,מונולוג מעצים מאת הסופר חיים גרינבוים מחבר רב המכר "בחצי הלילה" 

מלבד זה שאני סופר והקב"ה זיכה אותי לכתוב כמה ספרים, יש לי עוד כמה תפקידים בחיים. אחד מהם זה להיות אבא לילדים, וככזה גם אני מחויב במצוות סיפור יציאת מצרים, ואני זוכר שבכל שנה היתה לי בעיה: איך לרתק ילדים עם סיפור שסופו ידוע מראש. איך אתה מעניין את הילדים בסיפור שכבר סופר שוב ושוב ושוב. הרי הם מכירים את כל המדרשים ואת הפירושים יותר טוב מאיתנו… (ואולי זו הסיבה שהורים לפעמים "בורחים" בליל הסדר לאמירת וורטים ורעיונות על ההגדה, שזה יפה כשלעצמו, אבל זה לא סיפור יציאת מצרים).

מזה בעצם נולד הרעיון לכתיבת הספר "בחצי הלילה"- יומנו של ילד עברי במצרים, וב"ה אני מקבל תגובות רבות מהורים שמספרים שהילד אמר להם שלראשונה הוא מתחבר למה שהיה במצרים דרך קריאת הספר – ולא רק ילדים. גם מבוגרים קוראים בעניין ובשקיקה את הספר. אני אנסה להסביר מה כל כך מושך דווקא בספר הזה, ואולי התובנה הזו יכולה גם לעזור לאבות לספר בצורה נכונה יותר את סיפור יציאת מצרים.

בספרות יש מושגים ידועים "מסַפֵּר יודע כול" מול "מסַפֵּר גיבור".

נתאר לעצמנו כמה אנשים יושבים סביב המדורה ואחד מהם מספר סיפור. הוא יכול לספר על אירוע שקרה לו עצמו ("פעם אחת הלכתי ביער ופתאום התנפל עלי נמר") או שהוא יספר על מישהו אחר ("פעם אבא שלי הלך ביער ופתאום התנפל עליו נמר"). המספר מספר ליושבים סביב המדורה את כל מה שידוע לו על האירוע. זה לא משנה אם זה בגוף ראשון או בגוף שלישי, הסיפור תמיד יסופר בלשון עבר. כאשר המספר מתחיל את סיפורו, הוא כבר יודע את הסוף.

חלק נכבד בספרות המתח נכתבת בטכניקה של "מספר יודע כול". המספר כבר יודע מההתחלה שהפושע האכזר הוא הבן המקולקל של זלמן הגבאי של בית הכנסת בעיירת הפיתוח, ושמנכ"ל הבנק שמימן את המבצע הנועז לייצור מזוזות בערב הסעודית הוא בעצם חייזר תוצרת סין שבתהליך הייצור שלו היתה תקלה ולכן הוא החליט לחזור בתשובה, וכן על זה הדרך כיד הדמיון הטובה על סופרינו וסופרותינו רבי ורבות המכר…

האם הקורא או המאזין יודע מראש את סוף הסיפור? חס וחלילה. אוי ואבוי. אם כך יקרה, אין לו בשביל מה לקרוא. סופר טוב הוא זה שמצליח לשמור פרטים רבים ככל האפשר לסוף המפתיע של הסיפור.

וזו בדיוק ה"בעיה" עם יציאת מצרים. כולנו יודעים את הסוף. פה יש גם "מספר יודע כול" אבל גם "שומע יודע כול". הרי כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים שבסוף בסוף, אחרי עשרת המכות, בני ישראל יצאו ממצרים ביד רמה, כשפרעה מתרוצץ לו בפיג'מה באמצע הלילה…

אז מה עושים? איך מרתקים את הילד לסיפור שסופו ידוע מראש?

ובכן, בעולם הספרות יש שתי טכניקות כתיבה שמתגברות על הבעיה של ה'מספר יודע כול':

בטכניקה הראשונה – סיפור במכתבים – עשיתי שימוש בסיפור 'מען בלתי ידוע' המופיע בספר הסיפורים הקצרים שלי הנושא את אותו שם.

הסיפור כתוב כסדרת מכתבים שצעיר גרמני שולח אל משפחה חרדית בבני ברק בעקבות פטירת סבו שהיה יהודי והתגורר בסמוך לאותה משפחה. בסיפור אין שום מילת הסבר או רקע חוץ מהטקסט של המכתבים עצמם. אגב, גם המכתבים שהמשפחה החרדית מחזירה לו אינם מופיעים בטקסט של הסיפור, והקורא מבין מתוך מכתביו של הצעיר מה היה במכתביהם.

מי המספר בסיפור הזה? הצעיר הגרמני. (וכך יובן ההבדל בין סופר למספר. הסופר הוא מי שכתב את הסיפור. המספר הוא דמות שהסופר בחר לספר את סיפורו באמצעותה) ובכן, הוא אינו 'מספר יודע כול', משום שבעת כתיבת המכתב הראשון, הוא עוד לא ידע מה יקרה בעוד שבועיים או בעוד חודשיים – אירועים שעליהם הוא יכתוב במכתביו הבאים. הצעיר הגרמני בוודאי אינו יודע מה יהיה מכתבו האחרון, ובאלו נסיבות הוא ייכתב…

הטכניקה השנייה היא היומן האישי, ובה כתבתי את הספר 'בחצי הלילה'.

