לו רק  / אסתר קווין

"תקשיבו!" צרחתי, "אם אתם לא תשימו גבול לעצמכם – אני אשים אותו, הבנתם או לא?"

הקולות שעלו ממיטות הילדים השתתקו. אבל זה כבר לא סיפק אותי. התקדמתי לכיוון החדר הפנימי: "אמא עייפה!" אני בטוחה שעיניי ירו גיצים שנראו היטב בחשיכה, "ולא מרגישה טוב. נפתלי היה ער חצי מהלילה הקודם, ונראה לי שהוא הולך להיות ער גם חצי מהלילה הבא. כמה פעמים אני צריכה לבקש שתשנו כבר?"

סוף סוף ענו לי רק ההתנשמויות שלהם. "לילה טוב." אמרתי בקול מפוייס, מחניקה שיעול, "בטוב ובנעימים תלינו ותקיצו. אבל לא יותר מדי מוקדם בבוקר, כן? אתם לא צריכים לחלוב פרות ולא לאסוף ביצים מתרנגולות, אז אל תקומו בשעה של תרנגולים!"

"כי לא הלכנו לישון עם תרנגולים." צייץ קול קטן מפינת החדר.

"יופי שאתה יודע." אמרתי לו, מפוייסת עוד יותר. והלכתי משם.

חזרתי שוב אל הכוס החמה שחיכתה לי, מדוכדכת עד העצם. למה. למה זה תמיד חייב להיות כך. ואני לא חושבת עכשיו לרגע אם מישהי מהשכנות שמעה אותי או לא, אין לי כח אפילו לחשוב על זה. מצידי, אם הקולות מפריעים למישהו, שישימו לוחות עץ בחלונות שלהם, אולי זה יעזור.

ככה זה כשאני עייפה ומותשת. ומהרהרת בנשים אחרות שודאי תצלחנה לפעול הרבה יותר ממני. מה לעשות, בימינו קשה להיות אשה גדולה באמת. וכי אני יכולה להיות מיוחדת כמו ברוריה, אשתו של רבי מאיר? או כמו מישהי מהעתיד? העולם ודאי עוד ישתנה כל כך, ונשים תוכלנה לעשות אין ספור דברים מיוחדים.

ואני? סתם. בבית. עם הילדים. וזה לא תמיד קל.

עצמתי עיניים. אולי נרדמתי.

ופתאום נכנס שמעון הביתה. "ערב טוב," הוא אמר בשקט, "למה חשוך פה?" חשוך וקר וחוץ מריח האשפה אין שום ריח מבטיח.

"כי לא היה לי כח אפילו לקום להדליק אור." אמרתי בעייפות, "שלא לדבר על ארוחת ערב… אני מצטערת, שמעון. תרצה ליטול ידיים, אולי? יש לחם וגבינה. רגע, נראה לי שנשאר קצת סלט קישואים, אבל מלוח מדי."

"הכל בסדר." אמר הבעל הצדיק שלי, "אני אוכל לחם וגבינה וקישואים. תאכלי גם את?"

"אני כבר אכלתי מוקדם יותר, עם הילדים," אמרתי ומוללתי את שרשרת הפנינים שעל צווארי. בינתיים הוא הדליק את האור, "אכלתי כשזיהיתי שהעצבנות שלי נובעת מרעב. ואז זה התחלף לעצבנות שנובעת מעייפות."

"ועכשיו?" הוא הפשיל את שרווליו ולקח את הספל. "הרי ישנת."

"עכשיו?" התבוננתי אל תוך תוכי, "עכשיו כלום. סתם ריק לי בפנים."

"תרצי לצאת אחרי האוכל?"

הבטתי בו. "עכשיו?" כל כך הרבה זמן לא יצאנו לסיבוב קטן! "לאן?"

הוא טבל שוב את הפת במלח. "אולי מחוץ לעיר, לכיוון מה שנשאר מהחורשה."

"אני אשמח מאד." אמרתי. נכון שתכננתי לגמור הערב את התיקונים – שרה שוב קרעה את שמלת השבת שלה בתפר, נס שבתפר, וגם בחולצה של גרשון נפער חור ענק באזור המרפק. לא יהיה פשוט לתקן את זה יפה, בצורה שלא יראו, אבל אני די טובה בתפירה, וממילא זה ייקרע שוב תוך חודש.

אבל לא כל יום מציע לי בעלי לצאת לטיול ערב!

