עכשיו אין לו לאן לחזור. לאלקריף יש אבא מרגיז והחיוכים שלו צבועים. הוא מעלה אותך לאוטו בחיוך וידידות, ואחר כך רץ לספר ליושע על המעקב הטיפשי במלון רמדה. יושע יתעצבן נורא, ויסכה תגיד שיחפש לו מקום אחר כי אצלם מתארחים רק נערים ממושמעים.
הוא בועט באבנים בשביל החצץ, ומרגיש שהוא רעב. חבל שאין לו כסף לקנות לעצמו משהו לאכול.
רק שמעון אלקריף היה יכול לארח אותו ולהבין את המצב עם הדודים הקשוחים שלו. הוא היה אומר לו – אבא שלך עוד מעט יחזור, אל תדאג, ומזמין לשניהם פיצה. אבל אלקריף חולה, והאבא שלו עם האוטו הכחול בטח מגיש לו כוס תה ואומר לו שלא כדאי להתיידד עם רובי קוצמן כי הוא לא חבר טוב.
אימא אמרה שהיא תתקשר הערב! אולי אבא כן יצליח לדבר היום? מאז הניתוח הם לא דיברו.
פעם אבא אהב אותו מאוד. היה צובט אותו בלחי, גם ביום ההולדת האחרון של גיל חמש עשרה הוא צבט בלחי בדיוק כמו בגיל שש, ואמר – 'אין ילדים טובים כמוך, רובי. אתה בוחר לעשות את הטוב הזה בצורה קצת משונה, אבל אתה טוב אמיתי. שאף אחד לא יבלבל לך את הראש. אתה כן בחור טוב'. והוא היה מסתכל עליו באהבה, וצובט עוד פעם חזק. זה היה פעם. לפני שהמחלה בלעה אותו ולקחה גם את אימא לבור הזה.
בהתחלה היה הבור בתל השומר, אחר כך הבור עבר לקליפורניה. לא בטוח לו בכלל שבבורות ההם אבא שלו זוכר שיש לו גם בן שפעם הוא אהב ואמר שהוא כן בחור טוב.
והבן הזה נמצא כבר הרבה זמן אצל אנשים לא כל כך נחמדים.
הם נחמדים ונעימים מאוד. פסקה אימא בפעם היחידה שדיבר איתה רחוק מאוזני המארחים. רק צריך להתנהג איתם בכבוד. לכבד. לא להכביד. להיות ממושמע. אתה יודע לעשות את הדברים האלו, רובי?
לא. הוא שתק. כן. הוא אמר. אני רק אוכל ואישן אצלם, וכל היום אהיה בישיבה, כרגיל.
אולי אלקריף יגיד גם לראש הישיבה שקוצמן מסתובב עם כובעים משונים ליד בתי מלון, ואז גם לא תהיה לו ישיבה. צריך לחשוב איפה להיות כל היום.
איך הוא יחזיר לאיש הזה את הכובע. הוא לא אמר לו איפה הוא גר.
הוא מעיף מבט אל השביל, ומרוצה מהאבנים שהעיף לכל הצדדים. היה כאן מדי מסודר ומרגיז בעיניים. עכשיו השביל נראה רחב יותר ויושע, שלא היה אף פעם רזה במיוחד, יוכל להרגיש פה בנוח. הוא מחביא את הכובע בפינה נסתרת ליד חדר העגלות בבניין הישן ומתקדם לאט אל בית דודיו.
יכול להיות שאלקריף עוד לא אמר לו.
יכול להיות שיושע עדיין לא חזר.
יכול להיות שהוא לא עדכן את יסכה.
יכול להיות שיש בבית אוכל, ושאימא תתקשר והוא יוכל לדבר איתה ולבקש ממנה רעיון לאן ללכת אם יושע יזרוק אותו.
"שלום". הוא אומר בחשש לדודה.
"שלום." מחייכת אליו יסכה. יש אנשים שמצליחים לחייך בלי העיניים. "ערב טוב. איך היה בישיבה?"
הוא לוקח נשימה. "בסדר".
"יופי".
היא לא אומרת כלום ולא שואלת כלום אפילו שהגיע הביתה בתשע וחצי. הוא נכנס למטבח. יסכה הכינה סלט חסה גדול עם נבטים וביצים קשות.
הוא לא אוהב את המאכלים האלו, אבל הוא רעב מאוד ואולי זו הארוחה האחרונה שלו בבית הדודים, אז הוא צריך לאכול המון, כמו לפני צום. וגם לשתות, כדי שלא יתייבש.
ואחרי שהוא אוכל המון ושותה המון, ואימא לא מתקשרת ויסכה אומרת שזה מאוד יקר להתקשר לאימא 'היא לא אמרה בדיוק באיזו שעה היא תתקשר אז צריך לחכות בסבלנות. אתה יודע מה זה סבלנות, כן?' הוא הולך לחדר שלו לישון. לא כדאי שיהיה עייף בלילה. אחרי שיושע יזרוק אותו יהיה לו קשה לחפש מקום אחר כשהוא עייף.
"תעירי אותי כשאימא שלי תתקשר, טוב?" הוא מבקש מהדודה, כבד מכמויות החסה שאכל.
"אתה לא מרגיש טוב?" שואלת יסכה. אף פעם רובי לא הלך לישון מיד אחרי הארוחה. מצד שני, היה לו תיאבון מוגבר היום והוא גמר גם את האוכל שהכינה ליושע ולאה.
שיהיה בריא האחיין של יושע. ואבא שלו, שיהיה עוד יותר בריא.
"קצת כואבת לי הבטן". הוא מתמסכן. לא יזיקו לו קצת רחמים לפני המידע המפליל על הכובע והמעקב.
אבל הוא לא מצליח להירדם, באמת כואבת לו הקיבה מכל מה שדחף לתוכה.
ואימא לא מתקשרת. לא מתקשרת.
שעה אחרי שהוא שוכב ומדמיין איך הוא תולה מודעות בכל ירושלים שבהם כתוב 'מי שנתן בהשאלה כובע רחב שוליים לטרמפיסט, שיבקש את ק' בישיבת אהל שלמה.' הוא שומע את הדלת נפתחת, ומתכווץ.
אבל אלו רק העקבים של לאה. הוא מכיר את הפסיעות הכבדות של יושע. זה לא הוא.
"נעבור את הלילה לפני התשובה. אבל זה לא מרגיש לי שלי". אומרת לאה, וליבו של רובי צונח. "ונראה לי שגם הוא קלט את זה היום, סוף סוף".
יסכה לא עונה דבר, או שהוא לא מצליח לשמוע. ללאה יש קול עבה יותר.
"הוא מאוד שכלי, וגם עכשיו לא הצלחתי לזהות אם יש בו קצת רגש, קצת לב. לא עושה רושם שיש לו מהמצרכים הללו."
דודה שלו שותקת, או דומעת, או עונה והוא פשוט לא שומע.
"איפה אבא?"
הוא מתאמץ לשמוע ולא מצליח.
"עד רבי שמעון?" המרירות שבה לקולה של לאה. "האמת, זה מה שהייתי צריכה גם אני לעשות אחרי כל הערב המבוזבז הזה".
עד רבי שמעון במירון! הקלה שוטפת את ליבו של רובי. זה אומר שיש לפחות עוד שעתיים עד שיושע יחזור. הוא לא יודע אם יושע מסוגל להעיר אותו בשביל לזרוק אותו מהבית. בשביל לדעת, אמר אבא הטוב פעם בשובבות, צריך לנסות. הוא ינסה להירדם, להיזכר שיש לו אבא שחושב שהוא כן בחור טוב, שבטח יגיד שלא צריך להעיף אותו מבתים בגלל האופן המשונה בו הוא עושה את הטוב הזה.

רבי שמעון זה רבי שמעון. נושם יושע נשימה עמוקה.
רבי שמעון פוטר את העולם מהדין, רבי שמעון מסוגל להחיות מתים. מסוגל לעורר רחמים על לאה בת יסכה לזיווג טוב. על ברוך דב בן יסכה ועל אשתו שתהיה שמחה ויהיו להם עוד ילדים. על שפרה בת יסכה שתהיה יהודייה טובה והילדים שלה ילמדו במוסדות תורניים, ועל אחיו שמאושפז בבית חולים בניכר והותיר בן יחיד וקצת חצוף שלא ממש יודע שמצבו של אביו לא מזהיר במיוחד.
אצל רבי שמעון, פתאום מרגישים שאפשר להרפות. אפשר לתת למנהל העולם לעשות את הישר בעיניו. משהו באוויר משרה עליו רוגע, אפילו שראה בעיניים שהבת שלו מאוד מעוניינת לסיים את הפגישה ולאכזב אותם שוב.
הוא מפריח נשיקה בלתי מורגשת לחלל הציון, ויוצא לרכבו.
שני בחורי ישיבה מאותתים לו בתחנה. שוב טרמפיסטים! צריך לעשות לדבר הזה סוף! צריך להגיד לראשי ישיבות ומשגיחים שיעוררו על זה בשיעורים שהם מוסרים בישיבה. בחורים מפקירים את עצמם בידי כל נהג שעשוי להיות אויב ופושע, ואפילו בתקופה הביטחונית המתוחה הזו עולם הישיבות שותק! מה, הם מחכים לאסון, חלילה?
הוא עוצר לידם. לא יכול לחשוב שערבי יאסוף את שני בני התורה הללו.
"לאן אתה?" שואל הבחור הראשון, מיטיב את מגבעתו. תנועותיו קצת תמוהות. אולי הוא לא לגמרי מאוזן?
"ירושלים".
הם מחליפים מבטים, והנמוך יותר מהנהן. "מצוין לנו, אפשר להיכנס?"
"אפשר". יושע מחכה שהשניים יכנסו ויחגרו, "אני מצידי לא הייתי מכניס אתכם לאוטו שלי". הוא אומר לשניים בלי שרק. "אתם עושים מעשה מאוד מסוכן. אני לא יודע אם מרשים לכם בישיבה לעשות דבר כזה. מה זה שבחורים צעירים לוקחים טרמפ? אתם יודעים איזה מסוכן זה יכול להיות?"
"אנחנו יודעים. כן". מחייך אחד הבחורים, ומחליף קריצה עם ידידו.
"ואתם עדיין ממשיכים… ככה היום הצעירים". נושף יושע. "פעם לפחות לא ידעו. היום הצעירים יודעים ולא משנה להם כלום, גם אחיין שלי…" הטלפון שלו מצלצל. הוא לא עונה בנסיעה, אבל רק מציץ. אם זו יסכה או לאה, היום יחרוג ממנהגו שלא לענות לטלפון. זו לא אחת מהן והוא רוצה לקוות שזה סימן טוב.
"אפשר בבקשה טלפון?" שואל אחד הבחורים באדיבות.
"בבקשה." יושע מעביר את הסלולרי שלו אחורה.
"יש לך עוד נייד גם בשבילי?" מבקש השני.
"ממש לא. בקושי צעצוע אחד כזה יש לי". מתרגז יושע.
"אם ככה, נהדר". מגיב הבחור. "שלב ראשון מצוין".
"חכה קצת." סונט בו השני, מביט בנוף. "אנחנו באזור מיושב".
ממ???