אצלנו בבית

הזהרתי שיום יבוא ואכתוב פוסט על בחצר האחורית. הנה הוא, ארוך. ואישי.

*

כבר הרבה שנים אני עומדת בצומת הזה: סופרת ואם חד הורית. מלווה בעיניי את הדרך שעושה הסיפורת החרדית במישור המשפחות החד הוריות. ראיתי אותה נעה משתיקה מוחלטת לדיבור מרומז, מאקספוזיציה לקול ראשון. השתדלתי לתרום את מילותיי לדרך הזאת. שבי (המשך יבוא), רוזי (אדום לבן), מנוחי (פחות או יותר) ושוב רוזי (הלוואי שתהיי). כתבתי סיפורים קצרים, טורים אישיים, כתבות חג. ובחצר האחורית.

פגשתי בצומת את קשת התגובות האנושיות. אדישות. חמלה. קוצר רוח. חיבה. כעס. הערכה. כי הכל קיים בעולם הזה, דין לצד רחמים.

פגשתי גם שקט גדול. מילים שאסור לכתוב. סיפורים שאסור לפרסם. כי הם סיפורים של ‘ההם’.

*

לפני כמה שבועות קיבלתי מייל ממלכי. מלכי היא אישה נהדרת שזכיתי להכיר לפני תקופה, ואפילו נפגשנו באחד האירועים באחד המקומות. אף פעם לא חסרות לה מילים טובות בשבילי (אבל לא בגלל זה היא נהדרת :)). לכן, כשהיא כתבה: “אפשר לשאול אותך שאלה על ספר יפה ומעניין שלך?” הגבתי מיד שאפשר. אני תמיד בעד שאלות של נשים נהדרות.

השאלה של מלכי הובילה את שתינו לתכתובת על בחצר האחורית. ביקשתי את רשותה של מלכי לשים את התכתובת שלנו כאן, ביומן, והיא הרשתה. נהדרת. שמה ומתפללת שפס הקול הזה יגיע גם לאוזניהם של קוראים אחרים, אלה שכתבתי עליהם פה.

*

מלכי:

קראתי את הספר בחצר האחורית. גם בנותיי המתבגרות קראו אותו. הוא כתוב קולח ואמיתי. אבל מה המטרה שלו? מי קהל היעד? והאם לדעתך, ילד שלא חווה את ההתמודדות הזאת צריך להיחשף אליה?

היה לנו דיון בין כמה שכנות על הספר. והיו עליו חילוקי דעות (עצם העובדה שספר שלך מייצר שיח פורה מחמיא, לא?) היו שכנות שדנו בהתמודדות שמתוארת מדהים, דרך אגב. והיו אחרות שאמרו שילד צעיר עלול להיכנס לחרדות שאולי יקום בוקר אחד לבית אחר, ואבא לא יהיה בבית, ואיך יתמודד אז מול השכנים, והחברים, ובתוך הבית?

מאד מעניינת אותי דעתך.

אני:

לפני שאענה לך, שולחת אותך למצוא את האישה שילדיה לא נחשפו מעולם למציאות של משפחות גרושות. מישהי שגרה בשכונה סטרילית ובה אין אף משפחה חד הורית, ואף ילד שלה לא לומד עם ילד ממשפחה חד הורית. אחרי שתמצאי את האישה הזאת, נמשיך להתכתב על הספר, על המטרות וקהל היעד שלו. יש תשובות לשאלות שלך, לשאלות של אחרות, אבל אני מספקת אותן למי שמסכימה להתבונן. אז הנה, שלב ראשון בהתבוננות.

מלכי:

אין כזה ילד, אין כזו אישה. אבל ילדים משייכים כל דבר שהם נחשפים אליו לעצמם ולחייהם. ואין ילד שלא שמע ויכוח קטן או גדול בבית… לוקחת אחריות על הדמיון שלו שיעוף?

