דודה טובה מבקשת סליחה

סיפור אמיתי מאת רותי טננולד

פעם בשבוע הלכתי אליה, אל דודה טובה.

אמנם גרתי בקרית אתא אבל בתקופה בה למדתי בתיכון בחיפה ניצלתי את עובדת היותי בקרבת מקום ומידי יום שלישי לאחר הלימודים נסעתי לביתה של דודה טובה בשכונת קריית אליעזר שליד הים.

הלכתי לעזור לה, לדודה. כך בכל אופן חשבתי. באותן שנים היא כבר הייתה מעל גיל שמונים ולא היה מי שיעזור לה. לדוד שמואל ולדודה טובה לא היו ילדים, לא נכדים ולא קרובי משפחה. אבל היו גם היו משפחות שאהבו אותם כאב ואם וחבו להם את חייהם.

ומשפחתי הייתה אחת מהם.

הדודה שמחה תמיד לקראתי, ומיהרה להגיש לי את ארוחת הצהרים, ארוחה שתמיד כללה את מרק העגבניות המפורסם שלה שעד היום טעמו המיוחד בפי…  רק כאשר סיימתי לאכול הואילה הדודה להורות לי מה יהא עלי לעשות היום ותמיד הוסיפה: “אני מקווה, שרה’לה, שלא קשה לך מידי…”

לא היה לי קשה בכלל. קל כל כך לנקות את ביתה הנקי של הדודה, לטאטא את המרצפות הבוהקות או למרק את החלונות המבריקים. כן, הבית של דודה טובה תמיד נקי, אבל אני לא שאלתי שאלות ידעתי כי תפקידי לשטוף את הרצפה, כך מבקשת הדודה, וכך עלי לעשות.

ובסוף גם קבלתי את שכרי. הדודה טובה התעקשה לשלם, ‘דמי כיס’, היא קראה לזה, וחשוב היה לה שאקבל דמי כיס המגיעים לי ביושר, כך אמרה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה בה בקשה ממני הדודה לתפור כפתורים. היא הביאה לי קופסא עם כפתורים וכמה חולצות של הדוד שמואל וביקשה שאשלים את הכפתורים החסרים, ואני, כה התביישתי אז לספר כי אמנם נערה בוגרת אני, בכתה י’, אבל מעולם לא למדתי לתפור כפתור…

אז בחנתי את הכפתורים שנותרו בחולצה, בחנתי היטב וניסיתי ללמוד כיצד הם מוצמדים לחולצה. השחלתי את החוט במחט, הכנסתי והוצאתי ושוב הכנסתי והוצאתי עד שהיה הכפתור מחובר היטב…

הדודה טובה שבאה לבחון את עבודתי נראתה כמו תמיד שביעת רצון.

“עבדה נהדרת,” היא אמרה , “עכשיו יוכל דוד שמואל ללבוש את החולצה…”

ומיני אז נוספה לעבודתי גם המלאכה של תפירת כפתורים. מעניין מדוע נושרים לו, לדוד, כל כך הרבה כפתורים.’ חשבתי לעצמי לא פעם תוך כדי עבודה… רק מאוחר יותר הכתה בי המחשבה כי… הדודה טובה הטובה, היא זו שפורמת בזהירות את הכפתורים מחולצתו של הדוד, כדי שתהיה לה עבודה לתת לשרה’לה, עבודה ושכרה בצידה. מגיע לה לשרה’לה דמי כיס, וידעה היטב הדודה כי אינה דומה השמחה במתנת חינם לשמחת הסיפוק של שכר עמל…

לא רק לדמי הכיס שלי היא דאגה, הדודה. זוכרת אני פעם אחת כאשר סיימתי לשטוף את המטבח, ונכנסתי לסלון גוררת את המגב והדלי עצרה הדודה בעדי.

“הו, לא,” אמרה לי, “פה אל תיכנסי היום, שרה’לה.”

לרגע חשבתי כי הדודה הבחינה כמוני ברצפה הנקיה והחליטה לוותר על שטיפתה, אבל אז הוסיפה הדודה: “גב’ שטרנבוך, מן הרחוב הסמוך, תשטוף כאן… היא ספרה לי כמה היא זקוקה לכסף… בקשתי ממנה שתבוא לעשות אצלי ניקיון בתשלום… אני מוכרחה להשאיר לה לפחות את הסלון… אל תדאגי,” היא הוסיפה פתאום, “אשלם לך על עבודתך כאילו שטפת גם כאן, את הרי רצית והתכוונת לשטוף, ומחשבה טובה, כידוע, מצטרפת למעשה…” והיא קרצה לי בעינה הטובות.

כזו הייתה דודה טובה.

יום רביעי אחד, בזמן הלימודים באה לכיתתי בת מכתה יב.

“אישה אחת מחכה לך ליד השער,” היא הודיעה לי.

אישה מחכה לי? התפלאתי, מי זו יכולה להיות?

כבר מרחוק זיהיתי את דמותה של דודה טובה. המטפחת הקשורה, העמידה האצילית.

