[vc_row][vc_column][vc_column_text]

  מאת רותי טננולד מחברת הספרים סינקה, הדוד הטוב של רולי, בזכותך ילדה ועוד

נפגשנו לראשונה על ספסל אחד באוטובוס צפוף ומחניק.

אני עייפה הייתי, לאחר מסע קניות ארוך ומתיש. חפצתי אך להתרווח על המושב באוטובוס הממוזג, להניח את שקיותי העמוסות ולשקוע בתנומה מתוקה משך כל שעות הנסיעה שנכונו לי עד אשר יגיע האוטובוס למחוז חפצי.

מהר מאד  הבנתי כי תוכנית המנוחה שלי לא תצא לפועל. עיני כבר כמעט נעצמו כשלידי התיישבה אישה לא מוכרת. היא ברכה איתי בשלום לבבי ובחיוך גדול.

"את מקרית ספר?" שאלה אותי בהתעניינות וכבר התפתחה בינינו שיחת היכרות ארוכה ומפורטת, בסיומה ידעה מי אני ומה שמי, מהם עיסוקי ומהם תחביבי, שמותם של ילדי, על שם מי נקראו ועוד.

מזל, כך הציגה האשה את עצמה, לא הבחינה כנראה בעייפותי, ובאיזשהו שלב, חדלתי מנסיונותי לרמוז לה על כך ושיתפתי פעולה עם שיחתה.

למרבה התרגשותה של מזל התברר לנו במהלך השיחה כי כמעט שכנות אנו, מתגוררות באותו הרחוב במרחק של שני בנינים בלבד.

"איזה יופי, יפה" היא אמרה לי בשמחה גדולה, "נוכל ככה להיפגש הרבה, את חייבת לבקר אצלי, תבואי עם הילדים. מרב ויפעת ישמחו כל-כך, הם מאד אוהבות ילדים…"

חייכתי.

לו היתה יודעת מזל עד כמה עסוקה ידידתה החדשה לא היתה נלהבת כל-כך. בקושי אני מספיקה להחליף מילה עם מירי, השכנה מהדלת מולי, והיא תולה תקוות בביקורים שלי…

מזל המשיכה לדבר ולספר, בכאב שחה לי על מרב שלה, שסיימה עכשיו כתה ח' ולא התקבלה עדיין לאף סמינר בגלל הציונים החלשים שלה.

"הלב נקרע" אמרה מזל בכאב גלוי, "מרבי שלי נהדרת, נשמה טובה, אבל בלימודים לא כל-כך הולך לה, מה לעשות. לקחתי לה עזרה, שלמתי למורה פרטית מאות שקלים, וזה כמעט לא עזר… מה עוד יכולתי לעשות? תאמיני לי, כזו נשמה הילדה … היום רק הציונים נחשבים. בזמני הסתכלו על הבנאדם עצמו, על המידות שלו, היום רק מספרים של ציונים הם רואים," והיא נאנחה בצער.

הנהנתי לה בראשי, מנסה להביע השתתפות בכאבה ואז הבחנתי כי האוטובוס מתקרב לתחנה בה אני צריכה לרדת. מיהרתי לצלצל בפעמון ונפרדתי מהאישה לשלום.

***

שבועיים לאחר מכן יצאתי עם ילדי לגינת המשחקים ומשהי נופפה לי ממרחק בהתלהבות. לרגע לא זכרתי מי זו האישה המחייכת מולי.

"מה שלומך, יפה?" היא שאלה בידידות ואז נזכרתי.

"רציתי לטלפן אליך, אבל לא היה לי המספר שלך.." היא אמרה לי, "מרבי התקבלה לסמינר."

"מרבי??" לא ידעתי על מי היא מדברת.

"כן, הם קבלו אותה בסוף. ד' שמע לתפילות ולדמעות ששפכתי…"

אה, מירב, הבת שלה.

"איזה יופי!" השתתפתי בשמחתה. באמת משמח לשמוע שהילדה התקבלה לסמינר.

"נו, יפה, חמותך הגיעה לשבת?" בניגוד אלי זכרה מזל כל פרט מה שספרתי אני, עכשיו התענינה בכל הקורות אותי מאז פגישתנו הקודמת, ואני הבנתי כי בין אם אחפוץ ובין אם לאו- יש לי חברה חדשה. מזל הרגישה אלי כידידה קרובה ממש.

מאז השתדלה לשמור על קשר רצוף. היא טלפנה לעיתים קרובות ואף קפצה לבקר בביתי מפעם לפעם.

" עברתי ליד הבניין שלך, והייתי מוכרחה להיכנס לשאול מה שלומך? נו, איך הגרון שלך, יותר טוב?" והיא מתיישבת על הספה בסלון, לשיחה ידידותית על כוס קפה.

