הבת של ברמן מהעירייה פרק תשיעי’

מאת חני סגל מחברת הספר’על המגרש הזה בניתי’

האינטרס הכי אנוכי שלה הוא להביא את אבא שלה לביקור כאן, לספר לו כמה היא עובדת קשה בשביל שהמועדונית הזאת תצליח, ולגרום לו לעבוד קשה בשביל הבת שלו כמו שרק הוא יודע…

אבל האינטרס שלה הוא גם הפוך, כאמור. להישאר ככה אנונימית ולקטוף פעם אחת בחייה הצלחה שלה עצמה, בלי קשר להורים, לאבא.

וזה פרדוקס.

פרדוקס קשה. מהפך לבבות ותופס מחשבות ולא מאפשר להחליט.

התהפכה על מיטתה כל הלילה, וחלמה חלומות טרופים כל הבוקר. התעוררה קצת מאוחר מידי, התארגנה במהירות הבזק וויתרה על ארוחה נורמלית.

אחר כך שפכה את שאריות השוקו לכיור הבשרי במקום לזה החלבי, זרקה לפח כפית אחת אמיתית, וגילתה לרגליה  נעלי עקב חגיגיות, בטעות.

וככה גרמה לאימא שלה להעלות קמט מודאג על מצחה ולשאול בכאב “עד מתי חשוב לך לשמור על דיסקרטיות בקשר לעבודה שלך זיסי? את מודאגת ממנה ואנחנו אולי נוכל לעזור”

הלב שלה נצבט. איזו בת רעה היא.  העיפה את העקבים אל מתחת לכיסא ושלחה מבט מתנצל לכיוונה של אימא שלה “מאוחר לי. אחר כך נדבר?”

נדבר אחר כך. חשבה לעצמה. הקמט במצח של אימא מטה את הכף לטובת היחשפות וזהו. יש עוד אנשים בסיפור הזה מלבד זיסי ברמן והאינטרסים האנוכיים שלה.

ברור שנדבר אחר כך. אני חייבת את זה לאימא שככה מתאפקת ולא שואלת אותי כלום כבר כל כך הרבה זמן. שככה דואגת לילדה שלה המוזרה, להחלטות שלה ולמשבר שהיא עוברת….

זיסי דילגה ברגלים יחפות על המדרגות הקרות. על הדרך, הרהרה לעצמה, ירויח גם האינטרס הראשון שלה. ויהיה ביקור של ראש המועצה, ויהיו תקציבים מהר יותר…

תדבר בערב עם אימא. זה הכי נכון.

נעלה נעלים הגיוניות יותר ועפה החוצה. כבר מאוחר נורא!!

הבנין של המועדונית נראה מרחוק, על ידו הטנדר שפולט את מירי ואחיותיה. זיסי החישה צעדים. איחרה באמת!

מירי קולטת אותה מרחוק ומנופפת בידה לשלום. ליבה של זיסי מתרחב. הן כבר כמעט ידידות, היא ומירי, וזה בכלל לא מובן מאליו. עבדה על זה קשה! ויש לה עוד כל כך הרבה דרך לעשות פה…

מה, עכשיו תיחשף? ותקלקל את כל מה שעבדה עליו? ממ…

משהגיעה סמוך ונראה לבנין הופתעה לגלות את מרים לאה ושתי ילדות עם אגודל נעוץ בפיהן.

לא יכול להיות שהיא מביאה לפה עוד ילדות!!

אולי אילו ה.. בנות שלה?

הלב של זיסי פעם במהירות רבה.

“איבדתי את המפתח שלי” אמרה הבוסית שלה משקרבה והתנשפה כל כך “חיכיתי לך פה כבר כמה דקות. את צריכה להגיע מוקדם יותר!”

המפתח חרק בחור המנעול. הדלת נפתחה וריח מבשם האויר שהשפריצה אמש בשבע וחצי היכה בהן.

מתי זה היה שהיא קלטה שכרגע היא אמורה גם להיות קצת מנקה? כשהגיעו והיה ריח מזעזע והיא קלטה שאפילו פח לא הורידו? ניסתה לגשש ושוב אמרה מרים לאה שהמועצה פה והכל איטי ואין תקציב…

עכשיו הן נכנסו ביחד. היה נעים במועדונית ומרים לאה פלטה אנחה “היה חם כל כך, להשתגע. וכאן נעים ונקי.” זאת היתה אמורה להיות מעין מחמאה כנראה וזיסי הרשתה לעצמה לרגע להתענג עליה. האם ככה היתה מוחמאת גם לו היתה עובדת פה כביתו של ראש המועצה? מן הסתם הלב שלה היה חוסם את המחמאה הזאת. היא רגילה לחסום את המחמאות שמגיעות אליה, ברור לה תמיד שהן לא אמיתיות.