כמה הייתי מטיילת בעבר. על שפת הכינרת, עם החברות. כמה גדול המרחק מכאן ועד טבריה, עיר הולדתי, וכמה גדול המרחק מהנערה חסרת העול שהייתי אי אז, לעונת האשה העמוסה שהנני היום. הביטוי 'לא טבלה את אצבעה במים קרים' דומה שנאמר בדיוק עלי. אבא ואמא נתנו כל מה שאפשר לבת הזקונים שלהם, וכשבין יתר חלומותיה הורודים והעליזים השתרבב חלום רציני קצת יותר על בעל תלמיד חכם שישב וילמד, הם נתנו לי להגשים את החלום.

אז שמעון עדיין לומד בישיבה בה התחיל את דרכו כנער. ואנחנו פה.

ואני שמחה בזה מאד. אבל כשאני עייפה ומותשת מעמל היום אני לא תמיד זוכרת להראות את זה, ואולי גם שוכחת לפעמים לשמוח בעצמי.

הוא מגיע מאוחר, בשעות הערב, ואני משתדלת לא לספר לו על כל מאבקי היום, רק על שני שליש מהם, בערך.

אבל עכשיו מה לי ולמאבקים? הם עברו וחלפו כבר, ומחר בעזרת הבורא נקום ליום חדש על טרחותיו, קשייו ומאבקיו. וכוחותיו. עכשיו נצא קצת להתאוורר.

"חשוך." אמרתי, רוצה לוודא שהצעה שלו ממשית, "במיוחד באיזור ההוא."

"ניקח פנסים."

"אתה רציני?"

"כן." הוא נטל לעצמו פרוסה נוספת, "נראה לי שזה יכול להיות לנו נחמד. את עובדת קשה, לבד עם הילדים והבית כל היום, ולא תזיק יציאה קטנה."

"נכון," אמרתי ודמעה חצופה זממה לפלוש מהעין שלי החוצה, "רק הכביסות, למשל. תאמין לי שעד שהתחתנתי לא ידעתי להעריך את אמא שלי על כל מה שהמילה 'כביסה' אומרת. נכון שהיתה לה עזרה צמודה, אבל מצד שני, אתה יודע כמה בגדים יש בימינו לכל ילד? אני אומרת לך, שמעון, זה לא מה שהיה כשאנחנו היינו ילדים."

"נכון." הוא הסכים איתי. אבל לא היה זה הזמן להאריך בפילוסופיות. אני עומדת לצאת עם בעלי לטיול ערב קצר, אחרי שנים שלא עשינו את זה! נראה לי שהפעם האחרונה היתה כמה חודשים אחרי החתונה, קצת לפני שמאיר נולד.

קמתי, מתעלמת מהכוס ומשאר הכלים שהמתינו להדחה. אקום מחר מוקדם ואטפל בהם אז. וזה שכל השכנות החרוצות שלי לא הולכות לישון אם יש בבית כלי אחד מלוכלך זה העניין שלהן, לא שלי.

הלכתי לבדוק שהילדים בסדר ולהאכיל את נפתלי התינוק, בעוד שמעון מברך ברכת המזון. שקט ושלווה עמדו בבית, ופתאום לא הייתי עייפה. רק הסתכלתי סביב ואמרתי לעצמי – ישנים כאן חמישה ילדים, והם שבעים, ורחוצים, וטוב להם, ומסביבם הכל נקי ומסודר. טוב, לא ממש הכל, אבל כמעט.

ויצאנו. שמעון לא מדבר הרבה כשאנחנו הולכים, זכרתי את זה. צעדנו לנו על השביל הסלול בשקט מהורהר, אני הרהרתי בתיקונים שיש לי ובשיעול הקל שתקף אותי בסוף שבוע שעבר והיום התגבר קצת, והוא כנראה הרהר בתלמודו.

"יש פה מערה ישנה אחת, אני לא יודע אם זה משהו טבעי או חפירה עתיקה." אמר שמעון פתאום, "את יודעת, אומרים שהיו באיזור יישובים קדומים – אולי בתקופת היוונים, או הבבלים, ואולי אפילו מתקופת שבעת העמים שישבו בארץ…"

הבטתי אל הכיוון שאליו הוא הצביע – היה שם גזע עץ גבוה וחסון, ומאחוריו חלל כהה.

"נכנס?"

*

שוב לצאת קצת. לרוקן את הראש מהבלבול של היום, לקחת קצת כח למחר. בשביל מה כח? מה אני כבר יכולה לעשות? וכי אני כמו ברוריה, אשתו של רבי מאיר?

בסדר, ברוך השם. ילדים. כביסות. ניקיון. עבודה. ריצות. כמובן. לימדו אותי היטב כמה זה חשוב. כמה זה מסובך לפעמים, גילו לי פחות. אבל מסתדרים, לומדים לתמרן, ולנשוך את הצעקות בפנים. רק את חלקן, למרבה הצער.

