חומות של כלא / חלק א

“אתה בטוח, אבא, שזה לא מסוכן מדי?” יסכה רכונה מעל הנהר ומשפשפת נמרצות כתם אדמה שדבק בגלימתו של בנאל. היא מרימה את הגלימה ומתבוננת בה לאור השמש. הכתם החום נטשטש קמעא, אך הבגד עדיין אינו נראה נקי. שיהיה בריא, הילדון, מבוקר עד ערב הוא מתפלש בבוץ ובעפר, ובונה לו מגדלי פאר כיד הדמיון הטובה עליו. את התוצאה משלמים בגדיו בריבית מלאה. וכעת מה רוצה אביה? לנסוע לירושלים?

“שלוחי מצוה אינם ניזוקים”, הוא מצטט את אחת השמועות שאמרו בשם רבי אלעזר. “אמא ואנכי עולים לירושלים עם ילדינו. אינני יכול לוותר על הקרבת קרבן פסח, וזו תהיה הזדמנות גם להעלות את קרבן הנדבה שגמרתי בלבי להקריב לאחר נסי ההצלה שעברנו על בשרנו עד בואנו לכאן. מה דעתך להצטרף אלינו?”

“השמועות מירושלים אינן מעודדות”. רתיעה מנידה את כתפיה בסרבנות. “אולי נמתין קצת, אפשר שתוך זמן קצר יירגעו הרוחות. הרומאים יסיגו את כוחותיהם וישובו כלעומת שבאו. לא הייתי רוצה להיקלע לתוך המהומות האלו”.

“לבי מספר לי דברים אחרים”, נאנח עוזאי, “והלוואי ואתבדה. כרגע יש אפשרות להיכנס לירושלים, אך מי יודע אם תמיד נוכל להעלות לשם את קרבנותינו?… ומה נעשה אם לרגל המהומות תוסגר העיר במצור? אל תקלי ראש בהזדמנות שנוצרה כאן. ובפרט את”, הוא מנמיך את קולו בבת אחת, ודריכותה גוברת, “לפני זמן מה פתחתי בטעות את פנקסך, וראיתי כי התחייבת בחטאת קבועה. לא כדאי להמתין עם חובות כאלו”.

סומק מציף את לחייה. מה שנכון נכון. היא כבר נתנה את עינה בכבשה אחת, בריאת בשר, שאותה קיוותה להביא כקרבן חטאת.

“ובכלל”, מוסיף עוזאי להכות בלבה בעודו חם, “התזכרי, יסכה, את ביקורנו האחרון בחמי טבריה? שאלת אותי אז, איך יתכן שמקום מופלא כזה, כמו חמי טבריה, שתלו הקדוש ברוך הוא בטבריה ולא בירושלים. עניתי לך, שאילו היו חמי טבריה בירושלים, עלולים היו לייחס את העליה לרגל לתענוג הרחיצה… והנה, יש לך הזדמנות פז – לעלות לירושלים למרות הטורח שבדבר, ולהוכיח כי אינך עולה לרגל למטרת טיול או להנאה אישית, אלא רק עבור הקשר עם הקדוש ברוך הוא!… רגע אחד, האיש הפוסע לעברנו אינו יעקב בעלך? מעניין מדוע שב הביתה באמצע יום עבודה…”

“השארתי הכל ובאתי”. נשימותיו של יעקב קצרות. “הגיעה שמועה על גזירה חדשה שיצאה מטיטוס – כל שאינו הורג ישראל בכל מקום שמוצא אותו, יהרג! לא שייך להישאר כאן לבד במצב כזה. אנחנו מוכרחים להשתלב ביישוב יהודי מבוסס ומוגן יותר. לא הרבה אנשים נותרו בגוש חלב, ומקום שמם כזה הוא כר נרחב לכל מיני אנשי בליעל. חשבתי, אולי ניסע לירושלים? פסח מתקרב…”

עוזאי מחייך וטופח על שכמו. “אז שנינו מסכימים לעניין, ואַת, יסכה?”

“באה, כמובן”. וכבר היא משתופפת שוב אל המים, וטובלת שוב את בגדיו של בנאל. מסע כזה מחייב הצטיידות מלאה. די לה בביקורת הגלויה והנסתרת מבית הורי בעלה הראשון על עיסוקיו של בנאל בענייני אדמה, ועל כישרונותיו המבוזבזים. אם תעז להביא אותו עם כתמי אדמה על בגדיו תפרח נשמתם…

“אם אתה מעודכן בגזירות, יעקב, אולי יש לך גם מידע מדויק על המתרחש בירושלים?” השאלה נזרקת מאחורי גבה, “מה המצב שם? אפשר בכלל להיכנס כרגע לבית המקדש?”

“אומרים שטיטוס מקיף את העיר בחיילותיו, אך העבודה בבית המקדש נמשכת, וישנה אפשרות להיכנס לעיר”, יודע יעקב לספר.

“מכל מקום, חושבני שעלינו להצטייד באופן מלא גם מבחינת מזון. מן הסתם הם סובלים ממחסור באוכל”.

“נביא אתנו ככל שנוכל לשאת. אין לי ספק שיהיה ביקוש לכל מאכל שישאר”.

*

בי”ד בניסן פתחו אנשי אלעזר בן ענני את שערי המקדש לפני ההמונים שעלו לרגל מכל קצוות הארץ. עוזאי נדחק עם משפחתו בין מאות העולים, כדי לזבוח את הפסח כמצוותו ולחוג אותו כהלכתו.

