הבת של ברמן מהעירייה – פרק שני
היא הרי לא באמת חשובה לה, התחרות הזאת. אם היא פורטת את זה לפרוטות זה בכלל נשמע מגוחך. אלף שקל, מי שישמע. בדיוק פרוטות.
אבל משום מה העיניים שלה צורבות שעה שהאדים של דייסת הקורנפלור השוקולדית ממלאים אותן. והן דומעות ממש כשהיא מגלה את הפתק שמונח מתחת לצלחת.
“לזיסי! יום שלישי שנכפל בו כי טוב.
שיהיה לך יום מתוק והרבה סיעתא דשמיא ומציאת חן.
תניחי את ההצעה שלך לקראת סוף היום, שהיא תהיה הכי עליונה ותתפוס את העין ראשונה. באהבה אימא.”
יום שלישי שנכפל בו כי טוב. זה בדיוק מה שכתבה להן חנה בקול הקורא. יום שלישי שנכפל בו כי טוב- יהיה המועד האחרון להגשת הצעות.
שנכפל בו כי טוב- כי אימא שלה בתורנות אצל סבתא, לא שואלת שאלות מיותרות.
אז ככה זה בדיוק מתאים ליום ירושלים. כמה קניות חשובות, וכותל.
ואיזה נס שהיא לא מורה ולא צריכה לדאוג לממלאת מקום. מחר כבר תסביר לחנה משהו על אירוע חירום פתאומי וזה. מה יש, יש לה פרוטקציה והיא לא תאמר כלום.
זיסי מכתפת את התיק שלה ומניחה יד על הידית. רגע. הדפים. ה כבדים לה ומיותרים ממש כרגע.
מוציאה אותם. לפח? מממ…
נכנסה פנימה לחדר שלה, בלילה תחליט מה לעשות איתם, בינתיים פה על השולחן הם פחות מכבידים מבתיק.
התחנה שעל יד הבית מלאה בנשים וזיסי משתלבת ביניהן. משתלבת? אהה. הנשים הללו הן נשים עמלות שנוסעות לירושלים שעה ורבע כל בוקר כדי להביא פת לבני משפחתן. נשים שאף אחד לא סידר לן ככה בקלות משרה על יד הבית בדיוק במקצוע בו התמחו. והיא? סתם בחורה מפונקת שבורחת מעצמה לכותל בבוקר בהיר בלי שום סיבה אמיתית. ויתרה לעמיתות שלה על משהו לא קריטי, זאת סיבה לכאב כזה?
הנשים הללו שממתינות פה על ידה בתחנה, לא יתלוננו על הפרוטקציה שלהן שמיישרת להן את הדרך קצת יותר מידי. הן לא יטענו טענות נבובות על אי הכרה בכישוריהן. הן לא ידמיינו על טיפוס וכבישת יעדים בכוחות עצמן. הן נשים שעסוקות בקונפליקטים האמיתיים של החיים.
האוטובוס הגיח מהפניה מתנדנד תחת כובד משקלו, ונאנח.
זיסי נדחפה עם כולם פנימה, מגלה ספסל אחד פנוי בירכתיים.
אוף. לא מתאים לה עכשיו אוטובוס עמוס כל כך. אהה, ועוד פחות מתאים לה שהגברת ה- ז- א ת, תתיישב לידה.
היא לא מוכרת לה, האישה, אבל התיק שלה ענק, והחיוך שלה רחב נורא. מישהי שהפטפטנות שלה נוזלת מכל תו בפניה. אוח. רק שלא תדבר איתה עכשיו כל הדרך.
“לא מפריע לך התיק שלי, נכון?”
זיסי חייכה בנימוס “לא מפריע. זה בסדר”
“יופי” הגברת התרווחה בנינוחות ופתחה את התיק הענק שלה “רוצה מסטיק?”
הינה היא צדקה.
“אז מי את? ואיפה את גרה?”
זיסי נאנחה וחיפשה את הפלאפון שלה
“איך אמרת שקוראים לך?” הגברת לא הניחה לה.
בפראות פתאומית ענתה זיסי “אני זיסי לוי” הם לויים, זה לא נקרא שקר, נכון?
“לוי?” האישה נאנחה “איזה שם אלמוני. בת של עופרה לוי? לא? של אילנה? גם לא? טוב, נו, לוי זה כמו שלא אמרת שם משפחה בכלל”
בדיוק. לא אמרה שם משפחה בכלל.
ובבת אחת היתה פתאום לזיסי כל הסבלנות לדבר.
לפרט במה היא עובדת, ומה זה אומר אדריכלות, ומה היא בדיוק עושה. ואיך. היא משרטטת בעיפון? א, אז איך קוראים לתוכנה שהיא עובדת איתה.
