החולמים המציאותיים
מאת: יונה קאופמן
פערי תרבות, חלומות פורחים, קשיים מבית ומחוץ, פיגוע דקירה, אסון טבע, דרמות משפחתיות, רגעי ייאוש ותקווה…
ספר חדש של רחל פומרנץ הוא תמיד בשורה בשדה הספרות, ולא רק מפני שהוא תורגם מאנגלית בה הוא נכתב, כי אם בעיקר בגלל התוכן החדשני, הרמה הגבוהה, התיאורים העניינים שאינם נמרחים, זה הרקע הבלתי מוכר, אופי גיבוריו והדילמות המוטלות לפתחיהם.
עד כה, כתבה פומרנץ בספריה העלילתיים על צעירים בעלי תשובה, מסעם אל היהדות, שידוכיהם וצעדיהם הראשונים ואף המתקדמים בציבור החרדי, על כל המורכבויות מבית ומחוץ שהם עוברים. יחסי חרדים-חילונים, יהודים-גויים מקבלים זווית ראיה חדשה ומרתקת.
אם נראה לכם שגם הפעם מספרת פומרנץ על זוג צעיר חוזר בתשובה – הרי שטעיתם, קבלו את הפתעה הגדולה: ‘כחולמים’ – שונה ברקעו מספריה הקודמים. בני ומימי לרנר הם זוג צעיר חרדי מבית המתגוררים בפלטבוש, הם הורים לשני ילדים קטנים, ובני עובד בחברת מחשבים מצליחה. ערב אחד, לפני צאתם לשבע ברכות בבית הוריו של בני, ללא כל הכנה מוקדמת, נכנס בני הביתה ומנחית על אשתו את הפצצה: “אני חושב שעלינו לעלות לארץ ישראל…” כאשר באותו הרגע נפתח פרק חדש בחייהם – פרק החלום שאותו הם עמלים להגשים למציאות.
הימים הם ימי תחילת האינתיפאדה הראשונה בממשלת רבין והסכמי אוסלו, כאשר דקירת יהודים ברחובות ירושלים לא הייתה מאורע נדיר וכוחות הביטחון עמדו נואשים מול מחבלים בודדים שהוציאו לפועל פיגועים, וצל הפחד מישראל המותקפת בטילים בימי מלחמת המפרץ שנתיים קודם לכן עדיין היה חי בזיכרונם של תושבי ארצות הברית. אמה של מימי, שאינה יודעת על תוכניותיו של חתנה, אומרת כך בשיחה עם חברה מארץ ישראל:
“לפעמים אני דואגת לך”. אמרה גברת אדלר, “על פי מה שהעיתונים מדווחים, הכול נשמע מאוד מפחיד”.
“רוב הזמן אנחנו מאוד רגועים. לפעמים, אם יש התקפת טרור בקרבת מקום, אנחנו קצת מודאגים”.
“אני אסירת תודה על כך שאף אחד מילדינו אינו מתגורר בארץ”.
(מתוך הספר כחולמים)
בנוסף לחששות הרגילים המלווים כל זוג עולים חדשים, למימי יש מע”מ נוסף: זוג החברים הקרובים שלהם – חיים עוזר ואלה ורהפטיג – שעשו עליה לארץ כמה שנים לפניהם והם המכרים היחידים שלהם בישראל. למימי יש חשבון פתוח עם אלה הדומיננטית והשתלטנית, ולאור ניסיון העבר שלה היא חוששת שמא תשתלט אלה על חייהם, מה שמתברר כנכון מאוחר יותר…
ואם זה לא מספיק, כחודש וחצי לאחר מכן, אלישע – בן דודו של בני הלומד בישיבת מיר, מעורב בפיגוע חבלני ונותר פצוע קשה. המשטרה פותחת בפעילות מבצעית ודרמטית ללכידת הדוקר על פי הסימנים הקלושים שהוא הותיר אחריו…
נחום פער את פיה של השקית והאחות הורידה לתוכה את הסכין בעדינות, כך שצדו החד של הלהב היה למעלה, בדיוק כפי שביקש. הוא סחט את האוויר וסגר את השקית. “תודה, הביצוע מושלם. והידית?”