לפעמים הביאה עימה מאפים טריים, ספינג'ים שומניים או כעכים מזרחיים מעלים ניחוח, ולפעמים סלטים בתיבול חריף.

"הבקר הכנתי, אז הבאתי לך" הייתה אומרת בפשטות ומניחה על השיש צלחת עמוסה בעוגיות, " את חייבת לטעום, יפה, זה משהו מיוחד."

נהניתי מהחמימות הנשפכת ממנה, מהלב החם שלה, אך עם זאת תהיתי מעט. נו, אז דברנו פעם באוטובוס, בגלל זה אנחנו כבר חברות? אינני רגילה ליצור קשרים קרובים בקצב מהיר כל כך, ובפרט כשהטיפוסים שלנו שונים כל כך. מובן שלא הראיתי לה את תמיהתי, והשתדלתי להתייחס בחביבות.

הקשבתי לסיפוריה תוך שאני מתעסקת בעבודות הבית השוטפות. היא התלוננה על הבעיות בעבודה, ואני הרמתי כסאות לשטיפה. היא בישרה על התעודה הטובה של יפעת ואני קצצתי ירקות לסלט.

לפעמים הדריכה אותי בענייני הבישול. נתנה לי טיפים להתפחה טובה של הבצק, הראתה לי איך להכין את הסלומון והסבירה איך לתבל את הבשר. בזה הסתכם, פחות או יותר, הקשר בינינו. כך מבחינתי, בכל אופן.

אם עבורה הייתי ידידת נפש הרי שהיא נחשבה בשבילי לשכנה חביבה מהרחוב, סתם אישה פשוטה ותמימה ולא יותר.

***

ביום בהיר ויפה, קדרו פתאום השמים מעלינו ועלטה סמיכה פרצה באחת לתוך שגרת חיינו.

ללא כל הכנה, בבדיקה תמה למדי נודע לנו כי איציק שלנו בן השמונה חולה מאד.

החיים השתנו ללא היכר.

 מאשה חרוצה ונמרצת, הפכתי ביום אחד לאשה כאובה היושבת יומם וליל ליד מיטת בנה בבית החולים נקרעת מול יסוריו הנוראים, נאבקת עימו במלחמת החיים.

עם היודע דבר מחלתו של איציק לציבור הרחב והסקרן, לא פסקו הטלפונים מלצלצל. ידידים התקשרו להתעניין במצב הילד, וכמובן להציע מגוון רעיונות לרפואתו, החל מטיפולים הומופאתיים שונים וכלה בסגולות שונות ומשונות. בשל מצבי הירוד הייתי מעט קצרת רוח נוכח ההצעות. היום אני יודעת כי לרוב נבעו מלב טוב ורצון כן להועיל, אך אז נדמו לי הטלפונים כטרדנות וסקרנות ולא התחשק לי לספק את הנאתם וסקרנותם של האנשים על חשבון הצרות הפרטיות שלי.

השתדלתי להתחמק מן השיחות, וגם כשעניתי ניסיתי לקצר.

***

ויום אחד ראיתי על הצג את מספר הטלפון של מזל.

באותה עת שהה בני מספר ימים בחדר בידוד, ואני, כמהה לחבקו ולעודדו, עמדתי מבחוץ, מספיגה את דפי ספר תהילים בדמעותי.

לא התחשק לי לדבר בטלפון בשעה כזו אף עם אחותי הקרובה ובוודאי שלא עם מזל.

לא הייתה לי סבלנות לשאלותיה המתענינות, ולא לסיפוריה על כל המכרים החולים שלה ובטח לא לעצותיה וסגולותיה.

אבל מזל עקשנית הייתה.

היא צלצלה שוב ושוב, ואף השאירה הודעות קוליות שלא טרחתי להקשיב להן.

שלושה ימים ארוכים חפשה אותי מזל, וביום ראשון בבקר, לאחר שיצא כבר בני מהבידוד, ויכולתי לשבת קרובה אליו, לשמוח על שמרגיש קצת יותר טוב, הרמתי לה את הטלפון.

"הו יפה שלי" נשפך לתוך אוזני  קולה החם של מזל. "את לא יודעת כמה אני מחפשת אותך… מה שלומך תגידי, מה שלום איציק, הוי, אני כל-כך דואגת…" היא דברה בשטף, לא נותנת לי שהות להגיב.  "אני לא מפסיקה לחשוב עליך ועל הילד, מלאך קטן איציק הזה, כזה צדיק וככה סובל… הו, יפה—" קולה נשבר ויכולתי לשמוע את יפחותיה מעבר לקו.

עדיין לא הוצאתי מילה מפי.

