מאת מ. אפיק מרדכי בן־עמי סוגר את הדלת של המכולת בתשע וחצי בערב, בדיוק כמו כל ערב. הרגליים כואבות, הגב כבד, ובכל זאת הוא נשאר עוד רגע ליד הקופה, סופר את התקבולים באור הניאון הצהבהב. יום רגיל. יום כמו כל יום. ואז הוא רואה אותו. בחור צעיר, אולי בן עשרים, יושב על המדרגה שמול החנות, […]
נועה שרון מחברת הספר לחיות בסדר מחנוכה אני מבטיחה ליוסי, לאבא, לרותי, ולעצמי, שבערב פסח, כשנסדר את הבית נמצא את השעון, את המשקל, את המפתח של המחסן ואת האלבום. שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא, וגם יצא, ולא נמצאה שום אבידה. כמה טוב שאחרי פסח ראשון, יש פסח שני. אז מה, חפץ שלא […]
כתב: יהושע הכביש לדרום היה שקט באותו בוקר. אריאל נהג ברכב המשפחתי, מלווה ברעייתו מיכל ושלושת ילדיהם – יונתן בן השמונה, תמר בת החמש, ודביר הקטן, ישן במושב הבטיחות. הנוף שמסביב הלך והפך מדירות צפופות לשדות פתוחים, גבעות צהבהבות, ושלטים כחולים עם שמות יישובים שלא הכיר. הוא הביט במראה, ראה את עיניה של מיכל – […]
משהו אחר היא עומדת בחצר. ליד הבנין. קרטון חום בהיר, קשיח, מקיף אותה מכל עבריה. ראיתי אותה כבר מהחלון, עוד לפני שירדתי לחיידר. הייתי חייב לדעת מה זה. חייב ממש. ירדתי מוקדם מתמיד, כדי להספיק לבדוק היטב במה מדובר. היא גבוהה כל כך. אני עומד לידה ומרים את העיניים. חושב שהיא לפחות פי שניים ממני […]
מבוסס על סיפור היסטורי. הוא ידע שזה יהיה ככה. מאז סיפר לו הילד הקטן ההוא, משכבת הצעירים, על חלומו הגדול, ידע כיצד יסתיים הכול. ולא היה כה קשה להבין זאת. אבל בעוד הניע הוא את ראשו במרירות עצובה, מתורגלת, זעקותיו של הילד בקעו את גודלן וכבדותן של דלתות העץ המפרידות בין החדרים. אולי היה מתאים […]
"הרב קוצמן?" מישהו נוגע בו בעדינות. יושע מזדעזע. הוא פוקח את עיניו ומגלה את הבחור שאולי הוא חתנו. זה חלום, יושע. הוא אומר לעצמו בהתפכחות. גם רובי פה, ליד יצחק שור. כך בדיוק נראים חלומות. מנותקים לחלוטין מהמציאות. "בוקר טוב!" אחיינו אומר לו, ובעיניו הקלה וגם קצת חשש. "אתה בסדר, דוד?" "קודם כול, תתקשר לדודה […]
"אימא שלי התקשרה?" הוא מזנק מהמיטה. כנראה שהוא כן נרדם בסוף. "יושע לא עונה לטלפון". "הוא במירון, לא?" פולט רובי וקולט מיד את עומק טעותו. הוא לא היה אמור להיות מודע לפרט הזה. "הוא היה צריך לחזור מזמן. ארבע בבוקר". יסכה התייאשה מזמן מהשאלה 'מאיפה אתה יודע?' "ארבע בבוקר?" הוא ממצמץ. "והדוד עדיין לא חזר?" […]
וולאז'ין תרמ"ה מקום טוב בפינת בית המדרש, קרוב לתנור הגדול, סטנדר עץ משויף היטב ושני כרכי 'בבלי' בהוצאת האלמנה והאחים ראם. חדש. אכסניה (סטאנציע) נקייה, שתי פרוסות לחם עבות וקוביית חמאה טרייה. לא חסר לו כלום. אהרון מלקק את שפתו התחתונה, מניח את הכריך בצלחת המונחת לפניו, אומד את גודלו, כן, יש שיעור לברכת המזון. […]
עכשיו אין לו לאן לחזור. לאלקריף יש אבא מרגיז והחיוכים שלו צבועים. הוא מעלה אותך לאוטו בחיוך וידידות, ואחר כך רץ לספר ליושע על המעקב הטיפשי במלון רמדה. יושע יתעצבן נורא, ויסכה תגיד שיחפש לו מקום אחר כי אצלם מתארחים רק נערים ממושמעים. הוא בועט באבנים בשביל החצץ, ומרגיש שהוא רעב. חבל שאין לו כסף […]
רק מישהו אחד מסוגל לאכול שניצל סויה בנגיעות גלידה חלבית בטעם מסטיק. "איך הגעת הביתה כל כך מהר?" יושע נותן מבט ביקורתי בשניצל הסויה הנגוס שיש עליו שאריות ורודות של גלידה בטעם מסטיק. "הגעתי". מפטיר רובי, מושך בכתפיו. אם רובי בן החמש עשרה סותם ב'הגעתי', הוא מתכוון לדרך החביבה עליו כל כך. טרמפים. רק אלוקים […]
