"אימא שלי התקשרה?" הוא מזנק מהמיטה. כנראה שהוא כן נרדם בסוף.
"יושע לא עונה לטלפון".
"הוא במירון, לא?" פולט רובי וקולט מיד את עומק טעותו. הוא לא היה אמור להיות מודע לפרט הזה.
"הוא היה צריך לחזור מזמן. ארבע בבוקר". יסכה התייאשה מזמן מהשאלה 'מאיפה אתה יודע?'
"ארבע בבוקר?" הוא ממצמץ. "והדוד עדיין לא חזר?"
"הבנת". דודה שלו מדליקה את האור בחדר. "יש לך איך לחפש אותו?"
"התקשרתם למשטרה?" מתיישב רובי על מיטתו, פוחד לומר לדודה שהוא שמח שיושע לא חזר בינתיים ושחשוב לו יותר לשמוע אם אימא התקשרה או לא.
"הם אומרים שהוא לא נחשב נעדר חוקית". משיבה לאה מפתח החדר, לבושה עדיין בבגדים שהייתה לבושה בהם במלון רמדה.
"לא נחשב נעדר חוקית". הוא נוטל את ידיו ומבין שהוא כרגע הגבר היחיד בבית. אין לדודה שלו עם מי להתייעץ חוץ ממנו. ילד בן חמש עשרה וחצי. "צריך לחשוב מה עושים". אומר בקול גברי ומרשים.
עוד לפני שהוא מנגב את ידיו, יש לו רעיון. אבל זה רעיון מסוכן שחושף את כל סודותיו. הרעיון יפליל אותו ויגרום ליושע ויסכה לא להסס לפני שהם שולחים אותו מהבית. מצד שני, דוד יושע אולי בסכנה. הוא צריך להגיד את הרעיון שלו. אין ברירה.
"יש… יש כזה דבר איכון סלולר". הוא אומר בהיסוס, שואב ביטחון מהמבט שתולה בו דודה יסכה. "המשטרה עושה את זה, אני חושב בעזרת השב"כ, כשבן אדם מוגדר נעדר חוקית". הוא מרגיש פרופסור ומול מבטן המרוכז מרגיש חשוב, ונעימה לו מאוד ההרגשה הזו. "זה אומר, שלפי מספר הטלפון של הדוד, אפשר למצוא את המיקום שלו. קראתי בספר מתח, שחוקרים פרטיים מקבלים אישור לפעמים להפוך את הטלפון לאמצעי מעקב. מי שמבין טוב באלקטרוניקה יכול לעשות איכון ברמה גבוהה". הוא נושם.
"אפשר לעקוף את המשטרה ולחפש את המיקום של הפלאפון בלי צו בית משפט?" חוקרת לאה את הילד הצעיר שהפך לכל-יודע.
"אממ…" זהו. הוא צריך להגיד את זה. "מישהו שעובד בחברת סלולר יכול לעזור". הוא משפיל את עיניו, לוקח נשימה עמוקה. לאה לא תבין מאיפה הוא יודע שאביו הגוי של יצחק שור מנהל חברת סלולר מפורסמת. הוא לא אמור לדעת את הפרט הזה, כמו הרבה פרטים אחרים שהוא לא אמור לדעת. והוא, ובכן, הוא כן יודע.
"אה". אומרת לאה אחרי שתיקה ארוכה.
עד חמש וחצי הם מתפללים ואומרים תהילים, מתקשרים שוב ושוב ליושע שלא זמין, חושבים ביחד מה לעשות, ויוצאים מהבית וחוזרים כי מאוד חשוך בחוץ ואין חדש. בחמש וחצי יסכה מחליטה שרובי יהיה זה שינסה להתקשר ליצחק שור, הבחור שנפגש היום עם לאה בפעם החמישית.
"מדבר רובי קוצמן, אחיין של יושע ויסכה קוצמן. סליחה על השעה". הוא אומר בגב זקוף לבחור הקשוב שהיום נאם באוזני נער עם כובע ירוק לבן רחב שוליים על אבא שלו, מנהל חברת סלולר.
הוא מתאר בקצרה את העניין, מספר שדוד שלו נעלם ולא עונה לטלפון והמשטרה לא מסייעת כרגע.
"מה אתה אומר!" מתעורר יצחק סופית, ומחליט לשתף פעולה עם החלום המוזר. "הוא בן אדם כל כך מיוחד! וואו! מסכן". לאה מאזינה לדבריו בגבות מכווצות ובדממה. "נסע למירון, אתה אומר?" הוא יכול לשער למה האיש נסע למירון אתמול. "אז ככה, שומע אותי, קוצמן?"
"שומע". וגם יסכה ולאה שומעות. אולי מן היושר לומר את זה לגר הצדק?
"קודם כול – יש ארגונים שיכולים לעזור ואני תיכף מקשר אותך איתם, לי בעצמי יש רישיון ואני אקח את האוטו של אבא שלי ואצא לשם עכשיו. תבוא איתי לעזור לי, כן? בן כמה אתה?"
