מציאות לא מדומה / סיפור מטלטל

 מאת חוי גרינשטיין          
‘די, תפסיקו לדחוף!’  סער מנערת את ראשה, מנסה לשלוט על אשד המחשבות שפלשו לראשה כמו גל צונמי. ‘אתם צפופים ודוחפים’, היא גוערת בהם בתוך ליבה, לוחשת ואחר כך צועקת בתוכה.
היא אינה משתלטת עליהן. והן, המַחְשבות, מְחַשבות להטביע אותה.

‘תפסיקו לדחוף, אתן רוצות שתהיה פה מפולת כמו במירון?’ היא מזהירה את המחשבות של עצמה.

נראה לה שמחשבה קטנה מגחכת על ההשוואה, אז היא מסבירה לה: ‘כן, מה את חושבת, מחשבות רבות יכולות לרמוס בן אדם. אז תפסיקו לדחוף, אתייחס לכל אחת. אחד- אחד’.

‘בסדר, שומעת אותך’, היא מדברת למחשבה שמתרוצצת הלוך ושוב ומסיתה את כולם נגדה. ‘אעשה חושבים, ונראה’, היא מבטיחה. העיקר שיניח לה ההרהור המטריף את דעתה וילך לו…

‘תעשי? מתי? מה, את חושבת שיש זמן?’ המחשבה מאיימת באצבע, וכל עדר המחשבות מערימות קשיים בעקבותיה. ‘אם לא עכשיו- אז מתי?’… ‘דחייה בקש’… ‘קומי ותעשי מעשה’… ‘למה את מחכה?’…

‘הי, מחשבות כעת אתן מתנהגות כמו במפולת בקרלין, מערימות חמש קומות… עשר קומות… ללא יסודות- זה מתמוטט. יקרה אסון!’

מחשבת הגיחוך שוב צפה ועולה. היא מיואשת מלהסביר, אבל ככה היא מרגישה, כמו במירון, כמו בקרלין, למעשה, כמו בקורונה- מרגישה חולה. נדבקה בווירוס המאיים לשתק את העולם, נוטל מכולם את חוש הטעם והריח ויוצק אותו אצלה, בתוכה.

עובדה שהיא עדיין חשה את ריח העשן למרות שהכל נמוג. והטעם? טעם מר כלענה בפיה. שתתה מים וקוקה קולה ומיץ וקפה, והמר כלענה הופך לקבס. היא נתקפת בבחילה ומרוקנת את תכולת מעיה. הלוואי שיכלה לעשות כך גם למחשבות המערבלות את ראשה ולא נותנות מנוח.

המקום, המיזם, המצגת, השיחה- חברו כולם ביחד, ועשו אגודה אחת לגרום לה להרהר ולערער ,לדבר ולהסות, לפקוח עין וגם להעלים, להיות וגם לא, לחזור ולהסתכל קדימה, להשתוחח ולמנף.

—    —-

מוזאון המעפילים בעתלית מזמין את שכבת הנוער הבוגר של קיבוץ הנוטרים ליום לימוד והעפלה ויזם עבורם מיזם ייחודי. הזמנות נשלחו לכל השכבה שסיימה זה עתה את לימודי התיכון.

“תחוו קצת היסטוריה לפני הגיוס”, אמרו להם המורים.

“תחושו מה שעברו הסבים שלכם”, אמרו המחנכים.

“מוזאון עתלית מנדב לנוער שלנו את היום הזה, אז למה שלא ניקח?” אמר מזכיר הקיבוץ ועודד את בני הנוער לנסוע ולראות, לשמוע ולחוות.

“יש סיור לעתלית. אבא, אימא, מה אתם אומרים, לנסוע?” סער נכנסת הביתה בסערה.

“בשביל מה את צריכה את זה?” שואלת אימה, ואביה מציב עובדה: “חפשי עניין אחר…”

“עתלית בשבילי זה סבא, שהזכיר כל הזמן את המקום הזה בסלידה ולא אמר למה”.

