לא פחות, הרבה יותר – הכל על ספר הקריאה שכבש את כולם

לכבוד העותק ה-5000 של ‘פחות או יותר’, שרואה אור בימים אלה ממש – דבורי רנד בראיון על ‘פא”י’ (שם החיבה של הספר ‘פחות או יותר‘), על כתיבה, ועל החיים.

אם היית צריכה לתמצת את מנוחי במילה אחת, איזו מילה היית בוחרת?

“מהממת. תרתי משמע”.

מה אנחנו לא יודעים על מנוחי?

“הרבה דברים. לא כתבתי בספר מה שם המשפחה הנוכחי שלה, בת כמה היא, באיזו עיר היא גרה. לא נידבתי שום פרט חיצוני, אין לקוראים מושג אם היא גבוהה, נמוכה, שמנה, רזה, בהירה או כהה. הפרט היחיד ששחררתי עליה בספר הוא שם המשפחה אתו נולדה: סאפרין, ובכוונה תחילה. נקודת המוצא היא גם נקודת הזינוק. לא סיפרתי שמנוחי היא בת יחידה. ושוב, בכוונה תחילה. בדרך כלל, כשאנחנו חושבים על בת יחידה, אוטומטית, קופצות לנו קונוטציות לראש. ומהקונוטציות האלה ניסיתי לחמוק. מנוחי לא גדלה בבית סטנדרטי. היא לא בת יחידה רגילה. היא בת יחידה של אבא ואמא שלה, שני סאפרינים שגידלו אותה מחוץ לכל תבנית, ומעל הזמן והמקום. הסיפור של מנוחי נכתב בנימה מינימליסטית כדי לתת מקסימום מקום לנפש שלה, ולסיפור האמיתי; כל מה שקורה בתוכה ואִתה”.

מה השאלה הכי נשאלת על פא”י?

“למה מנוחי התארסה אתו?”

למה באמת?

“עוד שאלה שלא תזכה לתשובה, ולא בגלל שאין לי אותה. יש, והיא אפילו שמורה במחשב. אבל סירבתי לכווץ את מנוחי לתבנית, להרחיב על הנסיבות. לא רציתי שהיא תישפט בגללן”.

איך את כותבת על אישה שונה ממך?

“מחפשת את המקום שבו היא דומה לי, ומשם, מהמקום המבין, המזדהה, אני כותבת את השונות. מנוחי סובלת מלקות ארגונית שאני לא מכירה בחיי האישיים, ברוך השם. הסיפור עם הבוילר, למשל? הסבירות שזה יקרה לי היא נמוכה עד אפסית. ובכל זאת, כשכתבתי את הסצנה שבה היא שוכחת לכבות את הבוילר, נשאבתי לתוכה. אני אמנם לא בלגניסטית כמוה, או בכלל. אבל גם אני ידעתי ימים של כאוס בחיי, שבהם הבטתי על הבלגן סביבי ולא ידעתי איך להתחיל להתמודד אתו (גם לאישה הכי מאורגנת בעולם יש יום אחד כזה, לפחות,  בערב פסח. ולנשים פחות מלאכיות זה קורה בתדירות גבוהה יותר). וגם לי היו ‘פשלות’ שגבו ממני מחיר וגרמו לי חשק להרביץ לעצמי.

לא הייתי צריכה לשכוח לכבות בוילר כדי להזדהות עם מנוחי. הזדהיתי עם הכאוס, עם נמיכות הרוח, ואותם כתבתי. כשמקלפים מאתנו מעטפות חיצוניות, אנחנו דומים זה לזה הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. וגם אם התפאורה שונה, וגם אם המינונים אחרים, רובנו חווינו כמעט הכל. גם נשים חרוצות חוות רגעי עצלות בחייהן, נשים חכמות מסמיקות בגלל טיפשות רגעית שתוקפת אותן, נשים סבלניות מאבדות את אריכות רוחן המפורסמת בשעות דחק, ונשים מסודרות עלולות לטבוע בבלגן…”

‘פחות או יותר’ הוא סיפור שמציג מציאות חיים לא קלה. ובכל זאת, הוא משתדל, וגם מצליח, לשמור על נימה עליזה. איך?