“דודה טובה?!” קראתי בתדהמה. מה היא עושה בתיכון שלנו?

אבל אז הבחנתי בפניה של הדודה שאינם כתמול שלשום. הבעה מוטרדת הייתה פרושה על הפנים הנעימות.

“שרה’לה,” היא אמרה בקול נמוך, “היית אתמול אצלי בבית, אולי… אולי תוך כדי עבודתך מצאת איזו מעטפה…”

“מעטפה?” כיווצתי את עיני.

“כן,” מבטה היה טרוד וכאוב, קשה היה לזהות בפניה את דודה טובה השמחה והחיונית, “מעטפה חשובה מאד, היה בה סכום גדול של כסף… לא מצאת? אולי אולי בטע—“

“אני?” פרצה הקריאה מתוכי מזועזעת, “שאני אקח מעטפה מהבית שלך, דודה טובה?”

לא יכולתי לשאת את המחשבה הנוראה הזו. חשתי כי פני מחווירות, עוד רגע אפרוץ בבכי מר. דודה טובה חושדת בי?

“לא, חלילה,” נחרדה הדודה מתגובתי הסוערת, “פשוט המעטפה אבדה, והיא אינה שלי, והיה בה סכום עתק ממש אז… לא ידעתי מה לחשוב, מאתמול בלילה דוד שמואל ואני מחפשים… חשבתי אולי את יודעת איפה, אולי—“

לא. ללללא. הנעתי ראשי מצד לצד, לא מצליחה להוציא הגה מפי.

חשתי כי אם רק אפתח את פי יפרוץ ממני גל בכי נורא. בכי פגוע על החשד הנורא שחושדת בי הדודה האהובה. החשד שאני, שרה’לה, גנבתי את הכסף…

“אז בסדר, יקירתי,” כנראה שהדודה הבחינה בחיוורוני, שכן ניכר היה בה כי היא מתאמצת להעלות חיוך על פניה הכאובות. “אם כך אז הכל בסדר, שרה’לה, את לא מצאת את המעטפה, אז נמשיך לחפש ואת, את יכולה לשכוח מהכל… לחשוב שלא הייתי פה.”

הדודה נופפה לי בידה ושוב עלה חיוך על פניה. היא התרחקה מהשער.

את יכולה לשכוח, הלמו באזני דבריה של הדודה.

אבל אני לא שכחתי.

וכי איך אוכל לשכוח דבר נורא כזה?

לחשוב שלא הייתי פה. הדהדו מילותיה באזני.

ואיך אוכל לחשוב כך אחר שהדודה הגיעה לבית ספרי בפעם הראשונה, מביתה אשר בקרית אליעזר היא באה עד לתיכון ברחוב בצלאל –וזאת כדי לבדוק אם המעטפה אצלי…

לברר אם שרה’לה, הנערה העוזרת, שמא היא הגנבה…

מצמצתי בכוח עיני, מנסה לכלוא את הדמעות. אך ללא הועיל. הן היו חזקות ממני. חזקות ומלוחות וצורבות כל כך.

דמעות של נערה תמימה, שחונכה תמיד לא לגעת באגורה שלא שייכת לה, ועכשיו חשדה בה דודה טובה האהובה כי… כי היא גנבה… נטלה מעטפה עם סכום עתק של כסף…

ישבתי לי בכתתי, ראשי רכון על השולחן ודמעותי שוטפות אותי ואותו…

“שרה, מה קרה?” נבהלה דינה חברתי לראותי.

אבל לא יכולתי לענות לה. שקועה הייתי בכאבי ובדמעותי.

“שרה, את רוצה לגשת אלי?” ניסתה גם המורה לקרוא לי.

אבל אני לא הגבתי.

רק בכיתי ובכיתי ובכיתי.

הגעתי הביתה אדומת עיניים, ואמא נחרדה לראותני כך.

“מה קרה, שרה’לה?” היא שאלה בחמלה, מגישה לי כוס שתיה צוננת.

אבל אני סירבתי לדבר. לא עכשיו, אמא. עדיין אינני מסוגלת לדבר על מה שהיה. אינני יכולה להוציא מפי את המילים הנוראות, לספר את מה שחשבה עלי הדודה טובה…

“אני הולכת לנוח,” אמרתי לאמא בקול חנוק.

“אולי לפחות תאכלי קודם?” הציעה אמא בפנים דאוגות.

“אני לא רעבה.” אמרתי בשקט.

“אולי רק תטעמי איזה פרי?” ניסתה אמא שוב.

אבל אני כבר הייתי במיטה, מכסה את פני בשמיכה ושוב מתבוססת בדמעות.

שעה ארוכה בכיתי מתחת השמיכה, ואז, אז נכנסה פתאום אמא לחדר.

“שרה’לה,” היא אמרה בקול, “יש לך אורחת.”

אורחת? תמהתי, מבלי להרים את ראשי.

“בעצם שניים, זוג אורחים,” דייקה אמא ונימה צופנת סוד בקולה.

