רק מישהו אחד מסוגל לאכול שניצל סויה בנגיעות גלידה חלבית בטעם מסטיק. 

"איך הגעת הביתה כל כך מהר?" יושע נותן מבט ביקורתי בשניצל הסויה הנגוס שיש עליו שאריות ורודות של גלידה בטעם מסטיק.

"הגעתי". מפטיר רובי, מושך בכתפיו.

אם רובי בן החמש עשרה סותם ב'הגעתי', הוא מתכוון לדרך החביבה עליו כל כך. טרמפים. רק אלוקים יכול להסביר את הליכי החשיבה של אחיינו הפרוע.

"הייתי בקשר עם ההורים שלך". הוא מדלג על המהמורות.

"כן?" חיות ממלאת את הנער.

"אבא שלך התאושש מהניתוח, אבל הוא צריך הרבה לנוח".

"את זה כבר שמעתי, דוד". מתאכזב רובי.

"ואימא שלך אומרת שבטח ייקח חודש לפחות עד שהם יחזרו לארץ".

"חודש!" רובי בולע עוד כפית אחת של גלידה, והטעם מריר לו. חודש שלם להיות אצל דוד יושע והדודה יסכה. ועם לאה, בת הדודה בת השלושים וארבע שלא מאוד אוהבת את חדירתו של בן הדוד לפרטיותה. יופי של חודש.

"אמא תתקשר אליך בערב". בודק הדוד את כמות הגלידה שנשארה לאחיין בכוס. רובי שונא את הבדיקה הדקדקנית. "ואגב, גם היא כועסת שאתה אוכל שטויות ולוקח טרמפים במקום לנסוע באוטובוס כמו בן אדם. בסך הכול זו נסיעה של עשר דקות מהישיבה לפה!"

רובי נוגס נגיסה נוספת בשניצל התפל.

"והיום לאה יוצאת שוב להיפגש עם שור".

"ממ?" השניצל נתקע לו בגרון. אף פעם לא דיברו איתו בבית הדודים על הנושא הרגיש בצורה כל כך משוחררת.

"ראינו שאתה עוקב". מגחך יושע במרירות. אחיינו הצעיר משתעל. "אז תדע". הוא יורה – "מלון רמדה. ירושלים. שבע בערב. פגישה מספר חמש. יצחק שור, גר צדק בן שלושים ושלוש. עכשיו אתה כבר יודע הכול. אתה רגוע? כי אימא שלך אומרת שסקרנות לא עושה לך טוב."

"אז פספסתי אחת…" ממלמל רובי, חשב שזו פגישה רביעית. "ואפשר לשאול אמ… אם…"

"אי אפשר". חותך הדוד.

ליושע יש לב טוב. חושב רובי כשהוא יוצא מבית דודיו שוב לכיוון תחנת האוטובוס. בסך הכל, החיים לא האירו לו פנים וגרמו לו להיות מריר וקשה יום, שונה כל כך מאחיו – אביו החולה הנמצא בקליפורניה עכשיו עם אימא.

ילדיו של יושע לא הרוו אותו הרבה נחת. הגדולה מנהלת חיים דתיים למחצה בבלגיה, השני דווקא נחמד וחביב ונשוי לאישה טובה ויש לו ילדה אחת בת עשר. אבל כיוון שזו רק ילדה אחת, אשתו איננה האישה השמחה ביותר בעולם, בלשון המעטה. והשלישית היא לאה, רווקה מרירה שצריכה הרבה פרטיות ונפגשת היום פגישה חמישית עם גר בן שלושים ושלוש. ברמדה.

הוא יהיה שם בשבע, כמובן. רק יצטרך להשיג משקפי שמש וכובע משונה כדי שלאה לא תזהה אותו ותתרגז. בטח למישהו בישיבה יהיו כמה מוצרי פורים בחדר. 

רובי עוצר בתחנה. חושב על אלקריף. מתאים לבחור לאכסן דברים מוזרים בחדר. אולי הוא אפילו יבוא אתו ביחד לתהות על קנקנו של הגר שהסכים לפגוש את לאה חמש פעמים. 

"לאן?" עוצר רכב לידו.

אופס. הוא לא שם לב ששוב אותת לטרמפ במקום לחכות לאוטובוס בשמש הקופחת.

"ישיבת אהל שלמה. לפני הצומת".

"בכבוד". אומר האיש ועוצר את האוטו סופית. "אני בדיוק בכיוון".

"תודה". רובי מתיישב, מסיר את המגבעת, ומגלה על המושב לצידו כובע טיולים רחב שוליים מפוספס בצבעי ירוק ולבן. בדיוק כזה כובע הוא צריך! "אתה… צריך את הכובע הזה?"

"אם לא הייתי צריך, הוא היה בפח, חבוב". משיב הנהג, מציץ עליו מהמראה.

רובי שותק.

"למה אתה צריך את הכובע?" מתרכך קולו של האיש.

"לא משנה." מסמיק הנער.

"אם תיתן לי סיבה הגונה," מסתקרן נהגו אישי הזמני. "אולי אתן לך אותו בהשאלה".