פתאום התייצב קולה. "יהיה טוב יפה!" אמרה בביטחון מלא עוצמה. "הוא יבריא!"

הנהנתי בראשי באיטיות, ומעבר לקו שמעתי אותה מדברת:

"הרב הבטיח שהוא יאריך ימים! הוא ה ב ט י ח ! את שומעת יפה? ככה הוא אמר, הרב הקדוש: בריאות ואריכות ימים לילד יצחק בן יפה. היינו אצלו אתמול, במוצאי שבת…"

"את היית? אצל רב?" עכשיו גברה סקרנותי.

"בטח, אתמול נסענו, בעלי ואני." השיבה מזל בפשטות, "האמת שמיום רביעי אני מחפשת אותך בפלאפון, ואת לא עונה. נורא דאגתי, חשבתי בטח את שבורה עד שאין לך חשק לדבר, וזה הבהיל אותי, כי אני מכירה אותך, ובדרך כלל את בנאדם חזק, תמיד את מחזקת אותי ומרגיעה אותי בכל הבעיות, ואם את עכשיו לא עונה לטלפונים, בטח נפלת ליאוש, לא יודעת אם זה נכון אבל ככה הרגשתי בלב שלי וזה גמר אותי, לא יכולתי לחשוב עליך…ועל איציק, המלאך שלך…"היא נאנחה עמוקות ושוב שמעתי אותה מאנפפת באפה.

"בהדלקת נרות בכיתי נורא, כל הזמן את ואיציק מול העיניים שלי. אחר כך ישבנו מרב ויפעת ואני ואמרנו תהילים. כל יום אנחנו גומרות את התהילים לרפואתו, אז ככה ישבנו עד שאברם חזר מהתפילה ואמר שאסור לבכות בשבת. כשראה שאני לא מצליחה להירגע הוא אמר לי: 'די, מזל, אל תדאגי, אחרי שבת נלך יחד לרב הצדיק והוא יברך את הילד.'

וככה היה., רק יצאה שבת יצאנו לדרך. היה שם תור ארוך אבל לא ויתרתי. קרוב לחצות הצלחנו להיכנס לרב. רק נכנסתי וכבר התפרצתי בכזה בכי, בקשתי שהרב יבטיח לי שהוא יבריא! בזכות אמא שלו הצדיקה, המשפחה מיוחדת… דקות ארוכות בכיתי ככה… ואז הרב ביקש את השם שלו, ואמר: 'הילד יצחק בן יפה יאריך ימים בבריאות ושמחה' ככה הוא אמר, במילים האלו. אז זהו. הייתי חייבת לספר לך, תדעי לך הוא אדם קדוש, הרב הצדיק, מהפה שלו ישר לקדוש ברוך הוא! את חייבת להתעודד יפה, להיות חזקה בשביל המלאך שלך…"

ושוב היא פרצה בבכי גדול.

ופתאום, פתאום הצטרפתי גם אני ליבבותיה המשתנקות, מתייפחת עימה בדמעות גדולות ומלוחות.

כן. אני, שעד כה לא שיתפתי אי מי בצערי הגדול. שלא סחתי בפני איש את הדאגה המפלחת את כולי , ולא הטעמתי אף לא אחד ביגון המשסע את ליבי.

אני בכיתי עכשיו, מוזגת את דמעותי אל תוך ליבה הרחום והאצילי של מזל, וממזגת אותן עם דמעותיה החמות.

 כן, דווקא מזל, האשה הפשוטה מהאוטובוס, היא זו שהצליחה להפחית מהעומס הרובץ על ליבי, כפי שלא הצליח אף אחד לעשות זאת עד כה.

החום הטהור שיצקה לתוכו, המיס בלהטו את הכאב העמוק, והוא נשפך עתה החוצה בטיפות גדולות מלוחות ומטהרות.

שעה ארוכה  זלגו הדמעות משני זוגות עיניים, שחות זו לזו דרך קו הטלפון, על כוחה של הזדהות ואחווה אמיתית, על לב יהודי רחב, טהור וזך.

דמעות בדמעות נגעו, ופתאום חשתי רגועה יותר, ובוטחת יותר. מאמינה, מקווה, מתפללת ומודה.

מודה לאלוקים הטוב על חברה נפלאה. אישה תמימה, טהורה ויקרה. ובכלל בכלל לא פשוטה.

'פורסם לראשונה ב'מרווה לצמא

אהבתם? אשמח לתגובות שלכם!

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column][vc_btn title="חזרה לכל הסיפורים >>>" style="custom" custom_background="#00476d" custom_text="#ffffff" shape="rounded" size="xl" align="center" link="url:https%3A%2F%2Fyefe.co.il%2F%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2590-%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2590%2F"][/vc_column][/vc_row]