אני:

אם קראת את הספר, בוודאי שמת לב שלא הוזכר בו אפילו ויכוח אחד בין ההורים. בכוונה תחילה הסיפור מתחיל אחרי הפרידה של ההורים ולא בשלב המכוער שקודם לה בדרך כלל. אם הדמיון של הילד מקשר בין ויכוח של ההורים לאפשרות שהם ייפרדו, זה לא בגלל הספר. זה בגלל המציאות סביבו. הוא מודע למציאות שבה יש משפחות חד הוריות, והראש שלו מחפש סיבות ומניעים.

בחצר האחורית לא יצר את המציאות הזאת. הוא רק מספר עליה.

שאלת למה.

כי יש מציאות כזאת. ומגיעה לה לגיטימציה. ויש ילדים שחיים בה. ומגיע להם מקום.

אבל בחצר האחורית לא נועד רק לילדים המתמודדים. הוא נועד לכולם, גם לילדים שלא חווים את המציאות הזאת. כי פחד מהמציאות הזאת, רתיעה ממנה, ניסיונות לא לדבר עליה, לא לתת לה מקום, לא יגדלו לנו ילדים טובים יותר. ילדים טובים יותר גדלים במציאות לא מושלמת, מציאות שבה יש ילדים מיוחדים, והורים חולים, ועוני, וסבל, ועולם הזה שאינו תקין ומחכה מאד לגאולה.

התפקיד שלנו, כהורים, הוא לא למכור לילדים שלנו אשליות שווא ולספר להם שהעולם שלנו מושלם. התפקיד שלנו הוא לגדל ילדים באמונה שזה העולם הזה, ויש בו ניסיונות. והתפקיד שלנו, כיהודים שפוגשים את הניסיונות האלה, הוא לא להירתע מהם ולא להוציא מחוץ למחנה את כל מי שסובל. אלא ההפך, לצאת קצת-קצת מהמסגרת האנוכית שלנו שגורמת לנו להתרכז בנו ולפחד עלינו, ולהתבונן על מה שקורה סביבנו בעיניים חומלות, מקבלות.

אם התורה שלנו, שהיא תורת חיים, נתנה מקום לכולם, ליתומים ולחולים ולשוטים ולעניים ולגרושים ולכל מי שגורלו לא שפר עליו, ולא פסקה שהם צריכים לחיות מחוץ למחנה – מי אנחנו שנחליט למחוק אותם מהלקסיקון שלנו? אם הקדוש ברוך הוא שברא אותנו, ואת כל הלא מושלמים סביבנו, בטוח שאנחנו מסוגלים לחיות בידיעה שקיים סבל בעולם, בלי שהוא ישבור אותנו, בלי שהוא יכניס אותנו לחרדות – זה סימן שאנחנו מסוגלים. וזה סימן שדווקא המציאות הזאת, הלא מושלמת בעליל, היא המציאות שתגדל אותנו.

ואני תוהה, בכאב, למה הרתיעה דווקא מבחצר האחורית. למה אין דיונים על ספרים שמתארים, למשל, התמודדות עם ילד מיוחד? למה אז הורים לא טוענים שילד עלול להיכנס לחרדות שייוולד לו אח מיוחד? הרי המציאות היא שאימהות יולדות. אז למה לא לפחד שהיא תלד ילד מיוחד?

ואני עונה לעצמי, בכנות שמכאיבה לי, אבל אני מוכרחה להיות כנה, שזה בגלל שעל ילד מיוחד אף אחד לא נשפט. אנשים מקבלים את העובדה שלידת ילד מיוחד היא גזירת שמיים. ואילו מציאות של משפחה חד הורית מזמינה שיפוטיות על ההורים שבחרו את הצעד הזה.

אבל זה בדיוק מה שבחצר האחורית בא לומר ובא לבקש. שימו בצד את ההורים ואת הדיון עליהם, כמה הם אשמים, כמה הם בחרו במציאות הזאת. לא משנה מה הם עשו, אין ספק שהילדים שלהם לא בחרו במציאות הזאת. והם קיבלו אותה כניסיון משמיים בדיוק כמו ילד שנולד לו אח מיוחד.

