"אנסה לחפש קצת עשב שאפשר לאכול אותו", מתרומם עוזאי ממקומו, "כואב לי לראות אנשים שאוכלים עשבים רעילים. מישהו צריך לנסות להזהיר אותם. רק אתמול עמד אחד לצידי ולעס במרץ עלים. נדמה היה לי שמדובר בהירדוף, ומיהרתי להזהיר אותו מפני הצמח הרעיל הזה. הוא היה בטוח שאני מקנא בו על שהצליח למצוא את הצמח, ודחס את כל העלים לפיו בבת אחת. התחננתי אליו שיחוס על חייו, אך הוא צחק. במו עיניו ראה פרפרים על הצמח הזה, ואם הם חיים אין סיבה שהוא ימות. אבל תוך רגעים ספורים הוא הכחיל והחל לפרפר עד שלבו נדם. עבר שם אדם אחד, וכשראה עד כמה אני מזועזע, הצביע לי לעבר איש אחר, שבטנו הייתה מבוקעת, ואמר לי שגם הוא מת מאכילת עשבים מרים שגרמו להפרשות מאוסות".

"רעב אינו סתם גזירה של מוות. הוא הופך אותנו למשוגעים ממש". יעקב. "אתה הולך ברחוב ורואה טירוף בעיניים של אנשים. הם להוטים אחרי כל גרגיר, ומסוגלים לעשות הכל כדי להשיג אותו".

יסכה המקופלת בפינה אינה מפסיקה לבכות. "אני לא נרגעת ממה שראיתי היום בבוקר. זו הייתה נראית משפחה רגילה. אבא, אמא, עם שני ילדים. מישהו עבר לידם, ונתן לאחד הילדים חתיכת לחם. הוא התחיל לבלוע אותה במהירות מסחררת, ואז קם אביו, הוציא מתוך פיו את הלחם והתחיל לאכול אותו בעצמו. נמלטתי משם לפני שאשתגע לגמרי".

רק כמה רגעים חלפו מאז יצא עוזאי עד ששב בצהלת ניצחון עם שקיק מלא גרגרי חיטה. "זה אולי היה מלאך משמיים, אין לי מושג. אדם אחד ניגש אלי, דחף לידי את השקיק הזה, ואמר לי להסתיר אותו תחת בגדיי".

כולם זינקו לכיוונו. "איפה אבני הטחינה?" שאלה האם.

הנוכחים בהו בה. "אבני טחינה?" אמר עוזאי, "מי צריך לטחון? הנה התנור. זרקי אותם שלמים, ונאכל אותם כך. אומרים שבכל ירושלים אין כבר מציאות של שולחן ערוך לסעודה…"

ריח קל עלה מן התנור. "סגרו את הדלת", נזכר יעקב, "בעוד רגע כל העיר אצלנו".

אבל מה היא דלת נעולה מול בריונים? הוא עוד לא סיים את המשפט כשמהלומה אדירה נחתה על הדלת, ושלושה גברתנים נכנסו פנימה. הם נגשו, כמנהג בעלי הבית, אל התנור.

"כן?" שאל יעקב והתקדם לעברם באיום.

אפילו מבט הם לא זרקו לעברו. אחד התכופף, הושיט את ידו לעבר התנור, חפן את גרגירי החיטה היקרים, והחל לאכול אותם.

"גנב!" הזעם טיפס בסולם הרעב. מראהו של בנאל השוכב נים ולא נים בפינת החדר זרם כאדרנלין בעורקיו של עוזאי. הוא החל לדחוף את הביריון החוצה, וספג בתמורה מכות איומות ממנו ומחבריו.

"אנחנו נלחמים על חירותכם!" חבטו בו הבריונים ללא רחמים, "אנחנו קודמים לכם באוכל!"

שעה ארוכה מאוחר יותר הדהדו בבית זעקות השבר של יסכה ואמה, ושכן שנזעק לגודל המהומה רק אמר בהזדהות "אתם צריכים להודות שהם שדדו מהתנור, ולא מתוך הגרון ממש… את אחי הם כמעט חנקו כשניסו בכוח להוציא מאכל שדחס במהירות לתוך פיו".

