זה לא סיפור יציאת מצרים… זו רק הדרך העוצמתית ביותר לחוות אותו!

במשך שעות פרעה נותר לבדו בחדרון הקטן, מוקף בדליים, סמרטוטים, וחומרי ניקוי מדיפי ריחות חריפים. הריחות היו פחות או יותר הדבר האחרון שהפריע לו כעת. הוא היה מוטרד הרבה יותר בשאלה מהותית: האם הוא עומד לחיות. האם יצא אי פעם מהחדר הזה, ובאיזה מצב.
בתחילה, עמד כשגבו אל הדלת, מוודא שאף אחד לא יוכל לפרוץ בעדה. אולם כשרגליו כבר לא נשאו אותו, החליט שזה מיותר. אם החיות תחלטנה לפלוש לכאן, הן תעשינה זאת איתו או בלעדיו. משקלו שלו, לא יהיה מה שיעצור אותן. לכן, בסופו של דבר, כפה דלי מלוכלך על פיו והתיישב עליו, נשען בגבו אל הקיר והמתין. לא היה לו משהו אחר לעשות.
לחדר לא היו חלונות, והחשיכה היתה סמיכה. פרעה איבד את תחושת הזמן לחלוטין. לא היה לו שמץ של מושג כמה שעות הוא כבר נמצא שם, ואולי השעות כבר הצטרפו בכלל לימים. עיניו היו כבדות מעייפות. הוא התאמץ להחזיק את עצמו עירני, מתוך מחשבה שאם ירדם – יהיה טרף קל יותר. אולם לבסוף, העייפות הכריעה אותו. עיניו נעצמו, ראשו צנח קדימה, והוא שקע לשינה טרופה.
כשהתעורר בבהלה, חלפו כמה רגעים עד שנזכר היכן הוא וכיצד הגיע לשם. כשנזכר, התעורר גם הפחד לחיים. פרעה לא הצליח לזכור מה הקיץ אותו משנתו: האם היה זה רעש, המעיד על טורף אימתני שמתקרב? או אולי היתה זו תחושת הסכנה שלא הניחה לו להמשיך לישון? כך או כך, הוא ניסה לעצור את נשימתו ולהאזין.
בתחילה, שמע רק דממה. דממת מוות. דממה רועמת, שרמזה על מה שהתחולל מחוץ לחדר בזמן שחלף.
לאחר מכן, הופיעו הרחשים. לפרעה לא היה מושג האם מדובר בקולה של הרוח, או אולי בקולו של פולש שעושה את דרכו ישירות אל מקום המסתור שלו. האימה לפתה את ליבו כצבת של ברזל, חונקת את גרונו. המלך בלע את רוקו. הוא היה חזק, הוא היה אמיץ, אבל גם הוא ידע היטב – הוא אנושי. האימה הקרה הקפיאה את ליבו והבהירה לו אמת פשוטה: הוא לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן.
הוא אולי שרד עד כה, אבל אם יישאר כאן – לבד, בחדר החשוך, בלי לדעת מה קורה בחוץ – הוא יגיע לשלב שבו אומץ כבר לא יספיק. “חייבים לסיים את זה!” הוא גמר בליבו, ואט-אט התגבשה בו ההבנה מה עליו לעשות.

פרעה שאף שאיפה עמוקה, אזר את שארית האומץ שנותרה בו, הידק את ידו על ידית הדלת, ובעדינות – סובב ומשך. חריץ צר נפער, סדק קל. פס של אור בקע דרכו, מאיר את החדר הצד באור עמום. המלך הציץ אל המסדרון, הוא היה ריק. לא נראו בו אנשים, וגם לא חיות. לא היתה בו תנועה, רק הרס מפוזר.
הוא הבין היטב שזה לא אומר כלום. אין כל ערובה לכך שהחיות אינן כאן, ממתינות מעבר לפינה, מחכות שיצא אליהן. אבל הוא גם הבין, שזו עשויה להיות ההזדמנות שלו. אולי ההזדמנות האחרונה…
רגע של המתנה, שאיפת אוויר, ולפני שיתחרט – פרעה יצא בריצה מהחדר.
הוא חלף במסדרונות בהם רק לפני שעות ספורות נשמעו קולות שיחה, ניירות רשרשו וטלפונים צלצלו בלא הרף. כעת, רק הרס שרר שם. רהיטים הפוכים, כתמים אדומים על השטיחים המפוארים. חלקים גדולים מהמסדרונות הללו היו מרוסקים, כאילו פיל או קרנף עברו בהם בסערה. פה ושם ניתן היה לזהות עקבות, טביעות רגליים לא אנושיות.
היכן כולם? היכן צוות הארמון? המאבטחים, השומרים, המזכירים, העובדים? האם נותר כאן מישהו מלבדו? האם ברחו כולם? או שמא – – –
הוא התקדם בזהירות, אזניו כרויות, גופו דרוך. האימה היתה משתקת, אבל היה מפחיד יותר להישאר במקום. האויר היה ספוג בצחנה, תערובת של אבק וזיעה קרה. עוד פניה אחת… הוא כמעט מגיע אל הלשכה… והנה הוא שם.החדר היה שקט. הדלת היתה פתוחה למחצה, בדיוק כפי שהשאיר אותה – למיטב זכרונו. הוא נכנס אל החדר, נועל את הדלת מאחוריו, סתם כך מתוך הרגל. הוא לא השלה את עצמו: אם יגיח לכאן אחד הטורפים, הדלת לא תהיה זו שתעמוד בפניו.
המלך צנח אל הכיסא שמאחורי שולחן העץ הכבד, וניסה להסדיר את נשימתו. ידו רעדה כשהושיט אותה אל מכשיר הטלפון שעל השולחן. המספרים המקוצרים היו מתוכנתים כאן שיחייגו ישירות אל סגל עוזריו הצמודים.
ניסיון ראשון – המנוי אינו זמין.
ניסיון שני – אין מענה.
ניסיון שלישי…
המלך כמעט התייאש, אולם לבסוף, נשמע קליק, וקול לחוץ ומבוהל מהעבר השני. זה היה הדובר, הדובר הרשמי של הארמון. “מי זה?” לחש הלה אל הפומית, ופרעה השיב בקול סדוק, בבהילות שאין לטעות בה: “זה אני! פרעה! אני צריך כאן את המנהיג היהודי, עכשיו! תדאג לכך!”.
שתיקה מתוחה.

“אתה שומע אותי?” נהם פרעה, והדובר לחש, קולו נשמע אך בקושי: “כמובן, אדוני… אנסה… אבל שיהיה ברור: אני לא בטוח שזה אפשרי… אף אחד לא יכול להסתובב ברחובות כרגע, אדוני!”.
למלך היתה התחושה, שזו לא תהיה בעיה. “עד היום, הוא הגיע לאן שרצה, מתי שרצה. שום דבר לא הצליח למנוע ממנו לעשות זאת. אני משוכנע שאם רק ירצה – יצליח להגיע! תדאג שזה יקרה!” ירה פרעה את המילים מפיו, וטרק את השפופרת.

למעבר לרכישת המוצר >>