“נגענו בה רק בכלי עבודה, כדי לא לטשטש את טביעות האצבעות. סלח לי, אני צריכה לחזור לחדר הניתוח”.
(מתוך הספר ‘כחולמים’)
“משטרה! שורטה! תפתח! איפטחי!”
בצידה השני של הדלת נשמעו קולות תזוזה, אך לא נשמעו דיבורים נוספים. דני דפק בפעם השלישית. “אם לא תפתח את הדלת הזו, נצטרך לשבור את המנעול”, הזהיר וקרא למוסטפה לתרגם את האיום הזה לערבית.
(מתוך הספר ‘כחולמים’)
הלם תרבות
מה עומדת מאחורי ההחלטה לכתוב ספר שונה מכל קודמיו -על זוג שומר תורה ומצוות, חרדי מבית, שעושה עליה לארץ?
“את ההחלטה לכתוב על זוג שעושה עלייה לארץ קיבלתי כאשר כתבתי את ספרי הראשון ‘עת לקרוע ועת לתפור’, אלא שאז הייתי חדשה בארץ והכרתי את קהילת בעלי התשובה ולא הכרתי מקרוב את הלך החשיבה של מי שנולדו חרדיים. לפיכך, המתנתי במשך שנים, וכאשר בגרו ילדיי יכולתי להכיר את הרקע של החרדים מבית, להביא את המחשבות ואת הלבטים שלהם לסיפור בצורה אמיתית. זהו הבסיס לספר ‘כחולמים’ “.
אילו דילמות והתלבטויות רצית להביא לקהל בספר הזה?
“בספר זה רציתי להביא מקרוב את סיפורן של המשפחות המתחבטות בסוגיית ‘היכן יהודי צריך לגור?’ בארץ ישראל – בה קדושת הארץ גוברת על הקשיים והסכנות? במרכז תורני ליד המשפחה והחברים? או בתפוצות – ששם כל יחיד מהווה כוח משמעותי?
אחוז לא קטן מהעולים, אינם מצליחים להשתלב בארץ מסיבות שונות והם שבים לחו”ל וגם הם קיבלו את החלק שלהם בספר הזה. באותה המידה הספר דן גם במשפחות שמתגוררות בחו”ל במקומות רחוקים ומשפיעים על הסביבה”.
כיצד הכניסה רחל פומרנץ את החלקים האלו בטבעיות גמורה בתוך העלילה הזורמת והמפתיעה, נותיר לכם לגלות בעצמכם.
האם קרה מקרה מסויים שדחף את כתיבת הספר הזה בדווקא?
אספר על שני מקרים שקרו במציאות ונכנסו לספר: האחד היה כאשר נסעתי עם שניים מילדיי באוטובוס בין עירוני, מקוממיות לבני ברק. אחד הילדים ישב לידי, ואת הילד בן החמש הושבתי בספסל שלפניי. הנסיעה הייתה בין עירונית וארוכה ואני נמנמתי. התחנה הראשונה בה עצר האוטובוס הייתה בחולון, לאחר נסיעה ארוכה, האורות נדלקו וכמה נוסעים ירדו, ביניהם הילד שלי שחשב שהגיעה העת לרדת מהאוטובוס
היה זה לילה חשוך, במקום בלתי מוכר, הילד ירד לתומו בתחנה, האוטובוס המשיך לנסוע הלאה ואני בתוכו. רק כשהגענו ליעד ורציתי לרדת, הבחנתי שהילד איננו. נוסעים אחרים שראו במצוקתי, סיפרו לי שראו את הילד יורד כמה תחנות לפני כן…
מקרה נוסף היה כאשר הייתי צריכה לקחת את בתי מגן הילדים. היה זה ביום שישי, והגעתי לגן בשעה שתיים עשרה וחצי. להפתעתי, קידמה את פניי דממה. תמהתי על כך מאוד, לאן נעלמו הילדות והגננת? הרי זו אינה שה של טיולים או יציאות. ביום שישי בצהריים כולם ממהרים הביתה, לא הייתה כל הודעה שנשלחה להורים על סיום מוקדם או כל דבר אחר וגם על שער הגן לא הייתה שום ידיעה לאן נעלמו הבנות. וכך אני עומדת ליד השער הנעול בלי לדעת מה הצעד הבא ביום שישי קצר כאשר השבת נכנסת עוד מעט, הילדה איננה ועדיין לא התחלתי לבשל לשבת…
פומרנץ הפכה אירועים אילו ורבים אחרים לסצינות מרתקות המשתלבות בעלילה, ההתרחשויות מאוד אוטנטיות, עד שגם הקוראים החוצניקים הזדהו איתם מקרוב וגם הקהל הישראלי סוף סוף מתחיל להבין מה עובר על העולים לציון בדורינו אנו ומה האתגרים המונחים לפתחו, נציין כדוגמה אחת אנטישמיות ישראלית בה נתקל בני לרנר כאשר הוא מגיע לראיון עבודה בתל אביב:
ליבנה דפדף במהירות בשלושת העמודים, חזר לעמוד הראשון והביט בבני. “לפי זה, לרנר, יש לך ניסיון של שנה אחת בלבד”, אמר בנימה מאתגרת.