"אולי בכל זאת נברח?" – שואלת יסכה לעת ערב שוב.

רוח קיצית חמה מעיפה לעברם זרדים יבשים ועפר, וכשהוא חודר לעיניהם מתמלאות העיניים בדמעות.

"אם תפקחי את עיניך תוכלי לראות את אלו שברחו". אישה זקנה עומדת לצדה, ומצביעה אל מעבר לחומה.

יסכה מתרוממת על קצות בהונותיה, ועדיין מתקשה לראות.

"את רואה אותם למטה?"

"לא, לא. הביטי לשם. הנה"

"אוי, אלוקים".

"אני מכירה אותם", מיבבת הזקנה, "שני בחורים חסונים ובריאים, בני שכני. הם כל כך התלבטו אם לברוח או לא. בסוף החליטו שאין להם מה להפסיד והלכו. אבל הנה, היה להם מה להפסיד, ועוד איך שהפסידו. הרומאים פשוט חיכו להם, הרגו את כולם וצלבו אותם מול החומה, כדי להרתיע אותנו".

"אני רואה עוד הרבה כאלו", לוחשת יסכה.

"אומרים שמדובר בחמש מאות אנשים ליום", אומרת הזקנה, "כולם מנסים וכולם נתפשים".

"ומיהם אלו?" משתומם יעקב. החומה שלהם גם היא מלאה בנצלבים.

"זאת התשובה שלנו". גאווה בקולה של הזקנה, "הבריונים מתאמצים גם הם לתפוס מדי יום חמש מאות רומאים, ועושים להם בדיוק אותו דבר, בתקווה שהדבר ירתיע קצת את הרומאים מתליית הנלכדים בידם".

"זה עזר במשהו?"

הזקנה משפילה את עיניה. "האמת שלא. טיטוס פיתח רעיון חדש. הוא קוצץ את ידיהם של הנמלטים, ושולח את האומללים להתחנן לפני יוחנן ושמעון, שישביתו את המלחמה, ויצילו את נפשותיהם ממוות ואת עיר האלוקים מחורבנה".

"ומה אומרים הבריונים על זה?"

"הנה, שמעו בעצמכם…"

מעל החומה עומדים כמה בריונים ומקללים בפה מלא את טיטוס ואת אביו, ואחד מהם קורא בקול גדול, שנשמע היטב במחנה הרומאים "בוז נבוז למוות ויקר הוא בעינינו מן העבדות… וגם ההיכל הזה יינצל ביד השוכן בו, ואם יהיה אלוקים בעוזרינו, נצחק לכל מוראך".

*

ילד בן אחת עשרה אמור לשקול כמאה זקוקים[1], אבל בנאל הצטמק כל כך בחודשים האחרונים, עד שיסכה מרגישה כאילו היא נושאת תינוק.

ההליכה קשה עליה. בכל רגע נתקלות הרגליים בגופות, ומדי פעם אין לה ברירה אלא לטפס ולדרוך עליהן, היא עושה זאת תוך אלף בקשות סליחה מאלוקיה ומן המתים.

אף פעם לא עשתה את הדרך הזאת לבדה, ודאי שלא בשעות דמדומים, אולם אין היא יכולה להמתין עוד. מי לידיה יתקע שבנאל ישרוד את הלילה?

היא יורדת בזהירות במורדות התלולים עד לשילוח. כעת עליה לטפס קצת פחות. גבעת העיר התחתונה אינה כה גבוהה כמו העיר העליונה.

מכל מקום הדבר הכי פחות מלחיץ במשימה שלפניה זו הדרך אליה. את מקומו של הבית היא יודעת בערך, במהלך השנים היטשטשו זיכרונותיה. לכל היותר תשאל עוברי דרך.

באוויר מנשבת רוח קרירה, ומצננת מעט את פניה הלוהטות. עוצרת בצדי הדרך, מצמידה את הכד לשפתיו של בנאל, ומשקה אותו מעט.

הילד שולח את שפתיו, מלקק את המים, וכל אותו הזמן עיניו עצומות, כמעט ואינו מגיב. הוא כה שונה מבנאל העירני והתוסס שלה…

זהו הדבר היחיד שגרם לה לקום ולעשות מעשה. חייו של בנאל קודמים לכל דבר אחר.