אוף.

הלכנו יחד, לכיוון הירקון הבני ברקי. לא צריך אוטובוס, לא צריך כלום, רק קצת אוויר, למרווח נשימה. נשמתי עמוקות, ושוב השתעלתי, כמו לאורך כל היום. אוף, אפילו להשתעל מפחיד בימינו.

"הכל בסדר?" הוא שאל, כנראה מבחין בפני שהתעננו פתאום.

"אני מקווה, בעזרת השם." אמרתי בשקט, "אני סתם חושבת לי מחשבות מכל מיני סוגים."

"כמו איזה סוגים?"

*

זו לא היתה בדיוק מערה, יותר חור גדול בתוך הגבעה. נכנסנו אליה כשרק הירח מאיר את המקום בו דרכנו, וגורם לצלליותינו להעשות ארוכות ומעוותות.

"זה מפחיד." אמרתי.

"מה?" הוא ננער ממחשבותיו, "מה מפחיד?"

"החיים מפחידים."

"למה?"

"סתם." שוב השתעלתי, "אתה לא שם לב לשיעול הזה?"

"לשיעול?" רגלו הזיזה כמה חלוקי אבנים קונות אל הצד, "לשיעול שלך?"

רציתי לומר ברוגז –'לא, של השועל', אבל במקום זאת רק אמרתי בכבדות – "כן."

"עכשיו אני שם לב. מה יש?"

"חנה השתעלה בדיוק כך, שבועיים לפני שנפטרה. ועכשיו הילדים שלה בציפורי, אצל ההורים שלה."

"חס וחלילה, אסור לדבר ככה! בעזרת השם תהיי בריאה."

"אמן. אבל חשבתי לעצמי…" נכנסתי בעקבותיו עוד קצת לעומק המערה ומצאתי לי אבן גדולה להשען עליה, "מה קורה אם אשה עוזבת את העולם בגיל שלושים, חלילה. וכל החיים שלה היא רק סידרה את הבית ושאבה מים וכיבסה וטיפלה בילדים. והכינה אוכל." הוספתי בקול נמוך, נזכרת בנקודת החולשה שלי, "מי יזכור אותה, נגיד בעוד אלפיים שנה? אם המשיח לא יבוא עד אז?"

"אני מצטער לאכזב אותך, אבל גם אם אשה מאריכה ימים עד גיל מאה ועשרים, זה משנה משהו ל'עוד אלפיים שנה'?"

"מה כן משנה?"

"מה היא עשתה בשנותיה, ברב או במעט."

הפכתי בדבריו. "ואם היא מרגישה שהיא לא עשתה מספיק?"

"אז שתעשה."

אוף, איזו תשובה גברית. "אבל עכשיו, בדור שלנו, מה כבר אשה יכולה לעשות? לו רק הייתי חיה אלפיים שנה קדימה… העולם מתפתח, ואי שם, בעתיד, יהיה אפשר לצאת למסעות, לקיים מצוות מיוחדות, להפליג למדינות הים… מה אשה כמוני יכולה לעשות עכשיו, אתמול, היום?"

*

"לו רק הייתי חיה פעם, הכל היה הרבה יותר פשוט. לנשים בדורות עברו היה הרבה יותר קל להיות נשים גדולות." אמרתי בשקט ושיחקתי בשרשרת שקניתי בעשרים שקלים, "הן יכלו לעשות דברים באמת. עליהן כותבים כתבות, מכינים מצגות ושרים באולפנים שירים שבאמת עושים חשק להיות טובה יותר, אבל כשאני עומדת מול הכיור העמוס שלי ומול שלושה ילדים שצורחים בבת אחת ומושכים זוג אחד של מספריים, כל המנגינות נמחקות לי מהאוזניים. אף אחד לא מבקש ממני לרוץ בשלג כמה פעמים עם זוג אחד של מגפיים, אני רק אמורה למצוא מגף אחד אבוד שכנראה נבלע ברצפות, וגם זה מספיק לי כדי להרגיש שאני יוצאת מדעתי. ואני רק חושבת…"

"מה?"

"מה קורה אם חס וחלילה קורה לי משהו. השם ישמור, אתה יודע… והכל נגמר פתאום. באמת יש ערך למגף שאני מחפשת?" התרחקנו כבר הרבה מהנחל, הולכים אל השום מקום.

"יש לך ספק בכלל?"

"למה שלא יהיה?"

"כי אם זה הניסיון שלך, וזה המקום שלך, אז זה המעשה שלך, ולו יש ערך."