ואפס הרתיעה מול ספרים שמדברים על ילדים מיוחדים צריך להיות גם פה. וכמו שאנחנו מנגישים לילד מציאות שבה נולד ילד מיוחד, אנחנו אמורים להנגיש לו מציאות שבה יש משפחות חד הוריות. בדיוק מאותה זווית מבט יהודית. זה לצד זה ברא אלוקים.

מלכי:

הכנות, הפתיחות והיושר נדירים.

לצערי, נראה לי שאת צודקת באבחנה שילד מיוחד, מציאותו אינו שפיטה. וגירושין, בדמיון של המושלמות, זאת מציאות שפיטה.

מבהירה לך על מה היה הדיון כאן-

בספר הצבת מציאות של ילדים שמתמודדים עם מציאות של בית חד הורי, ועיקר הדיון היה על הגיל. האם רמת הפתיחות שבה תיארת את המציאות הלא מושלמת ואת רגשותיהם של הגיבורים המתמודדים מותאמת לקורא הצעיר?

אני:

קיבלתי דרישות שלום מילדים צעירים מאד שקראו את הספר. ילדים רגילים מבתים רגילים. הם הבינו אותו, ברוך השם. ואהבו. ולא התערערו… אז יכולה לספר, מניסיון, שהספר תואם גיל.

שאלת לגבי רמת הפתיחות. אין בו פתיחות מיוחדת, יקרה. שימי לב שהרגשות שהילדים המתמודדים שיתפו בהם הם רגשות שילדים פוגשים גם במציאויות אחרות: התמודדות עם שונות, עם בושה, עם בדידות, עם אכזבה. תלבישי את הרגשות האלה על התמודדות עם יתמות / מראה חריג / עוני / אח מיוחד, ותגלי שבעצם, אין פה שום רגש נדיר, חד פעמי. הנפש היא אותה נפש, והיא מתמודדת עם אותם רגשות. זאת רק המעטפת, רק המציאות החיצונית שונה.

התחושה שלי היא, שוב, שהדיון על ההתאמה לגיל הילד ועל מידת הפתיחות אינו בגלל הילדים. הוא בגלל המבוגרים ששופטים את המציאות החד הורית ומלבישים את השיפוטיות שלהם על חשש לנפשו של הילד. כיוון שלא נוח להם להודות שהם שיפוטיים כלפי משפחות חד הוריות, הם אומרים שהילד עלול לפתח חרדות וכולי. זה היה מצחיק אלמלא זה היה עצוב.

עשי סיבוב בחנות ספרים או בספרייה, ראי כמה ספרים לילדים יש בהן שמתארים מציאות לא מושלמת, סביר להניח שרובם. הפחד הזה לא מהדהד מול אף ספר אחר. הורים נותנים לילדים שלהם לקרוא ספרים על מציאויות הרבה יותר קשות: גנבים, ומוות, ואירועי טרור, ורוע מוחלט. וברור להם שהילד יכול להתמודד ולעשות הפרדה בין חייו לחייו של הגיבור.

אבל בספר שמתאר מציאות חד הורית – שם הם חוששים עליו פתאום. למה?

וחוזרת על מה שכתבתי קודם: הורות אינה נבחנת ביכולת לעטוף את הילדים בצמר גפן. היא נבחנת ביכולת שלנו ללמד אותם לפתוח לב, להכיל את העולם הזה, להאמין שיש מלך לעולם הזה. להבין איך דווקא בעולם הזה, הלא מושלם, אנחנו עושים באופן מושלם את התפקיד שלנו. ואני שוב נשענת על תורת חיים ואומרת שאין גיל, על פי התורה, שרק ממנו והלאה ילדים יכולים להיחשף לסבל שקיים בעולם הזה. אם התורה מאמינה שהנפש שלנו תחזיק מעמד מול הסבל הקיים בעולם ותעכל אותו בכל גיל באופן שנכון לה – אנחנו מוכרחים להאמין בה גם כן.

מלכי:

מדגישה, לא באתי ממקום מבקר או לא אוהד. בכלל לא, אני חוזרת ואומרת: הספר מיוחד מאד. מישהי אמרה, במהלך הדיון, שהיא משווה את זה ליומן אישי של ילד חולה סרטן. האם נכון לחשוף קורא בן שמונה לכל התהליך הרפואי? לבחילות? לנשירת השיער? להתמודדות החברתית? לתחושות ולפחד?

