ילדים זקוקים לקסם

לרגל הדפסת מהדורה חדשה של החוקרים,

שרי וולך בראיון מרתק על העיקרון המנחה אותה ביצירת הסדרה ששבתה את ליבם של עשרות אלפי ילדים.

 

כך נולדה סדרה

כיצד נוצרו ‘החוקרים’?

הסדרה נולדה ב”זרקור” הוותיק. העיתון היה אז בעריכתה של שושנה הוכוולד, עורכת אגדית שהספרות החרדית חייבת לה המון. שושנה בקשה ממני סיפור בהמשכים, ואני חפשתי רעיון לסיפור שייתן לילדים חוויה קסומה של קריאה.

כילדה, היו ספרים שהעניקו לי חווית קריאה מופלאה. חלק מהספרים הללו היו מתורגמים, ספרים שבשעתו היו מצויים בספריה של בית יעקב. מה שיצר את הקסם בספרים ההם הייתה הרחבת האופקים למקומות שונים, עלילה מרתקת המתגלגלת בצורה בלתי צפויה, והרפתקאות מרגשות. חיפשתי דרך שבה אוכל לתת חוויה דומה לילדים.

אם כך, יכולת לכאורה לכתוב סיפור כזה המתרחש כיום.

זהו אתגר קשה, כמעט בלתי אפשרי.

אי אפשר להניח לילדים בסיפור ללכת לבדם לשום מקום יוצא דופן ללא רשות ההורים. הטווח שבו אפשר ליצור הרפתקה ריאלית הוא מצומצם, ואילו הצורך הנפשי של ילד לחוות הרפתקה, לפחות דרך סיפור – גדול.

ילדים זקוקים לריגוש בריא. סיפור טוב יכול לתפוס את הדמיון, יכול להסעיר ולעורר חשיבה. הוא יכול למלא צורך נפשי של הרחבת אופקים, ושל היכרות עם עולמות חדשים.

הדברים הללו חשובים בשביל ילדים. הנפש צריכה מרחב. את המרחב הזה אפשר להעניק בסיפור.

כמבוגרים, אנחנו לא תמיד זוכרים עד כמה הדברים הללו נחוצים. אם ננסה לחשוב על עצמנו כילדים וניזכר כיצד היינו – נבין.

אז מכאן הגעת לחוקרים?

כן.

היה לי ברור שכדי לשלוח ילדים למקום שונה לחלוטין, וכדי שאוכל ליצור עבורם חוויות מסעירות והרפתקאות מרגשות – אני זקוקה לעולם של דמיון. מנהרת הזמן היא אמצעי נהדר כדי ליצור סיפור כזה.

לא חשבתי שהסיפור יהפוך לסדרה רצינית וארוכת טווח, זו סיעתא דשמיא גדולה שכך אכן קרה.

איך בנית את הדמויות?

לספרים של חבורות ילדים נדרשים גיבורים עם מאפיינים ברורים, וכך זה גם כאן.

חבורה צריכה מנהיג – כך נולד חיים האחראי. חבורה החוקרת אירועים הסטוריים, צריכה גם מישהו אינטליגנט שיוכל לתת מידע נחוץ – לכן נוצר זרח הגאון. נחוץ גם שובב שיסבך עניינים – את התפקיד הזה ממלא שבתי. שרוליק הוא החששן. מישהו בכל זאת צריך לפחד כאשר עוברים הרפתקאות מסמרות שיער. לא? ואחרון חביב, המספר, אבנר, ילד נהדר שאהוב על כולם.

גיוונתי גם בסוג הבתים. יש ביניהם חסידי, ספרדי, ליטאי, תימני, וגם ילד לבעלי-תשובה. הגיוון מכוון, כמובן.

מסר חינוכי  ≠  סיפור שמחנך

כשאת כותבת לילדים, את לא חושבת קודם כל על המסר החינוכי?

הדבר העיקרי שעומד מול עיני הוא ההשפעה החינוכית של הסיפור, זה שונה מאשר להציב במרכז את המסר החינוכי.

מה ההבדל?

אפשר להשוות זאת להורות:

מה ההבדל בין אמא המתאמצת ליצור אוירה טובה בבית, ולהיות סבלנית וקשובה, לבין אמא שהמטרה העיקרית שלה היא להטיף כמה שיותר מוסר?

כאשר יש תשתית רגשית טובה, וכאשר ילדים חשים שהם אהובים ושההורים קשובים להם, הם גם סופגים את הערכים של ההורים. הדוגמה האישית, שהיא למעשה האווירה שיש בבית, מחנכת יותר מכל.

לעומת זאת, ההשפעה החינוכית של הטפות מוסר היא קלושה, ולעיתים קרובות פועלת הפוך מהרצוי.

מעניין. ואיך זה קשור לספרים?

פשוט מאד.

ספר יכול להטיף – ולא לחנך.

והוא יכול לחנך – בלי להטיף.

אצל ‘החוקרים’ ישנם ערכים רבים העוברים בין השורות, בלי להיות מוצבים בסיפור כ’מסר חינוכי’.

לדוגמה: אבנר מגמגם, והוא חלק טבעי מהחבורה. בשום מקום לא כתוב ש’מתייחסים אליו יפה’, ברור מאליו שהוא שווה בין שווים.

בכוונה זה כך. אם היה כתוב שמתייחסים אליו יפה, הסיפור היה מתהדר במסר חינוכי, אבל למעשה הוא היה יוצר נזק. המסר הלא מפורש שהיה מוטמע אצל הקוראים, היה בדיוק הפוך: ילד מגמגם הוא ילד שצריך ‘להתייחס אליו יפה’. במילים אחרות: הוא ילד שונה.

 

אבל יש בספרים גם מסרים תורניים מפורשים.

כמובן.

כשהחוקרים עוזרים לאדליאו לברוח מפורטוגל הזהות האמיתית שלהם כמעט נחשפת. הם פוחדים שהם יאלצו להכחיש את יהדותם, ואינם יודעים האם הדבר מותר. רבה של אביניון מנחה אותם, וגם מסביר להם איך וכיצד הדבקות להשם ולתורתו היא מרכז החיים שלנו.

בברלין, החוקרים כותבים לפרידריך מכתבים, בהם הם מתאמצים להסביר לו מדוע חשוב שכל יהודי בעם ישראל יקיים את מצוות התורה.

האמירות הללו אינן ‘מולבשות’ על הסיפור, הן חלק מהחוויה של החוקרים בעצמם, וממילא הן הופכות להיות חלק מהחוויה של הקוראים. הן חלק אטרקטיבי בסיפור, לא חלק שהוא מס שפתיים, שנכתב כי ‘צריך מסר’.

באופן הזה הרווח כפול:

הילדים לא מדלגים על התוכן הערכי.

והחשוב מכל: המסר עצמו מעניין אותם. הרעיון היהודי וההשקפתי מדבר אליהם, לפעמים אפילו מרגש אותם. זה חשוב כל כך, כי כאשר מדברים על חינוך, להצליח ליצור חיבור פנימי לתורה ולמצוות – זו מטרת העל.

זאת אומרת, שהמטרה ביצירת קסם בסיפור היא כדי שבסופו של דבר המסרים יועברו טוב יותר?

כאמא, האם אני נותנת לילד אהבה, הקשבה, והרגשה טובה רק כדי לחנך אותו? לגמרי לא!

יש לי רצון, חובה ואחריות – להיטיב איתו ולספק את הצרכים הרגשיים שלו. יש בי רצון עמוק, וגם חובה גמורה – לתת לו כל מה שהוא נזקק אליו ממני, בלי קשר לתוצאה.

כסופרת, אני רוצה לעשות טוב לילדים שקוראים את הסיפור, מכל בחינה אפשרית. חשוב לי מאד שהם ייהנו, חשוב לי שהספר יעניק להם חוויה של ממש, אני רוצה לשמח אותם.

פה המקום גם להזכיר את דברי רבי ישראל מסלנט: הגשמיות של האחר, היא הרוחניות שלי. תפקידה של ספרות ילדים היא בראש ובראשונה, להעניק לילדים את כל הטוב שספרות איכותית יכולה לתת.

דמיון עם הגיון

סדרת החוקרים היא דמיונית לגמרי – מצד אחד, ומצד שני – כאשר קוראים את הספרים יש תחושה כאילו הסיפור מתרחש באמת. מה ההסבר לזה?

אכן, במציאות לא יכולה להיות מנהרת זמן. אבל:

לו הייתה מנהרת זמן, מה היה קורה אז? מה היה קורה לילדים שהיו עוברים דרכה?

על השאלה הזו מתבססים הספרים.

כך נוצרת תחושה של מציאות. החוקרים עוברים דרך מנהרה דמיונית לעולם אמיתי וריאלי לחלוטין. הם מגיעים לירושלים הסובלת מבצורת בתקופתו של רבי משה גלאנטי, לצנעא שיהודיה כמעט נתונים לפוגרום, לאנוסי פורטוגל בתקופה שטרום האינקוויזיציה, למשפט בייליס בקייב.

כל מקום אליו הם מגיעים הוא מבוסס מציאות, ומה שקורה להם בו, גם הוא בנוי בצורה ריאלית והגיונית.

חוץ ממנהרת הזמן, יש חלק נוסף דמיוני: הרעיון שילד בן תשע מוציא בעצמו את הספרים לאור איננו מציאותי…

למרבה ההפתעה, הוא כן מציאותי.

לא רק שיכול לקרות דבר כזה, אלא שהוא אכן קרה כמה וכמה פעמים.

נשמע מוזר, אבל אם לילד יש רעיון מענין, ואם ההורים עוזרים ומלווים את התהליך, כמו שהוריו של אבנר עושים, הרי שכתב יד של ילד בהחלט יכול לראות אור.

באמת מפתיע. ובעצם, לשם מה הכנסת את הענין הזה בסיפור? הוא אמנם כובש לב, אבל מה התרומה שלו?

‘כובש לב’ זו סיבה מספקת.

מעבר לכך: ככל שספר מעניק לקורא תחושה חזקה יותר של אשליה, כאילו מה שמסופר אכן ארע במציאות, חווית הקריאה מתעצמת. לכן, כאשר קורא מתוודע לתהליך, שבו כביכול הגיע הסיפור מהמציאות להכתב בספר, ההנאה שלו גדלה.

ויש פה גם תועלת חינוכית-רגשית: אבנר הוא ילד ממוצע. הוא מתקשה מעט בלימודים. אין לו בטחון עצמי רב, הוא מגמגם, ו – הוא מוציא ספרים! הדבר הזה מחזק אצל הקוראים את תחושת המסוגלות.

גם כאן, דוקא מפני שהמסר לא נאמר ואפילו לא נרמז, הוא מוטמע חזק יותר. יש בסדרה רעיונות נוספים וסצנות שונות המחזקים אצל הקוראים את תחושת המסוגלות האישית. ההעצמה הרגשית שילדים חווים בקריאה של החוקרים, היא חלק מהסיבה לכך שהם כל כך אוהבים את הסדרה.

 

את לא חוששת שילדים יחשבו שאכן ילד בשם אבנר מוציא את הספרים, ושמנהרת הזמן קיימת במציאות?

לא, כי יש סתירה בין מה שמסופר בספר לבין מה שכתוב על הכריכה. אם אבנר הופמן מוציא את הספרים, מדוע כתוב ‘שרי וולך’ על הכריכה?…

שקלתי בשעתו לכתוב בספר שההורים של אבנר בקשו מהסופרת שתעזור להם להוציא את הספר וכו’. אם הייתי כותבת כך, אשליית הדמיון הייתה מתחזקת, ובעיקרון זה נהדר, אבל כך גם היה נחצה הגבול בין דמיון בריא, לבין בלבול של גבולות המציאות. לכן ויתרתי על הרעיון.

האם קרה פעם שילד בכל זאת התבלבל מהרעיון של מנהרת הזמן?

הילד שלי הודיע לי פעם, בגיל שש וחצי: “אמא, איפה גלאנטי גרים? אני חייב לדעת! המחסן שלהם באמת מתחלף למנהרת זמן?”

הנחתי לו לחשוב בעצמו על השאלה. מהר מאד הוא הגיע למסקנה שזה לא יתכן.

למה את לא מאפשרת לחוקרים להכנס למנהרת הזמן בכל זמן שירצו?

שאלה מפתיעה. האמת שלא חשבתי על כך עד עכשיו. המצב הזה נוצר בעלילה באקראי, לא באופן מכוון.

כשאני בוחנת את זה עכשיו: האם ארצה לשנות זאת בסיפור? לא.

החוויה גדלה כאשר צריך מאמץ כדי להגיע אליה.

היסטוריה מקצוע משעמם

את אוהבת היסטוריה?

פעם חשבתי שלא, אחר כך גיליתי שכן…

היה אפשר לצפות שרק ילדים שמתעניינים בהיסטוריה ירצו לקרוא סדרה המבוססת על ידע היסטורי, איך בפועל קורה הפוך?

רוב הילדים לא יתעניינו בידע יבש על משפט בייליס, למשל.

הם כן יתעניינו אם הידע על המשפט מוגש בתוך סיפור, באופן חי, ובעיקר – כאשר יש גיבורים לסיפור, העוברים בו עלילה מסעירה המשתלבת עם זו של בייליס.

העיקרון הזה מנחה אותי בכל הספרים המבוססים על רקע היסטורי.

המבחן לסיפור הוא, האם הוא עומד בפני עצמו. האם יש בו מרכיבים של סיפור טוב: גיבור אקטיבי הנחוש להשיג את מטרתו, מאורע מחולל ההופך את עולמו של הגיבור ומציב בפניו אתגר קשה, ועוד.

אם הסיפור חסר, או אם הידע ההיסטורי תופס מקום רב מידי משל עצמו – הרי שהסיפור בבעיה.

גם בספרים האחרים שלך את מרבה לכתוב על רקע היסטורי, מה הסיבה לכך?

הידיעה של מה שקרה בעבר, מעשירה את ההבנה שלנו על מה שקורה היום. זה רלוונטי עוד יותר כאשר הסיפור מביא לעומק את החוויה של הפרט.

כך לדוגמה בספר שתי חצרות ספר נוער העוסק במשפחה שנקרעת בתוכה על רקע השבתאות. ההתרחשויות הן ייחודיות לזמן בו השבתאות תפסה מקום, אבל אלמנטים מתוך הסיפור רלוונטיים גם היום באופנים שונים.

  

החוקרים בקומיקס

מתי ואיך הפך החוקרים גם לקומיקס?

היוזמה הייתה של ‘גולד’, הצייר שייצר ברוב כשרון את הכריכות היפהפיות של החוקרים. במהלך העבודה על ציורי הכריכות, הוא הכיר את החוקרים ואת עלילותיהם. ‘גולד’ יוצר ספרי קומיקס רבים. הרעיון לצייר ספר שבו דמויות מההווה נפגשות עם דמויות מהעבר מצא חן בעיניו, וכך קרה שהוא הציע לי ליצור יחד ספר על החוקרים – בקומיקס.

‘גולד’ מצייר וגם שותף לכתיבה בספרים הללו. אני מתכננת את העלילה, ואילו הוא כותב את הסיפור באופן מפורט כקומיקס, כולל כמובן חלוקה לריבועים, כתיבת בועות דיבור ומחשבה ועוד. צורת הכתיבה שלו דומה לציורים שהוא יוצר: חיה, דרמטית,  מלאת הבעה ורגש. וכובשת את לב הילדים.

האם ספרי הקומיקס מספרים את אותן העלילות של הספרים הרגילים?

כמובן שלא. הסיפורים בספרי הקומיקס הם חדשים ושונים לחלוטין. בהרפתקה משתתפים רק זרח ושרוליק, הם עוברים בזמן באופן שונה, וגם סוג ההרפתקה שלהם הוא אחר.