זהו יומן אישי של עמיאסף, ילד עברי שחי במצרים בתקופת השעבוד. הוא חווה את המכות ואת כל מה שקורה במצרים, אבל להבדיל מהילדים בני דורנו, הוא לא יודע מה צופן לו יום המחר, וכל יום הוא כותב רק מה שידוע לו באותו זמן. למשל, כשמגיעה מכת דם, הוא מתרגש מאוד ובטוח שהגאולה ממש בדרך. הוא כותב ביומנו שאין לו ספק שאחרי שפרעה חטף מכה כה אנושה, הוא בוודאי הולך לשחרר מיד את כל בני ישראל.

אבל חולף יום וחולפים יומיים, ועמיאסף מבין לצערו הגדול שפרעה מכביד את ליבו ולא הולך להיכנע. הוא מאוכזב ומלא עגמת נפש. הוא כבר ראה את הגאולה מגיעה, ופתאום מתברר לו שזה עוד ייקח זמן.

הקורא הצעיר חווה יחד עם עמיאסף את התקווה הגדולה לקראת הגאולה, ובדף הבא את מפח הנפש הגדול, וכך הוא מזדהה רגשית עם הסבל שעבר על עם ישראל ומרגיש "כאילו הוא שם".

כי חשוב באמת להסביר שמצוות 'סיפור יציאת מצרים' זה לא להעביר את הידע ואת סך הסיפורים והמדרשים, אלא להעביר את הילד חווייה רגשית מטלטלת. שהוא עצמו יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

בעצם, זה מה שכל סופר מתחיל עושה עם קוראיו: הוא מעביר אותם ברכבת הרים רגשית. בתחילה גורם להם להזדהות עם הגיבור ולאהוב אותו, ואז מכניס את הגיבור לצרות ומעורר אצלם את רגש הדאגה והפחד. אחר כך הוא מוליך אותם (ואת הגיבור) בדרך הפתלתלה של תקוות ואכזבות, עד שבסופו של דבר, הגיבור נחלץ מהצרה, והקוראים נושמים לרווחה, משתחררים מהדאגה וחשים שמחה והקלה.

וכך, כשהתורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, היא מתכוונת שנחבר את הילד בצורה רגשית לחוויה הנוראה שאבותינו חוו במצרים, לשעבוד ולהשפלה, לביזיון ולצער, ולאחר מכן נעורר בו את תחושת השחרור והשמחה העצומה על היציאה מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה.

למעשה, הספר עומד בפני עצמו, ויש בו עלילה מרתקת שהיתה יכולה להתרחש בכל ארץ ובכל תקופה. את כתיבת היומן עמיאסף התחיל ביוזמת אמו שראתה שכתב היד שלו מזעזע. עמיאסף אכן מתחיל לכתוב, כי כפי שהוא כותב, אם יש משהו שהוא לא רוצה זה שיהיה לו כתב חרטומים…

עמיאסף מספר מה עובר עליו גם בלי קשר לסיפור יציאת מצרים: עם האחים, ההורים והחברים. אבל דרך החוויות שלו אנחנו חווים את הסיפורים שבמדרשים כשהכול מתורגם למושגים שכל ילד בן דורנו יכול להזדהות איתם.

למשל: עמיאסף משועבד אצל ח'ופו, ילד מצרי בן גילו שלומד בבית הספר לחרטומים מתחילים ע"ש רעמסס ה-17. עמיאסף חייב לעשות במקומו את שיעורי הבית וגם חוטף במקומו את העונשים. כשח'ופו מביא הביתה מבחן עם ציון נמוך – את הצלפות השוט סופג כמובן עמיאסף…

או דוגמא נוספת: יש את המדרש הידוע על עבודת הפרך – פה רך – שבתחילה פרעה שילם לבני ישראל כסף תמורת עבודתם ורק אח"כ שעבד אותם. וכך גם עמיאסף כותב ביומנו בהתרגשות, שיום אחד, אחרי שהוא יצא מביתו של ח'ופו, ניגש אליו מצרי אחד ואמר שהוא שמע שהוא עוזר לח'ופו בלימודים, והוא רוצה לשכור אותו כדי שיעזור גם לבנו בלימודים. עמיאסף כותב בהתרגשות על הפרוטה שהוא הרוויח, והוא כבר עושה חשבון כמה פרוטות הוא ירוויח מהעבודה החדשה הזו.

אבל עובר יום, והמצרי "מגלה" פתאום שעמיאסף הוא מבני ישראל, עבד בן עבדים, ומצווה עליו שלא רק שהוא יעבוד אצלו בחינם, אלא הוא גם יחזיר את הפרוטה שהוא הרוויח אתמול.

כך הקורא הצעיר חווה יחד עם עמיאסף את סערת הרגשות: החל מהשמחה הגדולה על הפרוטה שהוא הרוויח, ועד עגמת הנפש והאכזבה המרה כשמתברר לו שהמצרי המרושע הערים עליו… עמיאסף ויחד איתו הקורא הצעיר חשים על בשרם מה זו עבודת פרך. וכך גם הקורא ישמח ויחוש את תחושת החירות על שהוא כבר אינו משועבד למצרים…

אני מאחל יחד עם צוות 'יפה נוף פלדהיים' פסח כשר ושמח!