“את מוכשרת נורא, את יודעת?” ההיא תלתה בה עיניים מעריצות. “זאת נשמעת כמו עבודה קשה וחכמה. לתכנן בניינים.”
זיסי חייכה בענוות חן.
ואף אחד לא שרק לצידה, נו בטח. זיסי פשוט חכמה בלהיוולד במקום הנכון.
וזה היה חדש לה.
ומקסים. ממש!
ופתאום נכנס לזיסי חשק עצום להיות ככה תמיד,
מוכשרת נורא, מוצלחת נורא, שמי בכלל אבא שלה? ואיך הגעת לכזאת משרה טובה בגיל צעיר כל כך?
זה היה יכול להיות כיף אמיתי.
“אני לא מבינה!” אימא ממש צעקה עליה מעבר לקו וזיסי הרחיקה את הפלאפון מאזנה בחוסר אמון. זאת אימא שלה באמת?
“אני לא מבינה! ההצעה שלך, לא הגשת אותה? הדפים שלך פה, על השולחן שלך! לא מתאים לך החוסר אחריות הזה”
מסביבה היה רחש לחש חרישי ורוח קלילה שנושבת. היא השפילה את קולה “לא רציתי להגיש אותה”
“לא רצית?” מישהי הזיזה כיסא לצידה בחריקה צורמנית. “זה היה בכוונה, שהשארת אותם!!”
“נכון” אמרה זיסי קצת הגביהה את קולה וקמצה זוג אגרופים “בכוונה.”
“ששש…!!” הכיסא לצידה חרק שוב בכעס “ששש!”
אויש.
אימא שלה התנשמה מעבר לקו ושאלה פתאום בחשד “את לא נשמעת במשרד, זיסי”
“נכון” היא לחשה, מעיפה מבטים זהירים לצדדים .
מעבר לקו השתררה שתיקה. כבדה.
“א… אני בכותל”
שתיקה
“הרגשתי שאני צריכה להתפלל על כל מיני דברים”
שתיקה.
“א… אימא?” שאלה בזהירות “את שם עדיין?”
“אני כאן” אמרה אימא ומרירות מפתיעה מילאה את קולה. “ואני לא מבינה מה קורה לך”
“זה בגלל שהרגשתי לא הוגנת” איך לא חשבה על זה? הרי גם אימא עבדה על הרעיון הזה ושמה בו את ליבה. לא יפה ככה להחליט משהו בלי להסביר לה לפחות, ולהודיע קודם!
“החברות שלי נורא צריכות את הבונוס הזה, ואם אני הייתי זוכה- זה היה על חשבונן”
“עדיין לא הבנתי” אימא שלה קשוחה היום!
“אני לא בדיוק מתחרה שווה, את יודעת. אני ברמן. וזה מקפיץ את המניות של ההצעה שלי מיד”
“אני לא מאמינה שאת משתטה ככה” המרירות הרפתה קצת מהקול של אימא שלה וחולשה גדולה השתלטה עליו “אני לא מאמינה שכאילו שטויות את מרגישה. לא מתחרה שווה. נכון. כי את כשרונית פי אלף, לא בגלל שאת ברמן”
“שה! נו או!” מרפק נדחף בצלעותיה “שה!” לקחה כמה צעדים אחורה. באמת לא יפה להרים פה טלפונים.
“אימא, אני בכותל” אמרה במהירות “לא נעים לי לדבר כאן, בסדר?” נו, הרי אי אפשר להסביר לאימא דבר כזה בכמה מילים. היא מעריצה שלה מגיל אפס בלי שום צורך בהוכחות.
“יש לך טעות גדולה זיסי, ממש! איזו שטות זאת!”
זיסי השתעלה קצת “אימא נדבר לעומק בערב, בסדר?”
אימא לא מבינה את הרגשות האילו, המסובכים. היא גם לא מבינה מספיק את הדינמיקה במשרד ואת הלך הרוח של החברות שלה. זאת תהיה שיחה ארוכה.
“לא בסדר” אמרה אימא שלה “בכלל לא. אבל תתפללי. בכוונה, זיסי, על הרעיונות האילו, שיש לך בראש, שילכו כמו שבאו”.
קוראים כותבים / 3 תגובות
יפה מאד
האמא שלה….
סיפור מקסים יש לך כתיבה טובה לא מסתבכת מידי
מחכה לעוד פרקים
סיפור מתוק התחלה טובה!
חני תודה לך אני אוהבת מאד מאד את סגנון הכתיבה הנעים והקולח שלך