סיפור מאת לאה פריד מחברת הספרים אפשר לקרוא לך אמא, אבא חוזר ועוד רבים

מאז שמצאה את מחברת הזמרה הישנה שלה לא מצאה שולמית מנוח לעצמה. הרעיון נצמד אליה כמו דיבוק ולא הניח. היא רוצה לשיר את השירים הללו עוד פעם יחד עם כולן. עם כל בנות הכיתה מאז…

איזה כוח יש לשירים. כמה עוצמה יש למנגינות.

כל שיר מעלה  זיכרון משלו. תמונת מצב מעניינת וניחוח.

הגעגועים הציפו והרעיון קרם עור וגידים. כתובותיהן של חברותיה מימים עברו הפזורות ברחבי הארץ ואף מעבר לים אותרו לאחר עמל ויגיעה רבים. וההזמנות לפגישה המחזורית נשלחו. אמא שלה שתמיד הייתה מעורבת בחוויות  בית הספר ועוד זכרה חלק ניכר של בנות כיתתה, נסחפה בהתלהבותה ותרמה את ביתה הנאה לאירוע המיוחל. ועתה לא נותר אלא לספור את הימים ולהמתין.

******

ההזמנה המעוטרת  ששכנה בתיבת הדואר מצאה את גאולה לא מוכנה אליה  לחלוטין. היה זה ימים ספורים אחרי השאת בנה הרביעי והיא  נתונה הייתה עדיין  תחת רושם האירועים האחרונים. הכל היה כה מוצלח וטוב. הרגישה סיעתא דשמיא בכל המהלכים. משבת החתן  ועד סעודת שבע ברכות האחרונה.

היא עצמה קצרה הרבה מחמאות על העוגות המיוחדות שאפתה , על השמלות שתפרה לבנותיה, ובכלל על ילדיה הנהדרים  הבולטים בהליכותיהם החינניות ובחינוכם הטוב. אז מה עכשיו? הזמנה מכוכב לכת אחר. מפגש מחזור כתה ח' של בית הספר היסודי –  היה פעם דבר כזה?? גאולה הייתה צריכה להיעצר על מקומה כדי  לרכז מחשבותיה. אכן כל כך מזמן זה היה. כל כך הרבה שנים לא חשבה עליהן על חברותיה. לא פגשה אותן. חוץ  מהפעם ההיא  במחלקת יולדות בה נפגשה ביוכי בק . והיו אולי עוד הזדמנות אחת או שתיים בהן נתקלה ברחוב בבנות שאפילו את שמותיהן כבר לא זכרה. וזה לא הפריע לה.

מאז נישואיה לבעלה –אברך יקר  השוקד על תורתו, עברה להתגורר בישוב מרוחק בצפון, וטוב היה לה בכך. טוב היה לה לגדל ילדיה הרחק מסאון העיר. טוב היה לה למרבה הפלא להיות מרוחקת מבית הוריה שאף פעם לא היה  בית קל מידי, טוב היה לה בעצם להינתק מן העבר…

והנה  זה מוצא אותה פתאום, בוקע אליה כמו מתהום הנשייה – הזמנה  חגיגית מנוסחת בחן ובחביבות: "פני לך ערב לפגישת ידידותיך מפעם. בואי לשיר ביחד את השירים שאהבנו ולהעלות זיכרונות משותפים."

זכרונות – – – היא משום מה כמעט ולא זוכרת דבר. כל כך עסוקה הייתה בהווה בבניית הקן הפרטי שלה , בטיפוחו, עד שלא נשאר שום מקום לפינת זיכרונות, ואולי –כל זה קורה פשוט משום שהיא טיפוס מעשי ותכליתי.שאינו אוהב התבוססות ברגשות שלא לצורך?!