“סער, תפסיקי להיות סעורה בכל פעם שאת נזכרת בסבא”. כמו בריטואל קבוע מונעת ממנה אימה להזכיר את עברו של אביה.

“למה? למה לא דרשת ממנו לספר?” תובעת סער לדעת. “תמיד הרגשתי שיש לסבא סוד, ועכשיו אין מי שיספר לי אותו”. היא מבכה את לכתו, טובעת בים דמעותיה.

“סער  תפסיקי לחולל סערה בכוס מים!” פוקד עליה אביה.

סערת הרגשות שמציפה את בתו מדי פעם גורמת לו להצטער על שנתן לה את השם הסוער הזה, אולי בגלל זה היא כל כך סעורה? הוא שכח שיש לה עוד שם.

“סבא היה איש של עשיה, היה ממקימי הקיבוץ ומבוני המחלבה …”

“מחלבה”, זועקת סער, “הוא טען שחלבו את דמו. אני במו אוזניי שמעתי… הוא אמר שבמחנה המעצר קבעו את עתידו”.

“ארבעה ימים הוא היה שם, ואחר כך הגיע לקיבוץ לבנות ולהיבנות, אז על מה את מדברת?”

“בארבעה ימים אפשר לחרוץ גזר דין מות וגם לאכוף אותו”.

“את תמיד מוציאה דברים מהקשרם. ובכלל, אני לא מבינה מה זה קשור, את רוצה לנסוע לעתלית עם כל השכבה, אז תיסעי. למה אצלך הכל סוער כל כך?” אימה חותמת את הנושא בשאלה, לא מחכה לתשובה ויוצאת מהחדר בטריקת דלת.

“גם לדרור טרקתם את הדלת, למה?” היא שואלת בכאב, כאובה על לכתו של אחיה הגדול ממנה בחמש שנים, ששאל שאלות ונענה בטריקת דלת.

“דרור נתן דרור למשוגותיו, אז לא הייתה ברירה”, אביה מסלסל
טבעות עשן, הסיגריה שבפיו הולכת ומתכלה. המילים חנוקות בתוכה.

“דרור בסך הכל רצה תשובות. לא נתתם לו, אז הוא הלך לחפש אותן במקום אחר …”

“במקום אחר?” אביה מועך את בדל הסגריה, מעמיק את הדעיכה.
“הוא הלך למחוזות נדחים מימי הביניים…”

“אבא, גם סבא מהמחוזות האלה?” סער נושכת את שפתיה, יודעת שלא תקבל תשובה על שאלתה. “פעם שאלתי את סבא… הוא הבטיח שיענה לי תשובה כשאסיים את התיכון”, סער חונקת יבבה שרוצה לפרוץ. היא פורצת החוצה ומשאירה את הדלת פתוחה.

“סבא  סיים לפני שאני סיימתי, אז מי ישיב לי תשובה?” היא שואלת, ואין מי שיענה לה.

דרור אמר לה אז, לפני שנטרקה הדלת בפניו, אחרי שחזר בתשובה, שהוא הבין מסבא שכן. שגם המשפחה שלו הייתה שייכת לשם, אבל במחנה המעבר עתלית החליטו אחרת.

“דרור, תהיה רציונלי. למה היו צריכים להחליט בשבילו?” הדברים קוממו אותה. “למה לחשוב שסבא לא יכול היה להחליט בעצמו על דרך חייו? מי הכריח אותו לחיות אחרת מאיך שחיו אביו וסבו? “

השאלה בוערת בה, ועיניה התכולות סוערות כמו ים ביום סגריר ודגל שחור מונף. אסור לשחות.

אף אחד לא שחה עימה בוויכוח כשהמבט שידר סערה. רק דרור ההין לענות לה.

“סער, המוח מסרב להאמין כי הלב לא רוצה להתחייב לתוצאה”, דרור קורא דרור למחשבותיו. “היה מחנה מעבר שהעביר יהודים על דתם. לעתלית מגיע ציון שלילי”, חתם דרור ולא יסף.

הדרך שדרור בחר זו הדרך. זה ברור לו! הוא בטוח בכך!

והיא לא! היא לא בטוחה! וכי מניין לה לדעת? למה דרור חושב שהיא מפחדת לדבוק בדרך אבותיה? היא פשוט לא יודעת מה הדרך!

—   — —

קיבוץ הנוטרים שלח את מיטב נעריו למחנה המעצר עתלית, נראה שהוא נרדם בשמירה.

הסיור בעתלית חשף בפניהם פיסת היסטוריה מטלטלת.

הוא טלטל אותם ביחד עם המעפילים, אודים מוצלים, באוניות רעועות לחופי הארץ המובטחת.
הבריטים, שליטי הארץ, הבטיחו שלא יאפשרו לאף מעפיל לעלות ולהתיישב בארץ בלי לספור אותו.
הם דאגו לעולים היורדים מהאוניה בנמל חיפה לשמירה צמודה ולוחצת, אף אחד לא הצליח לחמוק מעין הרדאר שלהם.

מנמל חיפה הובלו המעפילים תחת משמר כבד במשאיות של בקר למחנה מעצר מוקף גדרות תיל ומגדלי שמירה.

במחנה שיכנו אותם בצריפי עץ. הקורות חיבקו אותם בחום, ובקור היה להם מעט מטלטלים צרורים. במקלחות חיכו להם ברזים עם חומרי חיטוי.

“סער, את אחרונה. כולם כבר נמצאים באולם קפריסין”, מעיין המדריכה מזרזת  לעזוב את המקלחות. מיזם המשקפות עומד להתחיל.

“סער , מה עובר עליך?”

“המקלחת הזאת”, היא מצטמררת. “הזכירה לסבא את תאי הגזים, אני זוכרת שהוא הזכיר את זה …”

“אבל סער”, מעיין משפריצה עליה מי מעיין לצנן את הבערה. “אמרת שסבא שלך היה רק ארבע ימים במחנה …”

“נכון , ותראי מה עבר בכמה ימים…”

“בואי לקפריסין, זה כבר מתחיל שם”, מעיין מושכת אותה משם, לא מעלה בדעתה מה תתחיל סער להבין.

אולם קפריסין שבמחנה עתלית חיכה להן בכיסאות סדורים. על כל מושב משקפיים מעובות- מגושמות, היא מרכיבה אותן. הן נקשרות מאחור מועכות את הקוקו, מוחצות את הפוני, נצמדות היטב לראש, נכנסות ישירות למוח.

התמונות, המיצג והסיפור שמשקף. המשקף המעובה מעבה את אוטם הלב, מחליש את השריר.

סער נושמת בכבדות, היא נמצאת ברגע של אמת, כמו אז…
מציאות מדומה קוראים למשקפיים הללו. בשבילה היא לא מדומה. זו המציאות של סבא.

היא נמצאת שם, בתוך מחנה המעצר עתלית בצריף העץ. עשרות מיטות צפופות שאי אפשר ללכת ביניהן. אין מקום להניח בגד או כסות, הם נתלים על קורה רחבה בגג הצריף.

מאה ושישה נערים מעליית הנוער הגיעו אמש למחנה עתלית. עשרות אנשים מרחבי הארץ הגיעו למחנה המעצר לחפש ולשאול, אולי ימצאו קרוב או מודע, אח, אחיין, בן של שכן מהעיירה…

שמירה לוחצת על הנערים העצורים. המנדט לא מאפשר איחוד משפחות. מגדלי השמירה מפזרים אלומות אור מאיימות. גדרות התיל דוקרניים.

לא ניתנת אפשרות להתקרב, נשארה ברירה אחת ויחידה, לצעוק.

מעבר לגדרות התיל מזה ומזה נשמעים קולות רמים של חיפוש. מחפשים משפחה.
צועקים בקול שיישמע עד לתוככי המחנה, עד לצריף פנימה.

נקראים שמות. צווחים סימני זיהוי. השומרים במגדלי הפיקוח לא מרשים לקרובי משפחה להיפגש. גדרות התיל הדוקרניים לא מאפשרים להתקרב. היא שומעת את השם של סבא שלה.

“וולף דרך”, צועק ההוא מעבר גדר. “מגטו לודז’. וולף אתה מהניצולים? הגעת עם עליית הנוער? תענה לי”, ההוא צועק. מוריד את מעילו הארוך, מאותת לכלואים במחנה. אולי ילד בן עשר בשם וולף דרך יענה לו. מימינו ומשמאלו לאורך כל גדרות התיל עומדים יהודים ומחפשים את אחיהם, שאר בשרם. אולי נשאר שריד ופליט למשפחתם הענפה.

היא רואה אותו, את סבא, במשקפיים. במציאות היא לא מדומה. נער צעיר, נטול בשר, עור ועצמות, עיניים גדולות וכובע קסקט. הוא מנסה לצעוק לההוא שמחפש אותו, אבל קולו נבלל בתוך שאר השמות, מתרסק בתוך המיקס האנושי שלא יכול להם, לגזרות הבריטים.

בהמשך מתברר שהוא גם אינו יכול להם, לגזרות היהודים.

המשקפיים כבדות לה על העיניים. התמונות, המיצג, הסיפור מיטשטש, הדמעות גם צורבות, מלוחות. ולא מהמליחות של הים. מהגלים שנשברים בגאותם ולא מגיעים אלי חוף.

הנערים נקראים לפי הסדר לתוך חדר פנימי במחנה. שעת מבחן הגיעה. הבוחנים- נציגי כל הפלגים והמפלגות, החתכים המדממים והשסועים שבעם. מול וולף, הנער בן העשר, יושבים נציג מהקיבוץ המאוחד, נציג מוועד הקיבוצים, נציג של השומר הצעיר, נציג של המזרחי ונציג של אגודה,
כל אחד חומד את הנער הרך בשנים לספח לשורותיו.

העתיד של העם, של המדינה, של המפלגה- נעוץ בצעירי הצאן.

“מה רמת הדתיות שהייתה בבית בלודז’?” שואל נציג איחוד הקיבוצים.

“כמה פעמים היית מתפלל ביום?” שואל נציג הקיבוץ המאוחד.

הוא מסתכל עליהם בעיניים מפוחדות וגדולות. הוא לא יודע לענות. הוא היה בן חמש כשנכנסו הגרמנים וכבשו ורמסו והרגו ושדדו ובזזו.
הוא היה במלחמת הישרדות, אבל הוא יודע שאבא אמר לו שכשיגדל הוא ילמד תורה בישיבה.

“האם אימא הדליקה נרות בשבת?” הוא נשאל על ידי נציג המזרחי.

הילד הקטן מול האנשים הגדולים מהנהן בראשו במרץ. כן, על זה הוא יודע לענות. אז למה האיש הזה מתחכם איתו ואומר שאם אימא הדליקה נרות בשבת אז הם היו רפורמים?

האנשים מתווכחים ביניהם. האיש בעל הדרת הפנים דורש אותו אליהם.
“ניכר שהוא גדל בבית חרדי … הוא שייך אלינו”. נציג אגודה דורש אותו. וולף מהנהן. כן, הוא רוצה ללכת אליו, הם היו אגודה.

הוא עומד שם נכלם, מזיע, נע וזע, מעביר את כובד משקלו הדל מרגל לרגל. ילד בן עשר גלמוד ובודד ששרד את השואה, את המחנות, את הגטו, את ההפלגה ואת העינויים, ולא יכול להם לנציגים היהודיים שעושים בו שמות ומתייחסים אליו כאל סחורה עוברת לסוחר.

“לאגודה כבר יש את מלוא ששת האחוזים שמגיעים לה”, אומר נציג השומר הצעיר. “לנו חסרים נערים להשלמת העשרים אחוז שלנו”.

“וולף דרך לשומר הצעיר”. גזר דינו נחתם. הוא הורשה לצאת מהחדר, לרוץ לצריף, להשתרע על המיטה ולבכות מרורים על החתימה, על החותם, על הרוע ועל האכזריות.

אחרי המיזם, אחרי שהאולם התרוקן וכל חברותיה רוקנו את תרמיליהם כדי לאכול, לשבוע ולהותיר, היא נשארת ישובה וכנועה. לא יכולה לה למתקפה שהותירה המצגת אחריה. לזעזוע שתקף אותה.

המשקפיים העבות והתלת ממדיות שיקפו מציאות לא מדומה. מציאות עגומה, עצובה, מדמיעה וזועקת.

אחר כך הוא הגיע, איש חשוב עם זקן לבן שסיפר במילים כואבות את הסיפור של אביו שתואם בדיוק לסיפור על סבה. הוא גם הביא  דוקומנטים שמתעדים את המעמד המבייש ואת חלוקת הנערים למוסדות, לקיבוצים ולמפלגות בצורה שרירותית.

“רחל מבכה על בניה מאנה להנחם”, הוא מצטט את הפסוק, וסער נדרכת. גם לה קוראים רחל, על שם סבתא. וגם סער, על שם סערות התקופה, כך הסבירו לה אבא ואימא.

“כתוב: ‘מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה’. מדוע חוזר הפסוק על כל ביטוי פעמיים?” שואל האיש שמדבר בנעימות וגורם לכל השכבה להיות קשובה, הוא מרתק בדיבורו.

“‘קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים’, כפל לשון. ‘מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה’, זו גם כפילות. ‘מבכה על בניה מאנה להנחם’- גם כפל לשון. מדוע?”

“ב”אבינו מלכינו” אומרים: ‘עשה למען באי באש ובמים…'” סער זעה במקומה. היא לא מבינה מה הוא אומר, איך זה שהיא בכל זאת מרותקת?

יש מילים שהיא מבינה ויש שלא. אבל המילים מחלחלות  ומלחלחות. הפנימיות עורגת למעט לחלוחית. היא חשה זאת גם על בנות השכבה, הן לא מתיקות מבט מהמדבר ומהדיבור.

יש הרוגים באש שלא נשאר מהם אלא אפר, ואין אפילו קבר לבכות את לכתם.

ויש הרוגים במים, הגופות נשארות שלמות ונראים כהולכים בינותינו. אך למעשה, הם הרוגים, נשמתם נלקחה מהם.

בעתלית, פה במחנה המעצר, הושמדו מרבית ניצולי האש. הם טבעו בים האינטרסים, בים שנאת עמי ארצות, בים של אידאולוגיות שקריות, שקעו במדמנה, נסחפו למעמקי הים.

“רחל מבכה על בניה מאנה להנחם …” הוא נושא כפיים, מדבר בערגה, מבקש לנחם בדברי הנחמה של הנביא. הוא מצליח לקרב את  בני הנוער היושבים מולו אל מילות הנחמה: “יש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם”.

סער סמוקה וסעורה. היא ממאנת להינחם. היא מבכה על סבה ועל אימה ועל אביה.

רחל, מנעי קולך מבכי, יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם.

דרור שב, וגם היא תשוב. זה ברור לה.

יש תקווה לאחריתך, רחל!

היא רוצה  לצאת בריקוד סוער, ברור לה המשך הדרך.

המחברת חוי גרינשטיין חתומה על הספרים בלומנטה, נקודת מפגש, נקודת אחיזה קוהינור ועוד