"השאלה זה רעיון מצוין!" רובי מתעורר. "לאן להחזיר לך אותו?"

"סיבה הגונה קודם כל".

"בגלל בת דודה שלי. אה… היא לא הגונה…" הוא מגמגם.

"בת הדודה לא הגונה?" משתומם הנהג.

"הסיבה."

"אה."  

הם נוסעים עוד קצת בשתיקה.

הנהג מלכסן אליו מבט מסוים מדי פעם. עוד רגע הם בישיבה, הוא חייב לחטוף אומץ.

"אתה… מסכים להשאיל לי את הכובע הזה?"

"תעשה איתו דברים טובים?"

"עם הכובע? אני רק אניח על הראש". מתגונן הנער.

"לא חשבתי שתחביא שם שפן". מצחקק הנהג בטוב לב.

רובי דווקא אוהב את הרעיון.

"אני צריך לראות מישהו, בלי שהוא יזהה אותי". הוא פולט בסוף. "זה לא דבר רע, אני חושב".

"קח, קח את הכובע." נכנע הנהג. "ותצליח".

"תודה".

"לעשות דברים טובים".

איך הוא אמור לדעת שישיבה בלובי של מלון עולה שמונים שקל. איך.

ובכלל לא שאל את הנהג לאן להחזיר לו את הכובע המציק שלו.

אלקריף לא הגיע לישיבה בערב ושיפר אמר שהוא חולה. לא הצליח להשיג בישיבה משקפי שמש והעיניים שלו חשופות. בגלל העובדה המצערת הזו, הוא חייב להוריד את הכובע כמעט עד אליהם. ככה קשה מאוד לראות את הגר שקוראים לו יצחק שור.

סתם בחור הוא נראה. בכלל לא אחד שהיה פעם גוי. חולצה לבנה. מכנס שחור. חליפה קצרה. כובע שחור קצר שוליים. זהו. ולאה לא נראית מאושרת ממנו. אוף.

יכול להיות שיהיה מישהו שימצא חן בעיניה פעם?

"אבא שלי מנהל חברת סלולר", אומר יצחק שור ללאה שיושבת בכורסה מאחוריו. בת דודתו בת השלושים וארבע משלבת ידיים בנוקשות כזו, שלא מבשרת טובות. "אבל הוא לא מאוד מבין בטלפונים כשרים, למרות ש…"

כמה משעמם!

"אני קם, אני קם." הוא אומר בשקט למלצר שניגש אליו שוב. רק שלאה לא תזהה פה פרובוקציה ותאתר את מעורר הפרובוקציות הקבוע. "לא ידעתי שעולה כסף לחמם כורסה. לעמוד בחוץ גם עולה כסף?"

"לא." עונה המלצר בלאקוניות. "ילד, תשמור שהכובע לא ייפול לך. הוא ענק עליך, חבוב".

הכובע באמת נופל לו על המדרגות מחוץ למלון, והוא מרים אותו בבהילות.

הי. יש פה מישהו מוכר.

אוי ואבוי. זה יושע! יושע הגיע גם הוא לעקוב אחר הפגישה של לאה. הוא חייב לברוח.

הוא מדלג מדרגות, עליות וירידות, ויוצא לרחוב הראשי, מחפש טרמפ בדחיפות.

אף אחד לא עוצר לו. אף אחד. ועוד רגע יושע מגיע ומחליט להעיף אותו מהבית שלו, ואז לא יהיה לו בית. את הבית שלהם אבא ואימא השכירו עד שיחזרו מקליפורניה.

"אני יודע לאן אתה צריך". המושיע הוא לא פחות מאשר אבא של אלקריף. "לבית של דודים שלך?" הוא בוחן בעניין רב את כובע המטיילים של רובי. "זו אופנה חדשה או מה?"

"מה שלום אלקריף?" נבוך רובי, מסיר את הכובע.

"אלקריף זה גם אני וארבעה עשר אחיי". מגחך האב. "אתה מתכוון לשמעון שלי".

"כן." לא זכר ששמו הפרטי של אלקריף הוא שמעון.

"יש לו שפעת וקצת חום והרבה אהבת המנוחה". משיב האב בכובד ראש. הוא לא נראה האב הכי מפנק ביקום. "חזרת מטיול? נסעת לכאן ברכבת הקלה?"

"טיילתי קצת. כן". רובי מסדר את כיפתו השחורה באי נעימות.

"וזה מה שתגיד לדוד שלך?"

"מה זאת אומרת?"

"הוא לא יאהב את זה". חד וברור.

רובי מושך בכתפיו.

"לא אכפת לך". מציין אביו של שמעון אלקריף לגבו המזיע של רובי. "יכול להיות שמחובתי לספר לו היכן ראיתי אותך ואיזה כובע משונה חבשת, אתה לא חושב?"

"מה?"

"שאלתי אם לדעתך אני צריך לדווח". חוזר אלקריף ביובש.

"אבל אני חבר של שמעון". מתגונן רובי בבהלה.

"זו בדיוק הסיבה". עוצר אלקריף ברמזור אדום, ושותק מרגע זה עד סוף הנסיעה.