הבת של ברמן מהעירייה פרק שביעי’

מאת חני סגל מחברת הספר’על המגרש הזה בניתי’

עברו כמעט שבועיים מאז העזיבה הגדולה שלה. כמעט שבוע מאז שהפכה להיות יהודית לוי.

כמעט שלוש שעות מאז עזבה בהיסטריה את הצהרון והבטיחה לעצמה שעם כל הרצון שלה, היא לא מתאימה לעבוד פה.

ורק עכשיו היא אוזרת כח לסדר את השיער הסתור, לשטוף פנים, להיכנס לדמותה של זיסי ברמן ולצאת לנסות לעשות משהו בשביל שהכישלון המביש של היום לא יחזור על עצמו מחר.

זבוב מרגיז כחול כנפיים מזמזם לה באוזן כשהיא מכתפת את התיק. זה לא החומר שבמרכזיה הפדגוגית שיעזור. את חסרת כישורים בסיסיים לעניין, תרפי. תחזרי למשרד של חנה. תהיי נורמלית. היא מנפנפת אותו בתנועה מהירה. הוא לא מתרשם.

הזבוב העקשן מדגדג את אוזנה כל הדרך, וממשיך גם כשהלבורנטית הנחמדה שזיהתה אותה מיד שואלת אותה, “מה? אדריכליות צריכות למסור שיעור?” והיא, גם כן בחורה עקשנית, מחייכת חיוך לא מחייב ומבקשת ספרי פדגוגיה, חינוך, משהו, ומנפנפת שוב בידה, קצת חזק יותר ומהר יותר.

אי אז, כשנפתחה מגמת אדריכלות בסמינר שלהן כולם שחו בקול ובשקט שהמגמה הזאת  נפתחה ונתפרה בדיוק למידותיה שלה. כולם ספרו איך הסמינר נזכר לפתוח את המסלול הזה לכבוד עלייתה של זיסי ברמן החשובה לי”ג. זה ברור הרי. שנים בנות פה לומדות רק הוראה ביישוב. שנים טוענים שאין תקציב ולא הגיוני בשביל כל כך מעט תלמידות לפתוח עוד מגמות  ופתאום הכל נשכח כשזיסי גדלה.

הרי לזיסי זה תפור ממש. אבא ראש המועצה והיא תעבוד אצלו. אדריכלית זה מקצוע שיש לו מקום נכבד, בטח ביישוב מתפתח כמו שלהם.

כמה טוב, אמרו כמה חברות צדיקות על מה הכעס? אנחנו בשנתון של זיסי, וזה רק משמח אותנו, הפרוטקציה הזאת.  אחרת היינו צריכות ללמוד פה ביישוב הוראה כמו כולן או לנסוע עד ירושלים כל בוקר כדי ללמוד משהו שווה אחר…

הן לא ידעו , כל המדברות, שהמגמה הזאת היתה על השולחן הרבה מאד שנים. שזיסי בכלל לא רצתה להיות אדריכלית בעצם. שאבא שלה לא יכול בכלל לעשות שום פרוטקציה במועצה לתוכניות שלה. שאסור לו בכלל להעסיק אותה אצלו.

הן לא ידעו אז, אבל יידעו היום. מה הקשר פרוטקציה לזיסי ברמן?

זיסי פנתה למדף השלישי משמאל וניסתה למצוא את הספרים ההם, שהלבורנטית רשמה לה על פתק בהרמת גבה.

הזבוב המשיך להיצמד אליה. מנהלת מועדונית שלא יודעת דבר על דיסציפלינות למידה כמו שמכריזה הכריכה של אחד הספרים. היד שלה כבר עייפה מנפנוף לא יעיל.

הזבוב ממשיך ללוות אותה גם כשהיא יושבת וקוראת על חמשת כובעי החשיבה של דה בונו ועל רפלקציה ורפלקציה עצמי. קשה להתרכז כשהיד כל רגע מעיפה זבוב טורדני.