*

"אני לא מאמינה!" בבת אחת נחתתי לעולם המציאותי, שבו השרשרת שלי קרועה ורק פנינה בודדה נותרה עליה, עגומה. "השרשרת, מתי היא נקרעה? ענדתי אותה בבוקר בברית של התינוק של נעמי, ונשארתי איתה. מה אני עושה עכשיו?"

הוא לא ענה, רק גחן אל בין האבנים ואחרי כמה שניות התרומם, מושיט לי בגאווה שתי פנינים.

"היו כאן עשרים וחמישה," כמעט בכיתי, "עשרים ושתיים חסרות, עשרים ושתיים!"

"מקודם נשענת על האבן הזו, אולי הן נפלו בסמוך?" הוא הציע, התכופף וניסה להזיז קצת את האבן.

טרררררר——–ברררררווווווווווווםםםםםםםםםםםםםם————-טטטטטששששש——–

"לא!" צווחתי בטון הרבה יותר גבוה מזה בו צעקתי בתחילת הערב על הילדים, מתקפלת, מניחה ידיים על הראש, "שמעון!!! שמעון!!"

*

"שמעון! שמעון!" מה זה? איפה אנחנו?

"איפה אתה?!" רעש האבנים הנופלות פסק פתאום כשם שהחל. דממה הקיפה אותי. וחושך. חושך. אף לא קרן ירח אחת. "איפה אני? מה זה הדבר הזה????"

"נפער כאן איזה בור באדמה, סוג של בולען, כנראה." הוא אמר ונשמע שליו להחריד, "עוד מעט אני אנסה לצאת ולהזעיק עזרה."

"לא! אל תנסה! הנייד שלי אצלי, אני מייד מתקשרת למישהו!"

"שלי כנראה נשבר," קולו היה עצור, "וקשה לי להאמין שיש כאן קליטה. אנחנו די… די בעומק." אי שם למעלה היו השמיים מעלינו, חשוכים, כהים, מנוקדים בכמה כוכבים עמומים. אלה חיי? כהים, שחורים, וכוכבים דהויים?

ואולי זה הסוף עכשיו. קרוב קרוב, מאיים.

*

רעש האבנים הנופלות פסק פתאום כשם שהחל. דממה מעורבבת בחול סמיך הקיפה אותי. וחושך. חושך. אף לא קרן ירח אחת. השתעלתי שוב, שיעול איום. "שמעון." קרקרתי.

"אני פה."

"אתה פה!" הזדקפתי, ניסיתי לראות אותו, אבל לא הצלחתי. החושך היה סמיך, עבה, ואיום. "מה עושים, שמעון?"

הוא שתק. "אני אנסה…" אמר וקולו מאומץ, "להזיז את האבן הזו בחזרה. כנראה גרמתי לאיזו מפולת."

"לא, לא, אל תזיז כלום! אף אחד לא מבטיח לנו שלא ייפלו אבנים נוספות!"

"אז מה נעשה? נחכה? מי יידע שאנחנו פה?"

"הילדים יקומו בבוקר." לחשתי, "אתה כבר בתפילה כשהם קמים, אבל הם יראו שאני לא נמצאת. נפתלי יבכה. והם… הם יחפשו אותי." ולא יעלו בדעתם לאן הלכתי. מצמצתי בעיניים, חונקת את הדמעות. מבלי משים עטפו אצבעותי משהו עגול וחלק מבין האבנים שלמרגלותינו. עוד פנינה. "ואפילו את הפנינים אני לא משאירה להם," אמרתי חצי בוכה, חצי צוחקת, "הם נקברו פה יחד איתנו."

"אל תאמרי ככה." אמר שמעון, "אנחנו חיים מאד, עד מאה ועשרים שנה. נתפלל שנצליח לצאת מפה."

שתקנו. הוא התפלל, וגם אני התפללתי. ביקשתי מהשם שהילדים שלי לא יישארו לבד, כי זה יהיה להם מאד מאד עצוב, ובלי חינוך יהודי טוב מה יהיה עליהם, בדור כל כך מבולבל? דור בלי מקדש, דור של חורבן… בכיתי על שלא הספקתי מספיק, ושאני רוצה לעשות עוד. ולא לכעוס. ולשמוח בזה. כי פתאום היה לי מאד ברור שזה בדיוק מה שאני צריכה לעשות.

כי גם אם עוד אלפיים שנה העולם יהיה שונה, ונשים אולי תוכלנה לעשות כל מיני דברים מיוחדים ממני – אני רוצה להמשיך ולקיים את המצוות שלי: החסד שלי ושמירת הלשון שלי והברכות שלי והחינוך שלי. מצוות שלא משנה מתי ואיפה ואיך – איש לא יזכה בהן לעולם, חוץ ממני.