הבית שנגלה לעיניה מציף בבת אחת את כל הזיכרונות. אהה, היו ימים.

דוחקת הכול הצידה, מסיטה את השער, נרתעת מן החריקה הארוכה, נושמת ארוכות – ונוקשת. אחת. שתיים. שלוש.

הרחישות בחדר פוסקות. קול פסיעות מתקרבות. דלת נפתח כדי חרך צר. "כן?"

משחקי האורות בשמיים מטשטשים את עיניה, והסדק הצר מראש לא היה נדיב במיוחד. "זאת אני… א… בנאל, הוא… הרעב…"

"תוכלי לדבר ברור יותר?" אמו של נחמיה לא זכורה לה כאישה קצרת רוח כזו, אולי מוראות המלחמה אחראיים למצב הרוח הזה.

"בנאל… הוא רעב… אני… חשבתי…"

"גם לי יש ילד רעב", אמרה האישה בקשיחות, "אין לנו אוכל לתת לך".

רגליה של יסכה רועדות. משהו מוזר ורע קורה פה. תמיד חשבה שבנאל הוא אורח רצוי כאן…

"אבל הוא נכד שלך!" היא מסננת בין שפתיה, "את לא יכולה להתעלם ממנו!"

"אין לי נכד", הקול מעבר לדלת יבש כמו ענפי הגפן המטפסים. "לכי כבר!"

"היא מחפשת את ברוריה, כנראה". קול רך יותר מפלס לו דרך אל לבה, והדלת נפתחת לרווחה.

שתי נשים זרות סוקרות אותה מכף רגלה עד קצה קדקודה.

"היא לא פה?" איזה בלבול. "זה לא הבית של ברוריה?"

"בעלת הבית יצאה", אומרת בעלת הקול הרך, "תוכלי להמתין לה בחוץ".

*

בחוץ אוספת השמש את שאריות קרניה.

יסכה מוצאת לה אבן גדולה להניח עליה את בנאל, וסוף-סוף יכולה לנער קצת את ידיה ולהשיב את זרם הדם לשגרת מרוצו.

היא מתיישבת לצדו, מנמנמת קלות, עד לקול החריקה המקפיץ אותה ממקומה. הזאת ברוריה? הגברת הנכנסת פוסעת באיטיות, פניה שחורות ומצומקות, רגליה דקיקות כקיסמים, ובטנה נפוחה.

עיניה נתקלות בה, ומצטמצמות כאילו מנסה להיזכר בדבר מה מוכר, ולאחוז איזשהו קצה חוט חמקמק.

"יסכה?"

ברגע הבא היא אוספת אותה אל חיקה בחיבוק חם.

"אתם פה?"

"מפסח"

"ובנאל?"

יסכה מסתובבת אל האבן שמאחוריה, וברוריה מזנקת אחריה. "הוא חי?"

בנאל מניע את רגליו, והיא פולטת אנקת רווחה.

"הוא רעב מאד". מתנשמת יסכה. "אינני זוכרת מתי אכל לאחרונה, וגם בפעם ההיא אלו היו רק עשבים שמצאנו. מצבנו קשה כאן מאד, וכבר יומיים שהכרתו מעורפלת… חשבתי שאולי לכם יהיה משהו עבורו".

"יש". מזנקת ברוריה פנימה. כל רגע עלול להיות קריטי. רק שאורחיה לא גילו את אוצרה…

ידיה הרועדות ממשמשות בין הכותנות. תוחבת את ידה פנימה, בין הראשונה לשניה הטמינה את הקציעה ההיא… קציעה אחת, יבשה וקשה, ששמרה עבור בנאל שלה.

אויה. היא איננה.

לא יתכן דבר כזה! זה לא…

אולי למטה יותר?

הנה.

חופנת את אגרופה וממהרת החוצה.

שפתיו הקטנות לבנות, אך לשונו משתרבבת, טועמת, ורואה כי טוב.

כשהוא פוקח את עיניו בוכות שתיהן ללא הפוגה.

מתוך הספר עניה סערה