“חמודות” ליטפה מרים לאה את הראשים המתולתלים שלצידה

“אילו הבנות שלך?” זיסי הדליקה את המזגן וכמעט פספסה את המבט המזועזע שהחזירה לה מרים לאה

“נראה לך? הבנות שלי בהירות. בלונד בלונד. אילו ילדות נוספות. רבקה וטובה סופר”

ילדות נוספות? כמעט פלטה בזעזוע ובלמה את עצמה. אם את לא מסוגלת שמעה את מרים לאה בעיני רוחה אומרת ,זה די מובן. אין לך בכלל הכשרה מתאימה לתפקיד הזה בכלל…

מה היא תעשה? כבר ככה היא לא שורדת!

מרים לאה השאירה אותה עם כל המהומה

נעצה בה מבט מרחם קלות והלכה. לו רק היו תקציבים והיתה סייעת!

אח.

אח, באמת! בלי להבין איך ולמה ומי נגד מי, הפכה פתאום הקבוצה כולה לפקעת צורחת ומתגוששת ומושכת בשערות ומעניקה אגרופים.

“מה קורה פה! ותורידי את הידיים מהקוקו שלה! ת–פסיקווווו!!!”

מתי הן הוציאו את האגודל מהפה, החדשות?

“אף אחת לא שומעת אותי? הי!!”

“שומעת שומעת, אז מה” צעקה לה מירי בתגובה “הן מרביצות פה, החדשות האלו!”

ורק מקודם חשבה שכבשה פה קצת לבבות…

רצה למטבח בדחיפות. הגניבה איגלו צהוב מהמקפיא אל מתחת לשרוול שלה. “מירי” משכה את המבוגרת שבחבורה מתוך הפקעת המטורללת “יש לי בשבילך משהו טעים, בואי הרגע!!”

מירי הביטה בה בחשדנות, אבל הרפתה קצת את אחיזתה בשערה האדמוני של הילדה החדשה

 “בואי למטבח, בשקט”

היא הגיעה אחריה בסוף, עקב בצד אגודל.

זיסי הגישה לה חגיגית את האיגלו. “אני צריכה ממך עזרה”

“עזרה?”

“כן. את המבוגרת פה. הילדות החדשות…”

“הן מושכות בשערות!” התיזה מירי וזרקה את האיגלו “את רוצה שאני אתנהג אליהן יפה?”

“הן ירגעו אם…”

“לא אם!” צעקה מירי “אני אחזיר להן, ככה הם ירגעו. איזה מועדונית זאת בכלל!”

זיסי תפסה את קצה החצאית של מירי. שרק לא תחזור שם, להרביץ. היא צריכה אותה באמת!!. “כבר יהיה פה טוב יותר, מירי” אמרה בקול עייף “מבטיחה לך. תני לי רק להציע לך משהו”

מירי לא הסתובבה אליה חזרה אבל עצרה מלכת, לפחות

“במועדונית בירושלים” היא סיננה “היו שלוש מדריכות והיו חוגים והיה טוב. פה זה קיטנה”

קיטנה!

“יהיה פה טוב יותר” שיננה שוב זיסי בקול “כולם יירגעו ויגיע כסף ויהיו חוגים ומדריכות”

“אהה” הסתובבה אליה מירי בעיניים רושפות “רואים שאין פה כסף. איזו מועדונית טפשית”

זיסי התקרבה אליה. התיישבה על הארץ ואחזה בסנטרה

“בואי מירי” אמרה ברוך “את המבוגרת היחידה פה. בואי ננסה ביחד להרגיע פה את העניינים. בבקשה ממך”

מירי שתקה. גם היא שתקה

מהחדר נרגעו קצת קולות הבכי

יכול להיות שמשהו יהיה פה טוב יותר?

“אני…” התנשמה קלות “אני אשלם לך אולי! מה את אומרת?” נשכה שפה, איזה רעיון לא חינוכי!

“את שומעת מה שאני שומעת?” מירי הסתובבה אליה “שקט, אה?” חייכה אליה זיסי

מירי לא ענתה, רק רצה לכיוון השירותים, צורחת

“מישהי פה נעולה, יהודית!!”

—

מיוזעת ומסכנה יצאה תמי הקטנה מהשירותים. זיסי חיבקה אותה וגיששה בכיסה אחר הטלפון הנייד שלה

“מרים לאה? את האמת, יש לי היכרות כלשהי עם ראש המועצה. אני מנסה לחשוב איך נוכל הכי מהר להביא אותו פה לביקור התרשמות. חייבים פה תקציבים, אתמול!!”

.