בס"ד

לביקור בבית החלמה ליולדות שבדרך – פרק חינמי בשבילך לחצי כאן!

לרגל הוצאת ספרה השני: "בית החלמה ליולדות שבדרך", ישבנו עם רחל למברסקי, אמא לשמונה אוצרות, מטפלת רגשית ומנחת סדנאות, לשיחה מרתקת ומחכימה עם תובנות לחיים…

בואי נתחיל דוקא מהסוף… בשוק הספרים, אם ניתן לכנות אותו כך, ישנם כבר כמה וכמה ספרי הדרכה העוסקים בתקופת 'טרום-לידה'. מה מיוחד בספר הזה?

זו שאלה מצויינת, אבל לא כל כך מדוייקת. ישנם ספרים לא מעטים, העוסקים בתקופת 'טרום-לידה' במובן הפיזי: הם מלמדים על קצב גדילתו של האוצר, על מה שנכון או לא נכון לעשות בתשעת חודשי המסע, ועל תופעות שונות שיש לתת אליהן את הדעת בפן הרפואי.

'בית ההחלמה ליולדות שבדרך' לעומת זאת, אינו מתיימר כלל לעסוק בנושאים החשובים והחיוניים הללו. אין לי את הידע הדרוש לשם כך, וגם הצורך כבר קיבל מענה באותם ספרים שהוזכרו בשאלה. 'בית ההחלמה ליולדות שבדרך', נועד לתת מענה לצורך אחר, שעד כה לא קיבל מענה כלל: לצרכיה הרגשיים של אשת החיל היוצאת למסע מאתגר בן תשעה חודשים!

כל מי שחוותה מסע מעין זה, יודעת כמה החודשים הללו מטלטלים. הם גדושים בחששות ופחדים. הם מתאפיינים במצבי רוח קיצוניים ובלתי יציבים ובמצבורי אנרגיה מדולדלים במיוחד. הם מלווים באינספור תופעות, פיזיות ורגשיות, שמביאות כמעט כל אחת אל הקצוות שלה. ואת הקושי מעצימה העובדה, שכל ההתרחשויות הללו מתחוללות מתחת למעטה כבד של סודיות, שגורמת לכל אחת להרגיש שהיא היחידה המוזרה, ה'לא נורמלית', שעושה עסק ממה שחברותיה עוברות בקלות אפילו בלי למצמץ…

בתקופה זו, אין דבר שהיולדת שבדרך צריכה יותר מאשר מישהו שיעניק לה כוחות, שירגיע אותה כשהיא חוששת, שיבהיר לה שהיא לגמרי נורמלית, ושיזכיר לה כמה המסע הזה משתלם… ובכן, את התפקיד הזה – החלטתי לקחת על עצמי!

רגע, מה גרם לך לקום יום אחד בבוקר ולהחליט שאת לוקחת על עצמך את התפקיד הזה?

האמת היא, שזה לא קרה בדיוק ביום אחד בבוקר. הזרעים הראשונים נזרעו אי שם, לפני כחמש עשרה שנה, לאחר שילדתי את בתי הבכורה. אני זוכרת את החוויה שחוויתי, כאשר ישבתי בחדר האוכל, הבטתי סביבי בנשים הרבות שסיימו כעת, בדיוק כמוני, מסע של תשעה חודשים פלוס מינוס, וחשבתי על כך שעבור רובן לא מדובר במסע הראשון וגם לא באחרון…

"מהיכן שואבים את הכוח לצאת שוב ושוב אל המסע הזה?" שאלתי את עצמי אז, והמחשבה על כך ליוותה אותי במשך שנים, ועדיין מלווה אותי גם היום… במשך כל השנים הללו, השתוקקתי לעשות משהו למען אותן נשות חיל, ואלו היו הזרעים הראשונים שהניבו את הספר הנוכחי.

עם השנים, חוויתי באופן אישי חוויות רבות ומגוונות, בשמונת המסעות אליהן זכיתי לצאת. במקביל, נחשפתי לחוויותיהן של רבות נוספות, בין אם במסגרת הקליניקה, ובין אם בשיחות נפש שניהלתי עם חברות קרובות. כל החוויות הללו, הותירו אותי עם תובנות, שהתגבשו במקביל לתהליך שעברתי כאשר נחשפתי לעולם הטיפול הרגשי במסגרת לימודי.

זה היה השלב בו החלטתי לרכז את התובנות הללו, ללוות אותן בכלים מעשיים – טיפוליים ופרקטיים, ולהנגיש אותם בצורה קלילה ומרעננת לנשות החיל הנפלאות של עם ישראל!

את יכולה לתת דוגמה לחוויה מכוננת שהותירה אותך עם תובנה משמעותית?

יכולתי להביא דוגמאות רבות, אבל אבחר באחת מהן.

יש לי חברה קרובה, שאת מסעותיה הראשונים עברה במקביל אלי. בעוד אני, מטבעי, אינני חוששת לחשוף את חולשותיי – הרי שאותה חברה הינה בעלת אופי שונה לגמרי… כך, בעוד אני שיתפתי וסיפרתי לא פעם על הקשיים שבדרך, על ההתמודדויות ועל התפקוד שנפגע – חברתי תמיד היתה מפטירה בקלילות: "שטויות… זה לא כזה סיפור… נכון… קצת בחילות, קצת עייפות, אבל לא משהו שאי אפשר לחיות איתו!".

אני זוכרת את התסכול שהרגשתי באותן שנים. את רגשי הנחיתות שחוויתי מולה. "מה לא בסדר אצלי? למה, באמת, אני לוקחת כל דבר קשה? למה אני תמיד מתלוננת?" שאלתי את עצמי שוב ושוב.

חלפו שנים, ובשיחה גלויה שניהלתי עם אותה חברה, שהיתה בעיצומו של המסע הרביעי שלה – נחשפה בפני התמונה הרחבה יותר. התברר לי, שבאמת אצלה הכל היה בסדר, אבל את מרבית תשעת החודשים הללו – היא בילתה במיטה, להוציא שעות העבודה. לילדים שלה לא היתה אמא מתפקדת, ועל אוכל מבושל הם אפילו לא העזו לחשוב. הבית שלה אמנם היה די מסודר, אולם זאת רק משום שהחצי השני שלה התגייס למלא במקומה את כל מטלות הבית…

או אז הבנתי, שמה שרואים מכאן – לא רואים משם… לא תמיד הדשא של השני ירוק כפי שהוא מציג אותו… ישנן נשים רבות, שלעולם לא תחשופנה את האמת ביחס לתפקוד שלהן בתקופת המסע, מה שמותיר את כל השאר מבולבלות ומתוסכלות כשהן חוות את מה שהן באמת חוות, ואת מה שאך מתבקש שתחווינה..

את בטוחה שכל הנשים באמת חוות את כל הקשיים שאת מתארת בספר? את לא חושבת שאת מגזימה קצת בתיאור המצב?

השימוש בהכללות, תמיד חוטא לאמת. אני לא יכולה לומר שכל הנשים חוות את כל הקשיים שתיארתי, בודאי שלא באותה רמה. אולם אני בהחלט יכולה לומר, שעד כה נתקלתי בנשים ספורות בלבד שהתקופה הזו חלפה לידן מבלי להותיר את רישומה, וגם את התיאור שלהן – אני לוקחת בערבון מוגבל…

במקביל, כמובן, לפעמים הקצנתי את תיאור המצב, משום שחשוב לי להבהיר גם לאלו שחוות את התקופה הזו בצורה הקשה יותר – שהן אינן לבד. הן בהחלט נמצאות בחברה טובה, במרכז ולא בשוליים…

מאז שהספר יצא לאור, כבר הספקתי לקבל לא מעט תגובות מנשים שהביעו צער ואכזבה על כך שלא קראו את הספר הזה לפני שנים. הן היו יכולות לחסוך מעצמן כל כך הרבה תסכולים, כל כך הרבה רגשות אשם, כל כך הרבה בדידות וכאב! ובכן, אם בזכות התיאור המוקצן אסייע לעוד מישהי למצוא את עצמה בין דפי הספר, הרי שזה כבר היה משתלם…

ואם כבר מדברים על כך, אולי זה המקום גם לציין, שהספר מיועד אמנם ליולדת שבדרך, אולם גם מי שכבר סיימה את פרק המסעות בחייה – תוכל למצוא בו ענין… להכרה בדיעבד, בקשיים עמם התמודדנו לבד – ישנו כוח ריפוי נפלא למשקעי העבר…

מה לדעתך הצורך הרגשי הבולט ביותר של היולדת שבדרך?

על השאלה הזו אני יכולה להשיב אפילו בלי התלבטות, במילה אחת ויחידה: אמון!

הקושי הגדול ביותר, נובע מחוסר האמון שלנו בעצמנו. כשהיולדת שבדרך מתחילה לפקפק בתחושות שלה, ברגשות שלה, בהצדקה לתפקוד המוגבל שלה, כאן מתחיל הבעיה… ברגע שבו היא תלמד להאמין לעצמה, לקבל את החולשות ואת המגבלות שהתקופה הזו מתאפיינת בהן, ולהרשות לעצמה קצת להרפות ולהרגיע – הכל כבר יהיה פשוט יותר!

כמובן, כל יולדת שבדרך, היתה רוצה לזכות גם לאמון מצד הסביבה. אולם זהו צורך משני… ברגע שבו היא תאמין לעצמה ותקבל את עצמה – היא תהיה תלויה פחות במידת האמון שהסביבה רוחשת לתחושותיה ולקשייה.

ואגב, למרות שהספר פונה לנשים ומיועד להן, אני מאמינה שהוא יאפשר גם לסביבה להבין קצת יותר מה עובר על היולדת שבדרך שהשתנתה לפתע, ובכך הוא יסייע גם ביצירת אמון וסביבה תומכת שתשפר פלאים את מצבה הרגשי של כל יולדת שבדרך…

בעצם, זה אינו הספר הראשון שלך… הספר הראשון הינו 'דיאטה זה קשה – לרזות זה קל', והוא כבר הפך מזמן לרב מכר… האם את רואה קשר בין שני הספרים הללו?

בהחלט. אני חושבת, שהמוטו המרכזי בשני הספרים, הינו זה שעליו עמדתי בתשובה הקודמת: אמון. אני מאמינה, שהמפתח לשינוי בכל תחום בחיים, הינו אמון שלנו בעצמנו, בתחושות שלנו, ברגשות שלנו, בצרכים שלנו, ובעיקר: במי שאנחנו. זה נכון כאמור ביחס לתקופה המיוחדת בה עוסק הספר הנוכחי, וזה נכון גם בנוגע לירידה במשקל…

אם אנו שוקלות מעל הממוצע, סביר להניח שזה לא בגלל בעיה בחילוף חומרים, אלא פשוט משום שאנו אוהבות לאכול, ולא… הכוונה אינה רק לחסה ולסלט מלפפונים, אלא גם לעוגות קצפת ולבורקס עתיר קלוריות. ככל שנתעלם מהעובדה הזו – כך יצטמצמו הסיכויים שלנו לחולל שינוי בר קיימא שיאפשר לנו לרדת במשקל במידה ריאלית, ולשמור על ההישג לאורך זמן.

אז נכון. הכרה ב'חולשות' שלנו, ובעצם, כל תכונת אופי הינה 'חולשה' מסויימת – מחייבת אותנו בתהליך של השלמה. בעיקר השלמה עם העובדה, שאנו לא נהיה אף פעם משהו אחר מכפי שאנחנו באמת. ההשלמה הזו לא תמיד קלה בשלביה הראשונים, אולם היא משחררת אותנו בטווח הארוך להיות מאושרות ושמחות עם מה שאנחנו, ולחוות רוגע ושלוה גם אם את המציאות אין ביכולתנו לשנות באופן מהותי.

נשמע מרתק… ואגב, אם אנו כבר מדברות על הספר הקודם, גם הספר הזה מוגש בקונספט חדשני למדי: הוא צבעוני, ומלווה בקריקטורות משעשעות… מדוע בעצם? למה לא להעביר את התוכן כמות שהוא?

הנושאים בהם עוסק הספר רציניים כשלעצמם, וזו כשלעצמה כבר סיבה לכך שראיתי לנכון להקליל אותו. לכן, גם הכתיבה עצמה קלילה יותר, מלווה בהומור ולא 'ספרותית' כבדה, וגם האיורים תורמים להקללת האווירה…

אולם מעבר לכך. אני חושבת, שהיולדת שבדרך תמצא את עצמה לא פעם, כשאין לה את הכוח אפילו לקרוא… ברגעים הללו, תמונה אחת תהיה שווה יותר מאשר אלף מילים. קריקטורה אחת קולעת, יכולה להזכיר לה את התובנות שרכשה, ולתת לה את הכוח להרים את הראש ולהתמודד.

ומילה אחת בצד בנוגע לשם של הספר, אפשר?