“בכלל לא”, אמר בני. “אם תסתכל שוב ברשימת הפרסים והפרויקטים ההיא, תראה שאני מתכנת מגיל חמש-עשרה, חלק מזה באופן מקצועי. זו השנה הראשונה שלי במשרה מלאה במשרד. עד עכשיו אני הייתי סטודנט”.
ליבנה התבונן בסעיף החינוך. “אין לך תואר ראשון“.
“בניו יורק לא צריכים את התואר בשביל העבודה שלי”.
ליבנה הרים את מבטו אל בני. “בחור ישיבה, הא?” שאל בחיוך לועג אגב עקימת שפתיים.
“כוללניק”, השיב בני באותה המידה. “או לפחות, הייתי. עכשיו אני עובד”.
“צריך להכניס את כולכם לעבודה במכרות המלח”, מלמל ליבנה. “האם אי פעם עבדת עבור ממשלת ארה”ב או כל ממשלה אחרת?”
(מתוך הספר ‘כחולמים’)
הספרים שלך מספרים על זוגות צעירים (פרח בר, הרים סביב לה, עת לקרוע), מדוע את כותבת עליהם ואח”כ מלווה אותם בספרים אחרים?
“האדם עושה את ההחלטות הגדולות והחשובות של חייו בדרך כלל בגילאי 18-25, כיצד ייראו חייו, עם מי יתחתן, היכן יגור ומהם תוכניותיו לעתיד. זה מסקרן ובסיפוריי אני מלווה את הצעירים בשלבי ההיסוסים וההחלטות וגם לאחר מכן, כאשר הם נמצאים בתוך המציאות אליה חלמו ושאפו להגיע”.
רפאל הגיע לאתר הקבר אבל במקום לפתוח את התהילים הוא עמד נטוע
במקומו, בוהה מעל העמק ולמעלה בקשת השמיים. כמה הוא התגעגע למראה השמיים, בעודו חי במקום מוקף בבניינים!
אולי הוא יוכל לעבור לצפת, להתבודד על ההרים, לטבול בפלא המיסטי של
העיר הקדושה ולשוחח עם אלוקים כפי שעשה הבעל שם טוב?
רפאל הסיט הצידה בהחלטיות את הרעיון, לפחות לעת עתה. היה לו עדיין
הרבה מה ללמוד על קדושה וטהרה לפני שיוכל לשאוף אפילו לאבד את עצמו בהערכה לבוראו. הוא פתח את התהילים. איך טוב יותר להתחיל מאשר עם המילים הטהורות והקדושות של רועה הצאן דוד? ‘אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי’
(מתוך הספר ‘הרים סביב לה’)
חיים ישב, נושך את שפתו. לבסוף הרים את מבטו.
“אני כנראה כמו נעמן, שר צבא ארם”, אמר. “אם היית מבקשת ממני לעשות משהו קשה, כמו לוותר על השאיפות שלי למענך, הייתי מוכן.
עכשיו את מבקשת ממני משהו קל – ללכת להתייעץ עם אדם גדול – ואני
מתנגד. האמת היא שאני קצת פוחד מהרב מרגוליס. אני פוחד שהוא יקרא
את מחשבותיי”.
חיים הוא בסך הכל בעל תשובה כמותה, קלטה ברברה, והוא מנסה להתאים עצמו לעולם שהוא אוהב, אך לפעמים מרגיש מאוים על ידו. היא חשה גל חדש של רגש כלפיו.
(מתוך הספר ‘פרח בר’)
משלוש יוצא אחד
כמה חוויות ייחודיות לכתיבת הספר הזה שלא קרו בספרים אחרים שלך…
‘כחולמים’, בשונה מהאחרים, נכתב בהמשכים ופורסם על פני למעלה משנה. הספר הזה, כמו רוב ספריה של רחל פומרנץ, נכתב בפרק זמן של שלוש שנים. בגירסה הראשונית שלו הוא סיפר על משפחות לרנר ווהרפטיג על טלטלותיהם, חוויותיהם, העליות והמורדות. “הספרים שלי בנויים משני עלילות שמשתלבות זו בזו, וכך היה גם בספר הזה, שנקרא באנגלית:
Crossing the Divide
הוא חיכה להוצאתו לאור, אלא שאז פנו אלי ממערכת ‘המודיע’ באנגלית וביקשו סיפור בהמשכים לעיתון באנגלית שהחל לצאת לאור באותה התקופה. שלחתי אליהם את הסיפור, והעורכת ביקשה שאוסיף עוד חלקים דרמטיים המתאימים לסיפור בהמשכים, כך הכנסתי גורם שלישי לתמונה – אלישע שנפגע בפיגוע הטרור ופעולות המשטרה למצוא את הדוקר, הבאתו לדין וכיצד מתנהל משפטו בפועל. הספר התחיל לראות אור מעל דפי העיתון באנגלית מידי יום ביומו, ובעיתון יום שישי, במגזין, הפרק היה ארוך יותר. זה היה מתיש, למרות ששני שליש חלקים מהסיפור כבר היה כתובים”.
מעניין לציין שגם ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בתזמון שמיימי, ממש בערב צאת הספר לאור, פרצה שריפה ביערות ירושלים. בספר ‘כחולמים’, ישנו פרק מיוחד על השריפה שכילתה את היערות לפני כחצי יובל:
בנימין פתח את הדלת והביט סביבו. לא היו ראיות לכך שמרים יצאה מהבית במהירות. הכול היה במקום. בנימין לקח מהמגירה של מרים את תיבת התכשיטים שלה, את קופסת המסמכים שלו ובה החוזה עליו חתמו כאשר רכשו את הדירה וכמה חפצי ערך נוספים. הוא הגיע למטבח כדי לקחת שקית לארוז בה את החפצים שאסף, וראה את הפתק שהשאירה מרים על שולחן המטבח.
“בנימין היקר, נסעתי עם הילדים לבית מאיר להביא את תמי”.
בית מאיר! תמי! הוא העיף מבט מהחלון לעבר העשן שהיתמר מכוון מערב. מה תמי עשתה בבית מאיר?!
(מתוך הספר ‘כחולמים’)
האם יהיה לספר הזה המשך ונפגוש את דמויותיו בספרים אחרים שלך?
לרחל פומרנץ תוכניות ארוכות טווח מרתקות. קוראיה המושבעים מגלים כי ספרים רבים שלה בעצם ממשיכים את הקודמים ומספרים על המשך חייהם של הגיבורים המוכרים. (פרחי קקטוס מספר על רוני המאומץ מפרח בר, כאשר הוא בר מצווה ומחליט להיות חסידי – האם זה אכן קרה? ומה עם נעמי זילבר, אחותו וחברותיה התאומות הגיורות רינה וגילה? את התשובות נגלה בספר ‘פעמון ורימון’ העתיד לראות אור בקרוב ממש אי”ה, בספר זה מופיעות גם האחיות בטי ולין מ’עת לקרוע ועת לתפור’. הספר מאחד במהלך חדשני וראשוני איחוד של דמויות שונות מספריה של פומרנץ לקורת גג אחת בעלילה חדשה ומרתקת העוסקת בעיקר בשידוכי הדור השני לבעלי התשובה). וכך גם לבני ומימי, אלישע, אלה וחיים עוזר מ’כחולמים’ יש המשך שמחכה מעבר לפינה והפעם: במשבר הפריים בשנת 2008…
כתיבת תגובה