ברור שמציאות כזאת קיימת, אבל נכון לשתף בה גם ילדים צעירים?

אני:

מקסימה, ‘שומעת’ בין המילים שלך את הכבוד למילים שלי, את הרצון הכן להבין. תודה עליהם.

השווית את בחצר האחורית ליומן אישי של ילד חולה סרטן. את שואלת את האדם הלא נכון… אני מאמינה שאם יש סבל בעולם הזה, סבל שעובר יהודי אחר, אין מצב שאנזק, ואין מצב שילד שלי יינזק, אם ההתמודדות תיחשף בעדינות, בכבוד לנפש, באמונה תמימה.

אין מצב. אין מציאות. ק-ל אמונה ואין עוול. אם אנחנו חיות באמונה שהנפש שלנו, מקורה משמיים ולא מפרויד, אנחנו מוכרחות להאמין גם ביכולת שלה להכיל סבל של יהודי אחר, בלי לחשוש שתתפרק.

אבל מעבר לזווית המבט האישית שלי, ההשוואה היא לא נכונה.

בחצר האחורית הוא ספר סטרילי מאד. יש בו שני הורים נורמטיביים ואוהבים, ואין בו תיאורים של מריבות בבית הדין. לא תמצאי בו את הקריעה שילדים למשפחות חד הוריות חווים לפעמים כשהם מתבקשים לבחור צד, כשהם נחשפים לכעס של הורה אחד על הורה אחר. ולא קיימת בו התמודדות עם אמא חולת נפש או אבא מופרע אישיות (שלא לדבר על הורים פוגעניים ברמות קשות יותר…) כל כך הרבה לא סופר בו. הוא לא חושף כמעט כלום מהניסיון שילדים למשפחות חד הוריות עוברים (ואגב, על זה אני מקבלת ביקורת מאימהות למשפחות חד הוריות שטוענות שהספר סטרילי מדי ולא מייצג נאמנה את ההתמודדות ).

הוא רק מספר שהילדים האלה קיימים ומנגיש רגשות שילדים אחרים, שלא גדלים במשפחות כאלה, יכולים להבין. רגשות כמו בדידות, שונות, בושה מהחברה. רגשות שילדים אחרים יכולים לתת להם מקום, וממילא לתת מקום גם לילדים שחווים אותם.

מלכי:

תודה שענית לי. אוהבת אותך. יש לך כנות ורגישות, ומעל הכל, הבנה לנפש. יש לך אמונה אין סופית באדם ובעולם, ובעיקר בקדוש ברוך הוא…

*

שמה את כל המילים של מלכי. שואלות. אוהבות. בכוונה. כדי להזכיר לי שזה עולם שהכל קיים בו. דין. רחמים. נפשות רבות וחסרונן. ודרך שכולנו צריכים לעשות עד הסוף הטוב. וכסופרת אני כותבת: אי אפשר להגיע לסוף הטוב בלי מילים…

המבצע אצלנו בבית ובחצר האחורית נולד מהחלום לתת מקום לכל הילדים והילדות שגדלים במשפחות חד הוריות, שמתמודדים עם הטייטל של ‘בנים / בנות להורים גרושים’. לעתים רחוקות מדי קולם מקבל מיקרופון או במה, כי הם הם, הילדים של ‘ההם’.

לא פה.

פה הם ילדים של השם. הוא אוהב אותם, והוא נותן להם מקום בעולם הזה, הלא מושלם. מה הוא רחום. הולכת בדרכיו.

מוזמנות לשלוח מילים. שלכן. של הילדים שלכן. אפשר לשלוח אותן לדוא”ל האישי שלי שמופיע במודעה. להכניס לאחד מסניפי יפה נוף. אפשר לרשום אותן בתחתית העמוד. לכולן, או רק אלי. כל הדרכים מובילות ללב.

פורסם באתר של דבורי רנד – מוזמנות לבקר:) http://dvoryrand.com/