בודאי! השם של הספר, נולד ביחד איתו, תוך כדי תהליך היצירה שלו. הוא משקף בצורה מדויקת, לטעמי, את החוויה אליה הייתי רוצה להזמין את היולדת שבדרך.

'בית ההחלמה ליולדות שבדרך' אמנם אינו קיים במציאות, וכנראה שגם לא יוקם אף פעם – בשל מספר סיבות אותן מניתי בפרקי ההקדמה של הספר… ובכל זאת, הייתי רוצה להזמין כל יולדת שבדרך לבקר בבית ההחלמה הזה לפחות פעם אחת, ולקבל את כל מה שבית החלמה טוב יכול להציע: למלא את מאגרי האנרגיה המדולדלים, להתפנק באמפטיה והכלה, ולקבל ארגז כלים מצויין שיעזור להתמודד טוב יותר מכאן ואילך.

אז כל יולדת שבדרך, מוזמנת בשמחה. מקומה ב'בית ההחלמה ליולדות שבדרך' שמור לה. אבל גם מי שלא – מוזמנת לחשוב על מי שתוכל לאגור כוחות מביקור בבית ההחלמה הזה, ולהמליץ לה לנסות… אני מאמינה שהיא תודה על כך מכל הלב!

שאלה נוספת שחשוב לי לשאול: את בודאי יודעת, שהנושא בו עוסק הספר הנוכחי, הינו נושא רגיש למדי… נושא שלא כל כך מדברים עליו בגלוי בציבור שלנו… איך התמודדת עם העובדה הזו?

אני שמחה שאת שואלת על זה. בעת כתיבתו של הספר, השקעתי מחשבה מרובה בכדי להבטיח שהוא ייכתב במירב הרגישות, כך שלא יצרום אפילו לאוזן רגישה במיוחד. לשם כך, הייתי צריכה לא פעם לתמרן בניסוחים, אך חשבתי שזה שווה את זה. אני רוצה שכל אחת מהמבקרות ב'בית החלמה ליולדות שבדרך' תחוש בו בנוח.

את המחמאה הגדולה ביותר קיבלתי, כשהעברתי את הספר לביקורת וועדת הספרים שעל ידי הגאון רבי ישראל גנס שליט"א. לאחר שנציגה מטעם הוועדה עברה ביסודיות על הספר, היתה לה רק הערה אחת, ביחס לביטוי מסויים אותו היא סברה שמוטב להשמיט. ההסבר שלה, הוא זה שריגש אותי.

"הספר כתוב בצורה כל כך עדינה, כל כך רגישה, עד שאני משוכנעת שיהיו הורים רבים שלא ימנעו מלאפשר לבנותיהם לקרוא בו… דוקא משום כך, מוטב לוותר על ביטוי זה, שנחשב לתקין לחלוטין ביחס לאשה נשואה, אולם אינו מתאים לבת סמינר!" הסבירה נציגת הוועדה, ובאותו הרגע ידעתי שאני יכולה לטפוח לעצמי על השכם: עמדתי במשימה בכבוד, ובלב רגוע אני יכולה להגיש לציבור יצירה שעומדת בסטנדרטים הגבוהים ביותר, לא רק מבחינת התוכן – אלא גם מבחינת העדינות והרגישות שלה!

ועוד מילה אחרונה לסיום…

אני רוצה להודות לבורא העולם על שמונה מסעות נפלאים, שבסיומם הגיחו לעולם שמונה אוצרות מדהימים. ואני רוצה גם להודות לו על המסע המופלא שעברתי בעת כתיבתו של ספר זה, ועל התוצאה שמרחיבה את הלב.

אני רוצה להודות לציירת הנפלאה רבקה אנגל, שבסבלנות רבה עברה איתי את חבלי הלידה של הספר מראשיתו, בתהליך שהתפרס על פני כמעט שלש שנים, על הנחישות והנכונות לשנות, לתקן, לחשוב שוב ושוב, ולא להרים ידיים עד לתוצאה המושלמת!

ואיך אפשר שלא? אני רוצה גם להודות לבעלי שתמך לאורך כל הדרך, הקשיב בסבלנות, וסייע לי לא פעם להבין את עצמי כשלא הצלחתי לבד…

לכל שאלה אני כאן בשבילך! seferbeythachlama@gmail.

לביקור בבית החלמה ליולדות שבדרך – פרק חינמי בשבילך לחצי כאן!