הבת של ברמן מהעירייה-פרק ראשון

מאת חני סגל מחברת הספר’על המגרש הזה בניתי’

על שולחן מבולגן גרוע להתחיל עבודה חדשה, היא יודעת, אבל האצבעות שלה מדגדגות לה היום ואין להן זמן להמתין עד שתתיישב עליה דעתה והיא תסדר.

אז יש לה פה שתי אריזות ריקות ומרשרשות של במבה אוסם. בקבוק “מים בטעם פירות יער” מלא בחציו, שתי כוסות מטפטפות והמון ניירות קמוטים. ואיכסה, תפוז אחד מקולף – מי הביא אותו לחדר שלה בכלל?

אבל היא יושבת ככה, ודווקא מלאה בהשראה.

מהחלון הפתוח נושבת רוח קלילה כמעט אביבית ומלאת תקווה, מניעה את וילון הדובונים העליז הנה ושוב, וכל החדר שלה נראה עכשיו סוריאליסטי ופסטורלי ומתאים ליצירה.

ויש לה רעיון! רעיון גדול ממש.

את ה”קול קורא” לכל עובדות המשרד להגיש את הצעותיהן לתכנון בית חם לילדים עזובים- היא ראתה מיד, ואהבה מיד.

לא הרבה פעמים בעבודה שלה היא מרגישה שליחות כזאת, מרגשת. לדאוג לילדים בלי בית, בלי אהבה.

השעינה את ראשה לאחור. זאת רק המטרה שחשובה לך, זיסי? הילדים המסכנים?

נענעה את ראשה.

גם אני ילדה מסכנה. מותר לי לדאוג גם לעצמי…

חחח. אפרת הייתה מתעלפת לשמוע את הנסיכה מכנה את עצמה ילדה מסכנה. העורף שלה התחכך במשענת הכיסא ונשרט קצת. טוב, א.. אני לא ילדה מסכנה, אבל אני ילדה נחמדה שרק רוצה שידעו שאני שווה משהו. לא סתם פרוטקציונרית שהצניחו פה למשרד בלי כישורים.

השריטה בעורף הציקה לה עכשיו. כישורים. האם היא אכן מוכשרת? הרבה פעמים היא תוהה בינה לבין עצמה כמה אחוזים מההוויה שלה הם יכולות וכישורים שלה וכמה אחוזים, זה השם שלה, קרי העזרה של אימא- והקשרים של אבא- הכל יכול.

די כבר. קמה מן הכיסא במחאה. זאת הזדמנות ולא משנות הסיבות. היא עכשיו חייבת להבריק.

הסתכלה מסביב. הספרייה קרצה לה, אולי קונספט של סיפורי ילדים? למשל נקרא למועדונית- “שלווה בחוה” וכל פינה תהיה מבוססת על סיפור אחר….

או קונספט של ילדים וגמדים! גמדים עם לב ענק שעוזרים לילדים.

זיסי כססה את קצה העיפרון, חורטת קוים קטנים בקצה הפלסטיקי שלו.

משהו התגבש בתוכה…

ואחר כך על הדף…

משהו, שהרגיש כמו יצירה אמיתית שנולדת.

משהו עצום.

היא תזכה? הו, הלוואי!

כמו בסיפורים, נשמט בסוף הראש שלה על הדפים ועל השרבוטים, ואימא שלה העירה אותה פתאום מאצל השולחן “אני לא מאמינה זיסי! את לא במיטה? שתיים בלילה! מחר את עובדת כרגיל! מה נרדמת לך פה על השולחן?”

היא הלכה בטשטוש בצעדי זיגזג למיטה ושמעה במעורפל את השריקה של אימא שלה- “איזה רעיון אדיר זיסי הגמדים האלו! זה בשביל המועדונית החדשה? זה מבריק ממש, ויש לי גם כמה רעיונות לשיפור פה ושם, אני מתערבת לך בשרטוטים, בסדר?”

שיהיה.

***

רודפים אחריה התפוזים! אפרת הביאה כנראה, כמה וכמה תפוזים הבוקר, לכבוד הדיאטה שלה. והיא מקלפת אותם בזה אחר זה וככה כבר חצי שעה ברצף הריח נוראי פה.

יש לה כמה וכמה מטלות דחופות לסיים עוד מאתמול, אחר כך אולי יהיו לה כמה דקות לעבור על הדפים שלה, לראות את השיפורים של אימא ולחשוב עליהם עוד קצת.

נו מה? ריח התפוזים התגבר וזיסי הרגישה בחילה פתאומית גואה בה. “יש לך רעיון למועדונית, אה?” אפרת עמדה מעליה ממש.

זיסי התאפקה נורא ושאלה בקול מצונן ” את חשבת על משהו?”

“למען האמת עוד לא” נאנחה אפרת. “לא הספקתי. את יודעת איך זה, בעלי חוזר בשבע ואני מרוטה מהעבודה צריכה להכין אוכל ולהעמיד כביסות וצריכה לסדר את הבית.. בעצם את לא יודעת מה זה בינתיים…”

לא היא לא יודעת מה זה בינתיים, עוד תדע בעזרת ה’. היא לא לחוצה בכלל.