“אולי התשובה נמצאת בשאלה. משתדלת מאד להביא מציאות אותנטית, וממילא, נוצר איזון בין המצוקה לצחוק. נכון, מנוחי מתמודדת בזירה לא קלה, ובכל זאת, החיים עצמם, גם שלה, גדולים יותר מהסיפור שלה. ובחיים האלה היא עובדת, ומתבדחת, ואוהבת, וחיה.

גם בחיים האמיתיים, ובתקופות הכי איומות, אנחנו ממשיכים לחיות. והחיים לא מרשים לנו לשקוע במצוקה. על כורחנו הם שולחים אותנו לאכול, ולשתות, ולפגוש אנשים, ולהתקדם. לכן, ככל שסיפור ישקף יותר מציאות, ופחות ישאף לספר סיפור, יישמרו בו מינונים נכונים של רגשות”.

כמה תגובות קיבלת על ‘פחות או יותר’?

“למעלה מאלפיים, ברוך השם. כשעברתי את האלפיים, הפסקתי לספור”.

מה התגובה הכי מקורית שקיבלת, וממי?

“מקורא אחד שהודה על הספר. כתב שבזכותו התחיל להבין את אשתו, ומה שעובר עליה. חשבתי שאשתו היא ‘מנוחי’, אבל השורה התחתונה הייתה: ‘לא מתכוון להפריע לה יותר, בלי נדר, להיות פרידה'”.

איך נולד ערב הבטטה של מנוחי?

“בזכות הרבה ערבי בטטה שקרו באמת. כשקוראות מספרות לי שהן הכניסו את ערב הבטטה ללקסיקון הפרטי שלהן, זה משמח ומרגש אותי. מגיע לכולנו לחוות ערבים כאלה, שיש בהם שקט גדול”.

כמה מילים על הכריכה.

“היא הבזיקה בי בוקר אחד, ברגע לא צפוי, ‘מנוחאי’ שכזה. רציתי שהכריכה תציג סצנה – מפגש של מנוחי, אורי ושירי מחוץ לבית. שלוש כוסות שתספרנה עליהם. אפילו בלי אוכל, רק שתייה, משהו אלמנטרי, מינימלי, שכולנו צריכים אותו כדי לחיות. והן תהיינה חד פעמיות, כי הסיפור הוא על הורות חד פעמית, לא קבועה. עשיתי מסע בין חנויות החד פעמי בעיר כדי למצוא את הכוס המדויקת למנוחי. וממש התרגשתי כשמצאתי אותה. ביקשתי מהצלם לצלם אותה בזווית ש’תחתוך’ את המילים באמצע, כך שה-PERFECT לא יהיה PERFECT וה-DAY לא יהיה DAY. זה הסימבול של הסיפור, ותמונת המצב. בתוך הכוס של מנוחי היה קפה שחור, פשוט, מריר. עם חתימת קפה על השולים הפנימיים שתספר על היד שנשאה את הכוס, כמעט שפכה אותה… המשקה שלה יעלה אדים, המשקאות של אורי ושירי יהיו מילקשייק / אייס, ילדותיים יותר. בכוס שלו יהיו קצף וקרח. הכוס שלה תעלה על גדותיה, תשפע מתיקות ורודה. ביחד הם יספרו על משחק ה’חם-קר’ שלהם”.

קוריוז שקשור לספר?

“במהלך העבודה על הכריכה טיילתי בין הנגריות של בני ברק. קניתי משטח עץ, צבעתי אותו בטורקיז. רציתי שהוא יהיה ‘השולחן’ של בית הקפה, שבו מנוחי והילדים נפגשים. ואז הגיע יום הצילומים. נסעתי לצלם, דודי מוסקוביץ, עם משטח העץ ועם כל הכוסות החד פעמיות שקניתי, כי לא סמכתי על עצמי שבחרתי את הכוס הנכונה, וצידניות עם גלידות בכל הצבעים, וחלב, וקשים (שלא נכנסו בסוף לתמונה…). הוא ראה את משטח העץ שסחבתי, אמר לי: ‘תשכחי ממנו, הוא מדי פסטורלי, ולא מתאים לתמונה. נצלם על השולחן בסטודיו’. רציתי להתווכח, אבל כשנכנסתי לסטודיו, ראיתי שולחן עץ מסיבי, סדוק, יפהפה. חתיכת טבע מרהיבה בין ‘מטריות’ של סטודיו. הצלם סיפר שהלך בוקר אחד לתחנת הרכבת הישנה (הוא גר ממש ליד פארק הירקון), פירק פסי רכבת ישנים, ומהם בנה את השולחן. השולחן שלו היה מתנה משמיים לי, התפאורה המדויקת לסיפור של מנוחי שעושה דרך מעצמה הישנה לעצמה החדשה”.