"זה… בסדר?" שואל רובי את הבחור שלאה כנראה תודיע מחר לשדכן שהיא לא מעוניינת בו. "אני בן חמש'סרה. זה באמת פסדר מצידך באמצע הלילה?"
"מה השאלות האלו, ילד?" מתרגז יצחק. "דוד שלך בסכנה ואין זמן לשאלות. אני אנסה לשאול את אבא שלי על איכון סלולר. תרגיע את הדודה שלך, תגיד לה שיהיה בסדר בעזרת השם. אני אוסף אותך עוד עשר דקות מהבית של דודים שלך, חבל על כל רגע". והוא מסיים את השיחה.
"כל הכבוד לו", בוכה יסכה פתאום, לראשונה. "איזה לב יש לו, לאה. הלוואי…" והיא בוכה שוב.
"זה… יפה מצידו. כן". אומרת לאה, עוקבת אחרי הדמעות של אימא שלה בהרהור.

יושע מתיישב על אבן גדולה ושמח שלא לקח את כלוב התוכים אתו.
יש לו תשעים וארבעה ק"ג לסחוב גם בלי כלוב התוכים הצבעוניים האהובים על לאה, והוא כבר הולך משהו כמו חמש שעות. באוטו הדרך לא נראית כזו ארוכה, ולחשוב שלפני שעתיים תמימות יצא ממחלף גולני לכיוון דרום! אז עוד היו כוחותיו במותניו והוא סירב בתקיפות להצעה של דתי נחמד ששאל לאן הוא צריך. הוא שבע היום מאנשים זרים ונחמדים. הוא לא יעצור טרמפים בחיים, ואם יהיה לו אוטו פעם, הוא גם לא יעלה אליו טרמפיסטים.
שני הבחורים שעשה טובה ואסף אותם, לקחו לו את הפלאפון, כיבו אותו והוציאו את הסוללה. כשהגיעו לאזור שמם ביציאה ממירון, הסירו את הכובעים והכיפות והודיעו לו באדיבות שהרכב שלו עומד להיות שלהם ושהוא יוכל, אם ירצה, לקחת את הכלוב עם התוכים כי אין להם מה לעשות עם תוכים. את הארנק, הפלאפון, הרישיון וכל שאר המסמכים – תשאיר בבקשה אצלנו.
כששאל למה שיעשה זאת, הם הצביעו על חפץ שחור ומאיים וחייכו בנחת.
הוא נתן להם הכול בידיים רועדות, אפשר להם לערוך בדיקה בגופו ושמח לגלות שהם באמת לא מתכננים לפגוע בו. חוץ מלהשאיר אותו בשום מקום, כמובן, ולגנוב לו את האוטו על תכולתו. התוכים של לאה נשארו אצלם, ידע שלא יהיה מסוגל לסחוב אותו בידיים. בשעה הזו אין אוטובוסים והוא יצטרך ללכת ברגל. טרמפ הוא לא ייקח בחיים. בחיים. בחיים.
הלילה מאוד שחור ומקשה עליו את הראייה הכבדה גם כך, אבל הוא בדרך הנכונה. ברור לו שבקצב האיטי שלו, ייקח לו יותר משעה להגיע לתחנת הדלק בצומת מגידו. אוטובוסים של תחבורה ציבורית עורכים בתחנת הדלק עצירות התרעננות. שם הוא ישיג טלפון נייד, ירגיע את יסכה ולאה, ישמע מעט מהתרשמותה של לאה מהפגישה, וינוח על אחד הספסלים עד האוטובוס הראשון של קו 982 שיוביל אותו לירושלים. עד שיגיע למגידו בטח יהיה בוקר והוא יצטרך לחכות רק קצת זמן לאוטובוס.
אבל עכשיו רועדות לו הברכיים והוא לא מסוגל לזוז. לא בדיוק יודע כמה זמן הליכה יש לו עד מגידו, שחור אינסופי עוטף אותו בשקט מפחיד ובדידות מטורפת, ופתאום משהו רטוב זולג ממנו. כאילו זה קבר רבי שמעון פה.
יושע קוצמן, גבר קשוח בן שישים ושבע, יושב על סלע באמצע שום מקום ובוכה כמו ילד. בוכה על עצמו, על לאה שלו, על אחיו החולה, על השוד המפחיד שחווה הלילה, על רבי שמעון והישועות שהוא רוצה להאמין בהם כל כך ולא מצליח.
אם יצא מכאן, נשימתו מתערפלת, הוא ינסה לקחת מעוצמתו של רבי שמעון שהיה במערה משהו קטן. אולי כשיצא מהמערה הפרטית שלו, שום מקום שפרוץ לרוחות קרות, הוא ינסה להפסיק לשרוף אנשים במבט עיניו. אולי ככה יפטור את עצמו מן הדין.