הזבוב מסתחרר לצידה במעגלים

ואולי מעולם לא ידעה בכלל שצריך לעבוד קשה על משהו? אולי בעצם צדקו כל אלו שאמרו שהיא מצליחה בגלל הפרוטקציה שלה.

הקדוש ברוך הוא הכניס אותה למשפחה הכי מתאימה לה. זה כל כך ברור לה עכשיו כשהמונחים הפדגוגיים מרגיזים אותה מתוך הדפים. למשפחה שתסלול בפניה את הדרך. ומה, היא הולכת ובועטת בכל זה בלב גס.

צועדת בעיניים פקוחות לכישלון מפואר.

“עוד אדריכלית?” הלבורנטית מאחורי הדלפק שלה צחקקה לעצמה “עשיתן ביחד הסבת מקצוע?” אוזניה של זיסי נזקפו. עוד אדריכלית? מי פה?

תחבה את אפה עמוק אל בין דפי הספר. אין לה כח לפגוש אף אחד עכשיו. גם אין לה זמן. היא חייבת להספיק לקרוא טונות של חומר.מעניין מי פה עכשיו מהחברות ומה היא מחפשת במרכזיה באמת.

אותה. נו מה.

“ברוך מחיה המתים” מישהי נעמדת מעליה ותוחבת את פניה אל תוך הספר שלה ממש “מה את קוראת פה זיסי?” שרי.

והזבוב עף לו.

רק זה חסר לה. לחזור לעבוד שמה, במשרד. בטח שהיא יכולה להצליח פה במועדונית. היא תראה את זה לכולם.

“קוראת” היא עונה בקצרה. “את רואה מה”

“נעלמת לנו” שרי מתיישבת לצידה, גוררת כיסא מהשולחן הסמוך וממקמת אותו הכי צמוד לזיסי שאפשר. מהבילה עליה את נשימותיה. “אנחנו מתגעגעות”

זיסי התעמקה מאד בטקסונומיה של בלום.

“את מתגעגעת” היא מלמלה מתחת לאף “ואני לא. ברוך ה'”

“מצאת עבודה אחרת?” שאלה שרי, “עזבת בגללי?”

“בגללך? מה פתאום” זיסי דפדפה לעמוד הבא. דיסציפלינות. אוף את מי זה מעניין? היא צריכה ספר פסיכולוגיה, לא דידקטיקה, כנראה.

“אני מחפשת אותך כבר כמה ימים.” שרי מתקרבת אליה עוד יותר, מחפשת את עיניה. את ליבה “את לא עונה לי”

זיסי מרימה סוף סוף ראש. “הייתי נורא עסוקה. מי אמר לך שאני פה?”

“מקורות יודעי דבר” שרי התנשמה בהקלה  “סוף סוף את מתייחסת אלי. למה ברחת לי זיסי?”

היא לא מבינה?

“אני יודעת שפגעו בך. כולן כאבו מאד אחר כך.” כנות בקולה, דמעות בעיניה “אבל גם ממני לברוח? לא יכלת לדבר, כמו שתמיד עשינו כשמשהו הסתבך?”

“זאת לא הפגיעה” עכשיו הסיטה זיסי את הספר לגמרי “אני כבר במקום אחר לגמרי עכשיו”

“זה נשמע מכובד מאד” שרי הניחה יד מהססת על כתפה

“זה באמת מכובד” זיסי ניערה את היד מן הכתף שלה ואמרה ביובש לא מכוון “אני באמצע…” עצרה לרגע ונקשה קלות על השולחן “נקרא לזה תהליך של שינוי.”

שרי התרוממה באיטיות. נראית מאוכזבת “טוב,” אמרה לאט “אני ממש אשמח לשמוע ממך כש..” נשמה עמוק “תהיי פנויה קצת יותר, בתהליך הזה של השינוי”

“בעזרת ה'”

“ותצליחי”

“אמן”

זיסי ליוותה את שרי שמוטת הכתף במבטה עוד שניונת ופנתה לחפש ספרי פסיכולוגיה. אולי הם יחכימו אותה יותר וביתר מעשיות. היא תלמד. זה בטוח. ותניע את התהליך של איך כינתה את זה? של השינוי.

.