בהנחה שאת נשלחת לאי בודד מחר, ויש לך רשות לקחת אתך ספר אחד שלך, איזה ספר תיקחי?

“שום ספר. מחשב מוטען. אי בודד, אין סיכוי שאחזור ממנו בלי סיפור עליו”.

יש סופרים שמצהירים כי הם כותבים כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. זו גם הסיבה לכתיבה שלך?

“מקווה שהמילים הבאות לא תישמענה אגוצנטריות, אבל כשאני מתיישבת לכתוב, אני עושה את זה בשבילי. המחשבה על הקוראים מגיעה אחר כך, בשלב ההגהה וההכנה לדפוס, וכמובן, בשלב הפרסום. בפעימה הראשונה של הכתיבה נמצאת תמיד רק הנפש שלי שמודה לבורא על מילים כתובות, ועל האפשרות לייצר מהן סדר בעולם הפוך, ולחפש אתן אמת, ולפגוש בזכותן נפשות אחרות, שהן אולי בדיוניות לפי דעתו של משרד הפנים, אבל עבורי הן אמיתיות מאד.

כשאני מסיימת לכתוב ומסתכלת על הסיפור, שקודם היה רק רעיון בראשי, ועכשיו הוא פה, עטוף במילים ובקצב, התחושה היא שזכיתי לראות בריאה. יצירה של יש מאין. ורק בשביל החוויה הזו אמשיך לכתוב ולהתפלל שמלך עולם ימשיך לתת לי מילים”.

מה, לדעתך, תרמת לעולם הסיפורת החרדי?

“הצילו. שאלה שגורמת לי להסמיק. לא יודעת אם תרמתי משהו. כן מקווה שהצלחתי להוסיף למדף ספרים שעונים על חלק מהציפיות של חלק מהקוראים. וגם, נראה לי שאולי החזרתי את השפה היפה לפרונט. זאת אומנם לא תרומה מקורית שלי. קדם לי דוד זריצקי הגדול מכולם. אבל בעשרים וחמש השנים האחרונות הלכה והתאזרחה אצלנו הכתיבה הדיבורית (שאני בעדה מאד, שלא יובן חלילה אחרת, ובעצמי משתמשת בה בכתיבתי לילדים, לנוער, וגם בסדרות שלי לנשים), וקצת יצאה מהתודעה הכתיבה הלירית. נראה לי ששם תרמתי מעט. אם כי, כמובן, יהיו כאלה שיגידו שתרומתי מיותרת”.

מה קוראים רוצים מספר?

“אין ‘מה’ אחד. מנסה לענות על השאלה, כקוראת, ומבינה שיש עליה המון תשובות, והן משתנות לא רק מקורא לקורא, אלא גם בתוך הקורא עצמו, משעה לשעה וממצב למצב. לפעמים אני רוצה שספר יצחיק אותי. לפעמים אני רוצה שספר יבין אותי. לפעמים אני רוצה שספר יחכים אותי אינטלקטואלית. לפעמים אני רוצה שספר יניע אותי להשתפרות אישית. לפעמים אני רק מצפה מספר להיות אתי עכשיו. באמת שאין לי תשובה חד משמעית. כמובן, באידיאל, הייתי רוצה שהספרים שאני כותבת יעשו הכל: גם יצחיקו, גם יבינו, גם יחכימו, גם יניעו, גם יהיו, אבל מקבלת בהבנה שאולי זה לא אפשרי (לא מפריע לי להמשיך לחלום)”.

מה את רוצה מהספרים שלך?

“שיעשו כבוד. לבורא. לאדם. למילים. לעולם”.