מבוסס על סיפור היסטורי.
הוא ידע שזה יהיה ככה.
מאז סיפר לו הילד הקטן ההוא, משכבת הצעירים, על חלומו הגדול, ידע כיצד יסתיים הכול.
ולא היה כה קשה להבין זאת.
אבל בעוד הניע הוא את ראשו במרירות עצובה, מתורגלת, זעקותיו של הילד בקעו את גודלן וכבדותן של דלתות העץ המפרידות בין החדרים.
אולי היה מתאים שיעזור לו. שיסביר לו את עובדות החיים עד שיפסיק לקוות אחרת. אבל הדלתות, דלתות העץ המדוברות, ננעלות בכל לילה מחדש.
בכבדות מה פתח את החלון. אוויר לילה ספרדי, חמים ולח, הכה בפניו.
פעם גם לו היו הורים. פעם לא היה שמו פרננדו. אבל הימים המאושרים הללו תמו מזמן.
ההורים שלו היו אנשים טובים. פרננדו היה בטוח בכך למרות שכולם סביבו אמרו אחרת. ובכל זאת שרפה אותם האש.
"ספרד גדולה, חזקה ויפה". אמר לו אז הכומר. "יפה מכדי להכיל בתוכה בוגדים".
אבל הם לא היו כאלה. מחנק עמד בגרונו של הילד שהיה אז, יתום של חמש שנות חיים.
היום הוא כבר שונה. שבע שנות חיים בפנימייה הממשלתית הגדולה של מדריד עצבו אותו אחרת. גדול, חכם ועצוב יותר.
חכם מספיק בשביל להבין שזהו העולם, להבין שרוע, סבל וכאב גודשים אותו תדיר. ועצוב בדיוק בגלל הסיבה הזאת.
אבל הילד, הילד ההוא, חלם להיפגש שוב עם ההורים שלו. לא יודע כמה בלתי סבירה היא משאלתו, כמה מעטים הם הסיכויים שהדבר יקרה אי פעם.
עצוב היה לו, לו, לפרננדו לשמוע את קול בכיו, ולהבין שאי מי טרח להסביר לו את העובדה הזו. כאב חדר אל ליבו, אבל יחד עמו גם גבשושית מרירה, חמצמצה.
הוא ידע שכך יסתיים הדבר.
"זה העולם". לחש לו הלילה, עמוק ושקט. "יש בו המון צער, המון סבל, והרבה כאב".
"זה העולם". אמרו לו פניהם של הוריו המעונים. "יש בו רוע, יש בו אכזריות ושקר".
אבא שלו לבטח לא רצה לסיים את חייו במוות בשריפה. הוא היה בעל אמונה. רצה לחיות. רצה לגדל את בנו הקטן בשלווה, ובטח לא תכנן שידיים רעות ישליכו אותו למאסר, ויקרעו מזרועותיו את בנו בן החמש.
אבל בעולם גדוש ברוע, סבל ואכזריות – איזו משמעות הייתה לרצונותיו, חלומותיו ושאיפותיו?
כלום.
והוא, פרננדו, אינו תמים כשם שהיה אביו. מאז היה קטן ידע לחפש את הכאב והצער מאחורי חיוכיהם של האנשים, את הלילה שיבוא לאחר השמש ואת החורף שלאחר הקיץ.
ותמיד לאחר שנוכח שצדק, היה כאב מפלח את ליבו, אבל המשיך לייחל לחיים אחרים.
***
שמש יפה, בהירה ומסנוורת האירה את יומה של ספרד, מציפה קרניים ואור ברחובותיה העמוסים.
"היום יום גדול". נאם הכומר הראשי בפנימייה לארבע מאות הילדים שהקשיבו לו בדומיה. "היום יבוא על עונשו הכופר היהודי מקורדובה, ויישרף בכיכר העיר, בדיוק כפי שמגיע לו. אלא אם כן, כמובן" – עיניו האפורות בהקו – "יקבל על עצמו את דתנו"
פרננדו זכר את האירועים הללו, ותמיד היה סופם טראגי, מר ועצוב. בסיומם – התכנסו הילדים כולם אל תוך עצמם, שקטים וחיוורים.
אין לו כוח. אין לו כוח לסיוט הזה, לכבדות הנופלת על ליבו כשמסתיים הטקס, ומתעצמת עם צהלותיהם של ההמונים.
אבל איש לא שאל לדעתו.
באיטיות צעד פרננדו יחד עם בן זוגו, מביט בטור הארוך, המורכב מזוגות – זוגות, שהרכיבו חבריו לפנימייה, ובצעדם הקליל, העליז, של האנשים השזופים שהילכו ברחובות, מתקרבים אט אט אל הכיכר.
