להיות בצומת – רינה יגר

בס”ד

1.

את הדסה (שם בדוי) הכרתי כשהיינו אימהות נרגשות לשני בכורים בני שנתיים. המתוקים שלנו למדו באותו גן ואת הדרך חזרה הביתה היינו עושות ביחד. כבר מהרגע הראשון היה בינינו חיבור מיוחד. היא הייתה עדינה ורכה והיה לה אור מיוחד וחיוך בעיניים. התחלנו לשוחח וכה התפעלתי מכך שכל שיחה אתה הייתה מרוממת עם מבט יהודי מרגש והסתכלות חיובית מיטיבה. לאט למדתי להכיר אותה ואת הרקע המרתק שלה. הדסה נולדה אי שם בברית המועצות של אז, בהרי הקווקז. רק כשהתבגרה נודע לה שהיא יהודייה. היא עלתה לארץ בלי לדעת דבר על שמירת תורה ומצוות ורק מאוחר יותר, כשלמדה פיתוח תוכנה במכללה נחשבת החלה להעמיק עוד יותר בלימודי היהדות. בשלב זה התחתנה עם בעלה הישראלי שהרקע שלו ביהדות באותה תקופה היה פחות אפילו משל הדסה. הם היו שני אנשי היי-טק שגיששו את דרכם כשהדסה היא המנוע והקטר, ובעלה מתחזק בעקבותיה.

2.

אהבתי לפגוש את הדסה. הדיבורים שלה תמיד היו מרוממים ומשמחים. תורת ד’ מאירת עיניים. היא הייתה בעלת תשובה שהכל חדש לה ומרגש ומצהיל לב. בכל פעם הייתה משתפת אותי בוורט חדש ששמעה, בדבר תורה בשמו של רב ידוע או בקבלה חדשה שקיבלה על עצמה. בעת שרבות מאתנו שנולדו וגדלו בבתים חרדיים מתמודדות עם ‘מלומדה’, הדסה הייתה חדשה ובאורות וזה היה מרענן. הרגשתי שהקרבה להדסה גורמת גם לי להתרומם ביחד אתה.

ומי שנזכרת ב’מגישה הרהור 1′ שם כתבתי את הסיפור, לא טועה…

יום אחד פגשתי את הדסה ופניה אפורות. היא אמרה לי שלום חפוז והלכה לדרכה. יום אחר כך חזר הסיפור על עצמו וכשביום השלישי ראיתי שזה לא הולך למקום של שיפור – החלטתי לגשת אליה ולשאול מה קרה. הדסה אמרה את האמת. והאמת הזו הדהימה והלמה בי. מתברר שהדסה הבחינה בכך שיש שכנות או נשים ברחוב שאינן משוחחות אתה. כשסיפרה על כך לשכנה לא חכמה במיוחד, הודיעה לה ההיא: “בטח! זה בגלל שאת בעלת תשובה!” התשובה הפוגעת כמו מה שעמד מאחוריה שבר את הדסה לרסיסים.

הרגשתי שפה מוטלת עלי עבודה, והיא לתקן את הרושם הקשה הזה.

אמרתי לה את נקודת ההסתכלות שלי על הדברים. תסתכלי עלי, אמרתי לה.

אני חרדית. גדלתי בבית חרדי. ועדיין יש נשים שלא ממש אוהבות או נהנות לדבר אתי. לא עם כל הנשים היושבות בגינה אני מתקשרת (זה היה בימים שבהם עוד ישבתי בנחת בגינה…) יש בהחלט נשים שאין לי תקשורת אתן וזה לא אומר דבר לא עליהן ולא עלי. זה אומר שאין אדם שיש לו נושאים משותפים על כל בני האדם עלי אדמות. יש אנשים שיש לנו אתם יותר נושאי שיחה ועם אחרים קצת פחות.

ראי, אמרתי לה. אני חרדית ואני משוחחת אתך ונהנית מאוד מהאורות, אבל יש כאלה שהאורות האלה אולי קצת מאיימים עליהן או קשים להן. ואי אפשר לשפוט אף אחת כי לכל אחת יש נקודת בחירה אחרת.

ראיתי איך התיישבו הדברים על לבה של הדסה, היא קיבלה אותם והצבע חזר לה לפנים.

4.

אולי החוויה הזו, שנחרטה בי עמוק, הייתה הסיבה שהביאה אותי לכתוב את הספר “צומת ניו יורק קרית ספר”. הרגשתי שיותר מדי פעמים הפרשנות על קבלת או אי קבלת בעלי תשובה איננה נכונה. שהיא חוטאת לאמת. אנשים מסתכלים על הקושי בהשתלבות בעלי תשובה כעל בעיה כללית של קבלה בציבור, ואני חושבת שאין זה נכון. כואב לי על כך שגופים אינטרסנטים לוקחים את הקושי של בעלי התשובה ומשתמשים בו כדי להתנגח בציבור החרדי כולו.

הציבור שלנו הוא הציבור הכי גומל חסדים, הכי עוזר והכי מקבל שיש. האם אתן מכירות ציבור אחר בעולם כולו, משבדיה ועד אוסטרליה, מגרמניה ועד ארצות הברית, שיקבל אל ביתו זרים מוחלטים, יארח אותם שבתות, יאסוף כסף כדי לחתן אותם, ידאג למחסורם במידה ויש מחסור, יאיר להם פנים ויענה באורח רוח על כל שאלותיהם?

אני מכירה רק ציבור אחד כזה.

5.

אלא מה?

לבעל תשובה יש קשיים אובייקטיביים של השתלבות. למידת קודים ואף תהליך החיברות (תהליך המתואר בסוציולוגיה כתהליך הטמעה של פרט בסביבתו) הוא מורכב יותר עבורו, מכיוון שעליו ללמוד סט שלם של הביטוס, (הנהגות אופייניות) צורת חיים וצורת הנהגה שחדשה לו לחלוטין. בספרי השוויתי לא מעט את התהליך לכזה של מהגרים, ואכן, במובנים מסוימים בעלי תשובה הם מהגרים –

וזהו קושי אובייקטיבי לחלוטין.

לא פייר ולא נכון להפיל את האשמה כולה על הציבור החרדי.

6.

אז מה כן? בספר ניסיתי להציג את ההתמודדות, לא לברוח ממנה, אך גם להציע מודלים קצת אחרים של צמיחה ובנייה בריאה ומדורגת וחיברות נכונה שהיא תלוית סביבה מתאימה. דמותה של נחמה-פייגא בתם של בעלי התשובה מתארת את ילדי הדור השני לבעלי התשובה, המוצאים את עצמם לא פעם במקום של המתווכים. נחמה-פייגא בתיאוריה הנוגעים ללב ובעיקר בכנותה הנדירה משקפת לנו את הפער שבין העולמות ואת האפשרות ללמוד לעשות את הדרך בצורה כמה שיותר רגועה ונטולת זעזועים.

רבים מהקוראים הגיבו על אהובה-ברכה, הנערה המתמודדת שכבר חתכה את הקווים והיא אינה מגדירה את עצמה כחרדית כלל, אבל אני, ככותבת, הרגשתי חיבור מיוחד דווקא לבלומא-טובה. בלומא-טובה היא בעיניי מודל לילדי דור שני לא מעטים. היא חיה ונושמת את החברה החרדית, אך לא מחוברת עד הסוף. האתגר שלנו כחברה נמצא אצל בנות כמו בלומא-טובה. מסתכלות בעיניים מעריצות לאנשים מעבר לגדר ולא מספיק יודעות להעריך את האוצר שנמצע מתחת לגשר.

קיבלתי כבר מאות! מכתבים על הספר שמלמדים שאין מי שלא מוצא את עצמו בדילמה חברתית כזו או אחרת. דילמות חברתיות אינן נחלתם הבלעדית של בעלי התשובה, מסתבר.

תראו לי את הספר!

מעבר לאתר החדש של רינה יגר