אני לא רוצה להפוך את ספרי החוקרים לקומיקס. אחת מהמעלות הגדולות שלהן היא העובדה שהם עוזרים לילדים לעבור מקריאה בקומיקס לקריאה רציפה רגילה.

האם את נגד קומיקס?

ודאי שלא ‘נגד’, אילו הייתי נגד, לא הייתי לוקחת חלק בכתיבת ספרי קומיקס.

יש ספרי קומיקס מעולים, ויש ספרי קומיקס גרועים. הבעיה היא שאם ילדים רגילים לקרוא רק קומיקס, הבנת הנקרא שלהם נפגעת.

ברצינות? למה?

בקומיקס קוראים משפטים של דיבור, ומשפטים של מחשבה. ההקשר נעשה דרך ציור. ילד הרגיל לקרוא רק ספרים כאלה, יתקשה, בדרך כלל, לקרוא טקסט עיוני ארוך ולהבין אותו.

במילים אחרות: ילדים שאינם רגילים לקרוא ספרים ‘רגילים’ עלולים להתקשות בלמידה.

את ‘החוקרים’ אני כותבת בצורה כזו, שלילדים הרגילים רק לקומיקס, יהיה חשק לקרוא, וגם יהיה להם קל להבין.

העלילה מזמינה ומרתקת, המילים פשוטות וקלות להבנה, וקצב האירועים מהיר, כמו שמתאים לילדים שרגילים להתקדמות מהירה בין ציורי הקומיקס.

לפי תגובות שאני מקבלת, אני יודעת שברוך השם זה עובד. ילדים שהתרגלו לקרוא רק קומיקס, קוראים את ‘החוקרים’ ברצף, כי הם מרותקים לתוכן. אחר-כך הם קוראים גם ספרים נוספים. ‘החוקרים’ עוזרים להם לבצע מעבר לעולם חדש של ספרים של ממש.

פנים אל פנים עם החוקרים

איך יכול להיות שההורים של החוקרים מרשים להם להכנס למעבר הזמן? איך יתכן שהם עדיין לא הבינו שהוא אמיתי?

הבת שלי הודיעה לי יום אחד שהיא וחברתה מצאו מנהרת זמן. הרשיתי לה בלב שלם להשתתף עם החברה בכל ההרפתקאות שמנהרת הזמן תספק להן. לא הייתי משנה את דעתי גם אם בשובן הן היו כותבות ספר עלילתי על ההרפתקאות שעברו 😉. אני משערת שההורים של ‘החוקרים’ מפעילים שיקול דעת דומה…

עוד כמה ספרים את רוצה להוציא בסדרה?

ככל שיברך אותי השם הטוב… האפשרויות לרקע הסיפורי הן אינסופיות, וכך גם הפוטנציאל העלילתי הקיים בהן.

האתגר הגדול הוא לשמר את הקסם, ולייצר אותו בכל סיפור מחדש.

נקודת המבחן שלי היא התגובה של הילדים לסיפור. אני נותנת לילדים שלי ולאחיינים כל פרק לקריאה מקדימה עוד לפני הפרסום. התגובות שלהם מחכימות אותי ועוזרות לי לדייק; להסביר יותר כשלא מובן, לקצר כשמיותר, לתקן פרטים שטעיתי בהם, ובעיקר – לוודא כל העת שהקסם נשמר. אם הילד שלי בן השבע פוער עיניים בהתרגשות כשהוא קורא, והילדים הגדולים מרותקים לתוכן, אני יודעת שהסיפור מצליח לשבות את ליבם. אם אין מספיק התלהבות מהסיפור – אני בודקת, עוד לפני הפרסום, איזה חלק בעלילה כדאי ליצור אחרת, מה צריך לשנות כדי שילדים יוקסמו מהסיפור.

מה היית אומרת לחוקרים אם היית פוגשת אותם?

שהם נהדרים, שאני מתפעלת מהאומץ שלהם ומהרצון הטוב שיש להם תמיד, ושבבקשה יצרפו את הילד שלי להרפתקה הבאה שלהם. הוא משתוקק לכך…