שערי העזרה ננעלו מאחוריהם, והם המתינו בדריכות לשחיטת הקרבן בעזרה. שורות של כוהנים כבר עמדו סדורות מולם, מזרקי כסף או זהב נוצצים בידיהם. הנה הגיע תורם. השוחט שחט במהירות את הכבש, הכהן שאחריו קבל את הדם במזרקו והעביר אותו לכהן שעמד בסמוך לו וקבל במקומו מזרק ריק – עבור הקרבן הבא. עוזאי ניסה לעקוב בעיניו אחר המזרק הנושא את הדם ‘שלהם’, שעבר מכהן לכהן עד זריקתו על גבי יסוד המזבח. לשווא. המזרקים רצו בין הכהנים הזריזים במהירות מסחררת, עד שהיו נראים כרצים לעבר המזבח.

כה שקוע היה בהתבוננות עד שכמעט נפל כשנהדף בגסות על ידי איש גבוה, שהופיע במפתיע מאחוריו.

“סליחה, אדוני, לא לדחוף. יש כאן ילד קטן!… אדוני? אתה שומע אותי?” האיש הגבוה היה עטוי גלימה וחגור בחגורת פשתן, ואם לשפוט על פי המשך התנהלותו הגסה הריהו חרש מוחלט. ברגע האחרון מניף עוזאי את בנאל אל על, כדי שלא יינזק חלילה מן הדוחק. האיש הגבוה חולף סמוך אליו, וממשיך הלאה.

שבריר הרגע שהתחכך בו הספיק לעוזאי כדי לחוש בחפץ מאורך וחד המוסתר מתחת בגדיו. ואינך צריך להיות גאון כדי לשער, ואולי אפילו לדעת בוודאות, מהו אותו חפץ. הוא מחוויר. אנשים מהוגנים אינם אמורים לשאת חרב תחת בגדיהם, ודאי לא בתוך מקומות הומי אדם. ואיש כזה שנדחק בגסות מבלי להתחשב בהמונים עלול בהחלט להיות מסוכן.

עודו מהסס אם להסב את תשומת לב בני משפחתו או הגברים שלצדו, כאשר אדם נוסף, בעל הופעה זהה, חולף על פניו. אחריו ניצבים בשורה כמה עשרות גברים. כולם לבושים גלימות וחגורים בחגורת פשתן, וכשהוא מחפש סימנים להימצאו של חפץ חד ומאורך גם אצלם, נדמה לו שהוא מוצא. סיקריקים?

מאחוריו עולות קריאות מתלהבות “ברוך הבא! אנשים! פנו דרך!” אורך לו מעט זמן להבין שהאנשים כאן מצדיעים למפקדם – והאיש בעל הגלימה שעיניו יוקדות והדרת פניו מקרינה על כל סביבותיו הוא אחד ממנהיגי הבריונים. 

הוא אינו מתאפק, ופונה לגבר שמימינו. “כזה כבוד נותנים כאן לאיש מן הסוג ה…זה?!”

האיש תולה חיוך מר בקצה שפתותיו “אורח, הא? ברוך הבא לירושלים… לירושלים שדוחקת את רגלי החכמים והפרושים, ומעריצה בריונים כוחניים… ואסור אפילו לדבר על כך בקול. ודאי לא למחות”.

“כבוד לאדם כזה הוא עניין שנשגב מבינתי”.

“הכבוד הוא תוצאה של עניינים פנימיים-פוליטיים. סבורני שהם לא באמת מעריכים אותו. רק שהאיחוד שישנו כעת בין קבוצות הבריונים כל כך שברירי, עד שחייבים לתחזק אותו כל הזמן. כבוד כזה הוא סוג של שמן שמסוגל להניע עולם ומלואו, הלא כן?”

“אינני רגוע מהחרב שהוא מסתיר תחת בגדיו”.

“חרב?” האיש מקמט את מצחו. “ראית חרב? אז לדעתי כדאי שנזדרז לצאת מכאן”, ובטרם מספיק עוזאי להתנגד או למחות, הוא גורר אותו החוצה, ונס שבנאל היה אחוז היטב בזרועותיו, ועוד נס שמצא את שאר בני המשפחה, משום שאחרת הם היו בפנים כשהכל החל לקרות.

מפליא לראות כמה אפשר להכניס בעשרה רגעים בלבד.

באותו שבריר רגע שבו פשטו יוחנן ואנשיו את גלימתם וגילו את החרב במותניהם, הבין אלעזר בן ענני שחייו תלויים לו על בלימה. בין רגע הוא נוטש עם אנשיו את מקומם ליד השערים, קופץ אל צינות המגדלים, ונמלט אל המנהרות אשר מתחת למקדש.

בריונים שחרבות בידיהם החלו פורקים את זעמם על העם אשר בעזרה. חרבם  קטלה על ימין ועל שמאל. בלית ברירה נדחק ההמון לכיוון המזבח, והחל נרמס בשל הדוחק.

כעבור כמה שעות אימה עברה השליטה בחצר בית ה’ הפנימית – הלא היא העזרה –  לידי יוחנן מגוש חלב ואנשיו, הם נאותים לקבל את בקשתו של אלעזר בן ענני לחבור אליהם, ושניהם משלבים כוחות מול שמעון בן גיורא השולט בעיר התחתית.