"אנחנו בדרך," אמר שמעון בשקט, כאילו לעצמו, "כל הזמן בדרך. לא משנה מתי יצאנו לביקור פה, ומה קורה בעולם מסביבנו. משנה איך נחזור."

ואז דיברנו סתם: על הביצים שצריך לאסוף לפני שהתרנגולות תרמוסנה אותן, והאם כבר זרחה השמש, והאם הילדים יתעוררו יחד עם התרנגולות, או שמרוב עייפות כתוצאה מהשתוללות הערב הם ימשיכו לישון.

ופתאום היו קולות, ורעשים, ומטח נוסף של אבנים – אבל קטנות – וקרן אור עמום בהקה אלינו מאי שם.

"שמעון?" שאל קול, "שמעון?! אתם פה?"

וכשלנו החוצה אל האנשים הטובים שעמדו שם ובידיהם מכושים, יחד עם חייל לגיון שהצטרף לוודא שהם לא מתכננים מרד. ואל מאיר שלנו, הבכור, שהחזיק בידו אוסף של פנינים מלוכלכות מהשרשרת שלי, הפנינים שהורו לו את הדרך מהבית ועד אלינו.

בינתיים זרחה השמש ושמעון הלך להתפלל בבית המדרש. אני חזרתי הביתה אל הילדים המקפצים ואל נפתלי בן חמשת החודשים שחייך בשמחה לקראתי. שכנה טובה הכניסה לי מאפה בצל ותרדין ואמרה ש'זה מחזק את הלב אחרי בהלה'. לא יודעת מתי זה קרה, אבל מתישהו הפסקתי להשתעל. אולי אחרי שאכלתי את הבצל החריף, אולי אחרי שהלכתי אל הבאר ואולי כשספרתי את הפנינים בצהריים וגיליתי שיש רק עשרים וארבע. פנינה אחת אבדה לי לנצח, אבל זה לא היה משנה בכלל.

*

"אנחנו בדרך," אמר שמעון בשקט, כאילו לעצמו, "כל הזמן בדרך. לא משנה מתי באנו פה לביקור, ומה קורה בעולם מסביבנו. משנה איך נחזור."

ואז דיברנו סתם: על אסיפת ההורים הצפויה של מוטי, ועל ועד הבית שצריך לשלם, ועל הילדים שאולי יתעורר וינסו להתקשר, ופתאום היו קולות, ורעשים, ומטח נוסף של אבנים – אבל קטנות – וקרן אור של פרוז'קטור בהקה אלינו מאי שם. "אתם שם!" קרא אלינו קול במגפון, "הכל בסדר?"

שמעון ענה שכן, שהנפילה היתה איטית וברוך השם אנחנו בריאים ושלמים.

"אני יואל סימון מזק"א, מטיילים בסביבה שמעו רעשים וראו את הבולען הזה נפער. יש גם ניידת משטרה פה, ויחד נחלץ אתכם מכאן בעזרת השם, בסדר? רק תתאזרו בסבלנות, כי אנחנו רוצים להיות מאד זהירים!"

הקול חזר אלינו כרעם בקירות הבור הרחב, ושמעון צעק שבסדר, יש לנו סבלנות, הילדים שלנו אמורים לישון עד הבוקר ואם תהיה בעיה הם יתקשרו לסבא וסבתא שלהם – ונתן את המספר של הסבא והסבתא לכל מקרה.

"מה זה, בולענים ליד בני ברק?" שאלתי אותו בלחש, מאפשרת לעצמי לשחרר נשימה.

"אולי היה פה פעם בור ספיגה, או באר, או מערה שלא נסתמה היטב." אמר שמעון, "את לא זוכרת את הבור שנפער לפני כמה שנים ברחוב רב סעדיה גאון?"

לא זכרתי. זכרתי רק את הבור שנפער בחיי לאחרונה, וחשבתי שאולי דווקא עכשיו הוא יתחיל להסגר.

ישבתי והמתנתי בין קירות הבור, נושמת באיטיות, לא משתעלת כלל, אולי בשל האוויר הלילה הנקי. אצבעותי גיששו בתוך החול, ופתאום הן חבקו משהו עגול, חלק, שכאשר הרמתי אותו הוא נצץ בבוהק קסום.

פנינה בת אלפיים שנה.

מתוך הספר 'גוונים לנוף'

רוצים לדעת הכל לפני כולם? הרשמו כאן!