“אז זהו, אני הולכת לשבת על זה הערב. אין מצב שלא. האלף שקל האלו ממש מדברים אלי”

“רוצה לראות את הרעיון שלי?” שאלה אחרי שאפרת לא זזה משם

“אולי לא כדאי”, אמרה אפרת בפיזור הנפש “שלא יסתתמו לי הרעיונות”.

היא נשענה על השולחן שלה ולא זזה משם עדיין. מה היא רוצה?

“תגידי המועדונית הזאת היא מטעם העיריה?”

“לא נראה לי” זה מה שמטריד אותה?

“אה,” אפרת העיפה לפח את הקליפות סוף סוף, וזיסי שלחה יד ופתחה במאמץ את החלון הקטן לימינה.

“כי בנות חשבו פה שזה לא הוגן שתגישי רעיון. לא תחרות שווה. אם זה מטעם העיריה.”

“אז זהו, שזה לא.” אמרה זיסי בחדות.

“נכון,” קולה של אפרת היה מדוכדך.

מה יש?

“זה לא אשמתך, ברור, אבל גם ככה זה לא הוגן.”

.”למה לא הוגן?” התקוממה זיסי, הדפים שלה צעקו אליה מן השולחן

“לא הוגן” משכה אפרת בכתפיה, “לא אני אומרת, הן אמרו.”

מי זה הן? יעל? שרי. חנה. גם מרים הבוסית? כולן?

עמדו ודברו עליה?

תחושה לא נעימה הזדחלה לה ללב.

“כי רק יראו את השם שלך למעלה בהנהלה ואת תבחרי, לא משנה מה תהיה רמת העבודה”.

מה תהיה רמת העבודה, לעגו מילותיה של אפרת לדפים המושקעים שלה, ללב שלה, לרעיון החזק שלה. מי יודע מה רמת העבודה?

“וזה לא איזה משהו סתם” המשיכה אפרת

“זה פה המון על המאזניים הקידום בעבודה והכסף- הבונוס.” אפרת השתתקה. זיסי שמעה את נשימותיה מלמעלה, מהירות ושטוחות. ואז חשה אותה מזדקפת מעליה “את שניהם את לא צריכה בכלל עדיין, בעצם” הקול שלה היה משוחרר יותר פתאום “את בכלל לא צריכה קידום בעבודה, כי יש לך מספיק, וגם כסף- את עוד בחורה בכלל ובלי בית לפרנס”

היא אמורה לענות עכשיו? כבשה את פניה במחשב וחשקה שפתיים במאמץ.

 אבל אפרת המשיכה “את לא צריכה את זה, אחרת לא היינו מעיזות לבקש ממך לוותר”.

פתאום זה נהיה “היינו”

ופתאום זה נהיה “לוותר” לוותר! באמת! איך הן מעיזות בכלל?

הסתובבה לאחור, וראתה שם גם את יעל וחנה.

והי, גם שרי. שרי שלה. החברה הכי טובה. היא הייתה שם עם ה”אנחנו” האלה- איתן- נגדה!

“אנחנו נעריך מאד אם תוותרי ולא תישלחי הצעה” חנה.

“אנחנו רוצות הזדמנות שווה בתחרות הזאת” יעל.

שרי רק שתקה ובעיניים שלה עמד משהו פגיע ומתחנן.

ודווקא השתיקה שלה הייתה הכי קשה.

כי לה זה קריטי באמת לזכות.

כי היא באמת זקוקה לכל בדל של סיכוי.

כי היא באמת במצוקה כעת.

ומי אם לא זיסי יודעת את זה היטב. שרי זקוקה לכל שקל עכשיו, ערב החתונה שלה.

ו… היא זקוקה בדחיפות להערכה של מרים, הבוסית….

 משום מה, היא לא מוצאת חן בעיניה מספיק. אפילו שהיא גם פרוטקציה של אבא של זיסי.

“נראה לי שעלי היא זורקת את כל הכעס על הפרוטקציה שהכריחה אותה להכניס אותנו” היא אמרה פעם באומללות, “עלייך היא לא מעזה.” וזה היה נכון במובן מסוים.

היא צודקת שרי.

היא חייבת הזדמנות שווה, והיא, כמה מכאיב, מקלקלת את ההזדמנות הזאת…

זה כואבבב! כואב נורא!

זיסי בלעה את רוקה במאמץ והחביאה ידים רועדות מאחורי הגב. “א.. אני אחשוב על זה, בסדר?”

הן מלמלו משהו כולן, וחזרו לעמדות שלהן. שרי נשארה לצידה “תודה” היא אמרה בסוף, מבטה גלוי וישיר ודומע: “אני כל כך מעריכה אותך זיסי. את צדיקה אמיתית.”

“הכל בסדר” אמרה במעשיות “יש לי הרבה עבודה שרי, נדבר אחר כך, עם הקפה?”.

זאת באמת הרבה עבודה לקמט דפים שהם לב, ולהכניס אותם עמוק פנימה אל תוך התיק. שלא יציצו משם בטעות, ויברחו למקום אסור.