לא זמן רב ארכה הדרך. בנין הפנימייה קרוב היה אל הכיכר, שגדושה הייתה כעת עד אפס מקום.
בימה גדולה נבנתה מעל הכיכר ומושבים היו קבועים בה. המלך, שריו ומשפחתו ישבו בהם זה מכבר, ובצידה השמאלי של הבימה היה המוקד, מוכן.
האסיר, מדיו אדומים, הועלה אל הבימה, ועל אף שאזוק היה, ופניו מוכתמות היו בעפר, דימה פרננדו לראות בהן את דמותו של אביו, ואהדה בקעה את ליבו למראהו.
"האסיר רודריגז פלאן נאשם בקיום מצוות דתו היהודית, דבר הנוגד את חוקת המדינה הזו". קולו של המלך, צלול ובהיר, נשמע היטב בדממה. "בכפיות טובה עצומה למדינה בה נולד, בגד האיש בנצרות שקיבלו על עצמם אבותיו, וביזה אותה באופן חמור".
קריאות עולות מן הקהל, קריאות שנאה ומוות, ומזווית עינו מבחין פרננדו בילד שבכה אתמול, מצטנף בבהלה אל תוך עצמו.
"בידו של האיש הזדמנות אחרונה לכפר על עוונותיו", צלב כסוף הופיע לפתע בידו, "אם יישק לצלב שבידי, ויקבל עליו את הנצרות"
דממה מתוחה השתררה בכיכר, ובסופה שמע פרננדו את קולו של האסיר, סדוק וצרוד, הוגה מילה אחת בודדת: "לא".
"האמנם?" חיוך אכזרי, מהיר כברק, חצה את פניו של המלך ונעלם. "לא תתחרט?"
"לעולם לא". השיב האסיר, וחיוך חיוור כבש את פניו.
רועד, עצם פרננדו את עיניו. עכשיו ייטול התליין את האיש וישליכו אל תוך האש, ושוב לא יוכל האיש לחייך לעולם.
אבל מתוך החושך שבקע מעפעפיו נשמע לפתע קול רעש גדול, מחריד, ואחריו צלילי אבן קורסת, וזעקות רמות, מזעזעות.
במהירות פקח את עיניו, מביט בנעשה ואינו מאמין. הבימה קרסה על צידה, ואבנים כבדות התגלגלו מתוכה בקול רעש גדול, לוכדות תחתיהן אנשים.
כאוס ומאומה פשטו באחת. ובתוכן לא שם לב איש לאסיר הנמלט מו הבימה, מלבד ילד יהודי אחד, הלום.
רעידת אדמה?
בדיוק עכשיו?
במהירות ניסה פרננדו לרוץ אל האסיר, מתעלם מגופות שנחו על הרצפה, מזעקותיהם של הפצועים. ולאחר זמן קצר הגיע אליו, מתנשף.
"אני, אני, אתה", הוא מתגמגם, ומול הזיק המבוהל מעט שמופיע בעיניו הוא אומר מיד: "גם אני יהודי. אני רוצה לעזור לך".
"תודה". אמר האיש. אולם מעט חשד נותר בעיניו. "שמע ישראל ה' אלוקינו – "
"ה' אחד". משלים פרננדו. ודמעות זולגות מעיניו בשעה שאומר זאת, מציירות שבילים מלוחים על פניו.
"אני – " גוש חוסם את גרונו. "רציתי לשאול איך זה יכול להיות, כלומר – בעולם האכזרי הזה זה לא כל כך הגיוני ו… קרה לך נס, פשוט נס".
"אלוקים ברא את הרע". עיניו של האיש, חומות ורכות, מביטות בו. "אבל כשם שברא את הרע – ברא גם את הטוב".
"יש השגחה". הבטיח האיש, וקולו עמוק היה, וחם. "והיא פרטית, ואלוקית, ואם אתה מאמין שאלוקים ברא את הצער, הסבל והכאב – האמן שברא גם טוב, אור ויופי".
פרננדו משפיל את עיניו הרטובות, וכשהוא מרים אותן בחזרה כבר לא נראה האיש בכל האזור, אבל פיסת נייר היתה מונחת על הרצפה. פיסה שכנראה נפלה מכיסו של האיש כאשר מיהר לדרכו.
בלהיטות פתח פרננדו את קיפולי הנייר, דמעותיו מטשטשות את האותיות הקטנות, השחורות.
פעם רבן גמליאל ור' אלעזר בו עזריה ור' יהושע ור' עקיבא היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה. אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו
