לחיות בסדר

בגיל 27, בהיותי מורה-מורה, (הכוונה מורה שחושבת וגם רוצה להישאר מורה בכמה עשרות שנים הבאות), הגעתי בדרך מופלאה ומושגחת לחלוטין, לעשות אבחון תעסוקתי מקצועי. התוצאות הראו, כמה לא מפתיע, שההוראה מתאימה לי ביותר, שאני משימתית כרונית, כלומר- אם יש משימה, אז חייבים לבצע אותה, וגם, וכאן הגיעה ההפתעה הגדולה, יש בי חלק אומנותי שמשתוקק לבוא לידי ביטוי, והוא קבור.

‘אני כן אוהבת אומנות!’ הרשיתי לעצמי להודות סוף-סוף ב’אשמה’. אומנות מרגשת אותי ונוגעת בי, רק שאני לא נותנת לה בכלל מקום בחיים שלי.

אולי יש פה החמצה? זה כואב לי? לא יודעת, לא התעמקתי.

החיבה לאומנות נשארה לשבת בפינה, מחכה לגאולה הפרטית שלה.

החיים מתגלגלים, מרחיקים את ההוראה ממני.

אני מחפשת כיוון חדש. הסדר, שתמיד היה אצלי צורך בסיסי, מקודם למרכז הבמה. יוצאת לעבוד בסידור בתים, ואז באה הקורונה. ואיתה למידה מרחוק שמשנה את כללי הלמידה, קורסים טלפונים, קווי תוכן, ו-

מזל טוב. גם לי יש קו תוכן על סדר וארגון בבית.

כל השאר היסטוריה.

אחרי כארבע שנים שבהן מידי יום אלפי נשים מאזינות לתוכן חדש שעולה בקו שלי, הקו מזמין כתיבה של ספר.

לא אני אמרתי; הקו מבקש!

יושבת מול דף לערוך את התכנים, וצוחקת כל הדרך הביתה.

היא חיכתה לי שם, אומנות הכתיבה. אם לא נכנסתי אליה בדלת הראשית, מלך העולם מוביל אותי אליה דרך דלת אחורית.

מוצאת את עצמי כותבת באותה להיטות שבה כתבתי שירים בכיתה ג’, מתרגשת ממשפט חזק, אבודה מול ניסוח מעורפל. רק לא יכולה לקרוא באזניי אבא שלי את מה שכתבתי, כמו בכיתה ג’. (אבא, הרב בניה נבנצל ז”ל נפטר בשלהי הגל השני של הקורונה).

המשימות הטכניות המשיכו לנצח את התשוקה לכתיבה, לכן הצבתי יעד קשוח עם דד ליין סופי: משימת סיום כתיבת הספר עד סוף חורף תשפ”ה.

וככה הם התנגשו באושר; הכתיבה והמשימה. ביחד הן גילו שזה אפשרי. ואם רוצים, זה אפילו כיף לחיות בסדר:)

והנה כמה תובנות שלימדה אותי יצירת הביכורים:

פעם קראתי ראיון עם הסופר משה גוטמן. הוא כתב כמה הסופר חייב לכבד את הקוראים שלו. הם הולכים להקדיש את הדבר הכי יקר שיש להם, בשבילו; את הזמן שלהם. לכן חומר הקריאה חייב להיות אקסטרה איכותי. והוא שלח לקוראיו הנאמנים שמפנים מזמנם וקוראים את המילים שלו: ‘תודה רבה’.

ישבתי אז עם דפי הראיון, ואמרתי בליבי: ‘בבקשה, יש בעד מה’.

עברו מספר שנים מאותו רגע, ואיכשהו אני בצד השני, לא ‘קוראת מבקרת’, אלא ‘כותבת מפוחדת’: הזמן של הקוראים שווה את מה שאני כותבת? ואם זה לא: ‘כן’ מוחלט, אז זה ‘לא בכלל!. (מרלין וניג, המורה הכי קשוחה והכי טובה שהייתה לי לכתיבה, לא הרשתה להשאיר מילה אחת בלי סיבה מוצדקת.) אז ככה כתבתי, מילה-תפילה: השם, תביא לי מילים. תסדר אותם על הדף. ושימצאו המילים חן בעיניך ובעיני כל קוראיהם.

והשם שומע תפילות. תזכרו שכתבתי.

שלוש או שלוש עשרה או שלושים פעמים אמרתי לעצמי: לא קל לכתוב ספר. לא קל לכתוב ספר. לא קל לכתוב ספר. לא קל… תגידי את זה גם את כמה פעמים שאת רוצה.

מה חיזק אותי? המחשבה שכתיבת ספר היא מלאכה קשה, בהחלט, אבל לא בלתי ישימה. עובדה; יש הרבה אנשים שעשו את זה ובס”ד הצליחו. אם הם הצליחו, בעז”ה גם את אצליח.

התובנה הזו רלוונטית לתחומים רבים. קחי אותה לאיפה שמתאים לך. קשה? כן, אבל לא – לא ישים.

כשסיימתי את כתיבת הספר, קמתי מהכיסא, וחשבתי: סוף סוף סיימתי!

אז חשבתי.

כמו תלמידה בכיתה א’ שלומדת מהו צלצול ומה היא הפסקה, לימדו אותי שולה יעקובסון ורבקה ינובסקי מושגים מעולם ההוצאה לאור. לימדו אותי על גלגוליו של טקסט מהרגע שבו הוא יוצא משליטת הסופר ועובר ידיים ודעות נוספות, כולם-כולם מלאים כוונות טובות ומטרה משותפת אחת: כשתחזיקי את ‘לחיות בסדר’ בידיים תרגישי שיש לך ביד משהו טובבב. (איך אמרה אחת הקוראות כשהספר מונח בכפות ידיה? הספר שלך ‘לחיות בסדר’ הוא תכשיט לאישה. שווה ערך, כן?)

(וסליחה שיש פה סוגריים אחרי סוגריים אבל חייבת; רוצה להודות לכל הצוות המקצועי והמסור ביפה נוף. תודה לכם!)

ביקורת ביקורת ביקורת. כתיבה של ספר מחייבת מסוגלות לקבל ביקורת. אז קודם כל תודה לכל מי שקיבלה קטעים, או פרקים מהספר והעירה והעירה והעירה והעירה, ו…

להעביר ביקורת זו אומנות. שילוב לא הגיוני של מילים שהתוכן שלהן הוא הערות, ויכולת להשאיר את הכותב/ת עם מוטיבציה להמשיך לכתוב.

ושלא תחשבי; אף פעם לא כיף לקבל ביקורת, אבל אי אפשר בלעדיה. מי שרוצה להתקדם, לא יכול לוותר עליה.

אחת מתוך כל המבקרות שליוו את הכתיבה הייתה אפרת, בת דודה-חברה. שלחתי לה פרק, היא עברה עליו בשיא הרצינות, העירה, מחקה, שינתה, החליפה ו – הרימה ידיים. בפרק 6.

“מה, ככה את עוזבת אותי?” כמעט בכיתי.

“תקשיבי, זה לוקח לי זמן. כלומר, מידי הרבה זמן.”

כדי להציל את הספר ואותי החלפתי טקטיקה: “אם את עוצרת כאן, את מפסידה! אני לא אוכל לכתוב לך תודה בסוף הספר. אי אפשר לכתוב: ‘תודה לאפרת היקרה על לווי צמוד והערות בונות במסירות ובמקצועיות עד פרק 6.’- את תפסידי, שווה לך?”

כנראה שזה היה לה שווה, עובדה. היא סגרה סיפור והציעה לי להחליף מבקרת כל מספר פרקים. זו הייתה עוד עצה חכמה ממנה, ככה שאולי כן אפשר לכתוב לה תודה על כל הספר?!

בסיום של הספר כתבתי הערה, שהייתה מעין התנצלות. באה העורכת, שולה יעקבוסון, ומחקה אותה עם הסבר חכם, שאולי שווה כל הפוסט הזה כדי לומר את הדבר הבא:

אני כתבתי כך:

כשיצאתי לדרך היה לי ברור שאני רוצה לכתוב ספר אוניברסלי. הספר הוא על סדר? אוקיי. אין סיבה שהוא לא יתאים לכל אישה בכל מקום בעולם. הרי כל הנשים בעולם רוצות סדר. אנחנו לא מדברות על שבת או לימוד תורה. אם כך, הספר יוכל להתאים לכל אישה, ובעיני רוחי ראיתי אותי מופץ בכל רחבי הגלובוס, מתורגם לסינית, אוקראינית, והשמיים הם המעבר מגבול לגבול:)

למעשה, לא הצלחתי. מהר מאוד הבנתי שאין לזה סיכוי. נכון. אני כותבת על סדר, אבל אנחנו יהודים, תודה להשם. ואין נקודה ורגע בחיים שלנו שהם לא נפגשים עם המצוות ועם רצון השם. תכתבי על סדר, תכתבי על המזג אוויר, תכתבי על גידול בננות, תמיד תמיד הקב”ה, התורה והמצוות – יהוו בסיס מלווה.

הספר שלי לא הולך להיות אוניברסלי, ואני לגמרי שמחה עם זה.

באה שולה יעקובסון ומחקה את ההערה ואמרה: מיותר. אין סיבה להתנצלות. ברור שאם את כתבת את הספר ואת יהודייה שומרת מצוות, אז הספר שלך כזה, וינשמו בו בכל עמוד חיים של שמירת מצוות.