוט אצלי)

.ומירי מסכמת- עד כמה שזה נוסטלגי עבור ההורים, לא בכל הוצאה מחודשת  הילדים של דורינו מגלים ענין. המענין והמיוחד בסיפורי זרקור הוא הענין והרתק שהילדים של היום שקועים בו! בדיוק כפי שהיינו אנו

ספרו לנו גם אתם על ה'זרקור' שלכם כחווית ילדות! נשמח לקרוא ולהגיב כאן למטה בתגובות