עדיין נותרתי לשכב.

“בואי, שרה’לה, אורחים חשובים הגיעו, שטפי פניך וגשי לקבלם”.

עכשיו הסרתי מעט את השמיכה מפני, מגלה זוג עיניים רטובות, שואלות.

“דודה טובה ודוד שמואל הגיעו הנה. הדודה אמרה שהגיעה במיוחד אליך, שרה’לה.”

דודה טובה? הגיעה? אלי?

קמתי ממיטתי ומיהרתי לחדר האמבטיה, לשטוף את פני, אך אחר שעות ארוכות של בכי, לא עלה בידי למחוק את רישומו…

כשהבחינה בי הדודה, היא מיהרה לחבק אותי.

“שרה’לה שלי,” היא קראה, “באתי לבקש סליחה…”

אמא ואחיותי עמדו לידינו, לא מבינות על מה מדובר, מדוע זה כה נסערת הדודה ועל מה מבקשת את סליחתי?

“המעטפה נמצאה, שרה’לה,” אמרה הדודה, מבטה מתחנן לסליחתי. “אני כה מתנצלת, ילדתי, הייתי כה דאוגה מן המעטפה שנעלמה, עד שפעלתי מבלי לחשוב יותר מידי… באתי לברר אצלך רק מפני שחשבתי שאולי הבחנת בה… ולמרבה הצער נתתי לך לחוש כי אני חושדת בך… סלחי לי, שרה’לה.”

“באנו הנה עם ‘טקסי’,” אמר הדוד שמואל מן הצד, “הדודה התעקשה לבוא לכאן ולבקש סליחתך.”

“למה לא התקשרת?” אמא, אף שלא היתה מודעת לפרטי הסיפור, לא הצליחה להבין מה גרם לדודים המבוגרים מקרית אליעזר לבוא עד קרית אתא…

“רציתי לספר לשרה’לה שמצאנו את המעטפה,” ניסתה הדודה להסביר.

“אבל יכולת להסביר בטלפון,” מלמלה אמא, חסה על הדודים שטרחו כל כך.

“גם אני אמרתי לה,” חייך הדוד כפוף הקומה, “אבל דודה טובה אמרה שצריך לקחת ‘טקסי’ ולנסוע. אז כך עשינו.”

“אני פגעתי היום בשרה’לה, מסכנה,” התנצלה הדודה בקול כאוב, “פגעתי בה והייתי מוכרחה לבוא לבקש סליחה… בטלפון אי אפשר לבקש סליחה. בטלפון אי אפשר לראות את הפנים של שרה, ואני רציתי לראות את שרה’לה ולהיות בטוחה שהיא נרגעה… שהיא סלחה… ” ושוב פנתה אלי, מלטפת ברוך את פני. “אני כה מצטערת שפגעתי בך, האם תסלחי לי שרה’לה?”

ומול זוג הקשישים שנסעו במשך קרוב לשעה במונית רק על מנת לפייסני, לא יכולתי שלא להנהן בראשי במחילה גמורה.

אבל הדודה לא הסתפקה בכך.

“בבקשה, תגידי בקול,” היא הפצירה, “אני רוצה לשמוע באזניים שסלחת…”

“אני סולחת, דודה טובה,” אמרתי וחייכתי אל הדודה טובה חיוך אמיתי, רגוע, מוחל ומפוייס.

פניה של הדודה טובה אורו באחת, ניכר היה שהוקל לה.

היא סבה לאחוריה ויחד ירדו היא והדוד את שני הקומות, ואז צעדו באיטיות לעבר הטקסי שהמתין להם למטה. שהמתין בסבלנות עד אשר אתפייס ואסלח…

הדוד והדודה נכנסו לתוך המונית שלקחה אותם חזרה לביתם בקריית אליעזר.

חלפו מאז עשרים שנה ויותר, הדודה טובה הלכה מזמן לעולמה, אבל לא פעם כשאני מהרהרת בסיפור אני תוהה לעצמי אם אמנם נמצאה המעטפה כפי שסיפרה הדודה, או שאולי נאלצה הדודה לשנות מן האמת אך כדי להרגיעני ולהוכיח לי כי נקיה אני לחלוטין מחשד?

אך לאלוקים פיתרונים.

החוויה הזו לא הייתה קלה עבורי כלל ועיקר. השעות בהן חשתי כי הדודה חושדת בי היו קשות ומכאיבות, אך אין לי ספק כי שווה היה לי לשאת את כל הכאב והצער הזה ולו רק בשביל הלימוד החשוב שלימדה אותי הדודה טובה בסוף המעשה, והוא שנחקק היטב על לוח ליבי.

הדודה טובה לימדה אותי איך מבקשים סליחה.

יהא הסיפור לע”נ הדודה טובה והדוד שמואל קלישר

טובה טויבא בת רשקא  ושמואל בן שרה

שלא הותירו אחריהם נצר, רק שובל אינסופי של מעשים טובים.