מכל מקום משהו בניסוח המלבב המזמין הצליח לפרוט על נימי לבבה ולהרעיד איזה מיתר. לאורך גרם המדרגות המוביל אל דירתה כבר גמלה בה ההחלטה. היא תיסע למפגש הזה. למה לא בעצם? חתונת הבן כבר מאחוריה ומותר לה להינפש קמעה…  ערב חוויתי במחיצת חברות לשעבר עשוי להיות מעניין ומרתק בסופו של דבר. אז למה לא??

גם ילדיה שבבית התלהבו מהרעיון.

"אמא, כן, תיסעי!"

"את נורא תיהני.כדאי לך"

"איזו כתה חברמנית  הייתה לך שמארגנת מפגש אחרי ארבעים שנה – – "

ככל שקרב  המועד הנקוב בהזמנה, חשה גאולה  שהתרגשות כלשהי עולה וגואה בה. מעניין! היא לא חשבה שמפגש עם חברותיה לשעבר יסעיר את רוחה עד כדי כך. יותר מאוחר הפכה ההתרגשות לספקנות. ואלי בכל זאת לא צריך לנסוע? בשביל מה צריך את כל הטרחה הזאת? עם מי יש לה קשר בכלל? מה טעם לחדש קשרים שנפרמו? או כאלה שאף פעם בעצם לא היו… כן, זה היה כואב לעמוד פתע מול האמת שממנה ניסתה לברוח כל השנים. אבל באמת לא היו לה בכתה ההיא חברות של ממש, בניה ובנותיה לא יאמינו לה אם תספר להם זאת. אמא שלהם –בעיניהם היא מלכה חשובה ונערצת, ובמקום שבו הם גרים יש לה מקום של כבוד. נשים צעירות באות ללמוד ממנה דרכי ניהול משק בית והמבוגרות מפקידות בידיה סודותיהן האישיים ביותר ומתייעצות עמה בענייני חינוך ושאר דברים. אמא כילדת שוליים בכתתה  -לעולם לא תתקבל על דעתם. זוויות פיה של גאולה התעכלו לכדי חצי חיוך. כתה חברמנית –כך הגדירה בתה את הכתה, ואכן זה היה המצב לאשורו. חברה תוססת במיוחד- שהיא השקטה לא הצליחה להתברג ביניהן.אוסף נדיר של כוחות וראשים מבריקים שהיא אפילו לא ניסתה להתמודד מולן…אז לנסוע או לא?

היא נסעה. לא יכלה להישאר בבית. מה תאמר לילדים. איך תסביר עצמה?וחוץ מזה היה כנראה משהו פנימי רדום שניעור בה. סקרנות ואולי קצת געגוע. מאוחר היה מכדי לסגת.

" היום את כבר במקום אחר." לחש לה בתוכה  קול בוגר ומנוסה. "גם הן במקום אחר. ואת תיהני."

והיא שינסה מותניים וזקפה גו ובצעדים מאוששים צעדה לעבר בניין המגורים הנאה שבו התקיים האירוע. עלתה במדרגות ונקשה בדלת.

אישה מבוגרת שרישומי השנים חרצו סביב עיניה חריצים חייכניים  קידמה פניה בפתח.

" שלום שלום לך. איזו אורחת. ברוכה הבאה! שולמית!" הזעיקה את ביתה. "הנה האורחת הראשונה הגיעה,"כמו משומקום הגיחה פתאום שולמית –יוזמת הרעיון כולו. "גאולה!" זיהתה אותה מיד. ונפלה בהתרגשות  על צווארה.. גם גאולה התרגשה מאד והמילים נעתקו  מפיה. לקבלת פנים חמה מעין זו לא ציפתה. "שולמית…" הצליחה לבסוף לומר "לא חשבתי שתזהי בקלות כזאת… כל כך הרבה שנים חלפו.איך זכרת?

"לא השתנית בכלל!" החמיאה שולמית "נשארת צעירה כשהיית."

"גם את!" החזירה גאולה מחמאה ובתחושה טובה נכנסה אל פנים הבית.

החדר היה חגיגי, כסאות ומושבים  סדורים במעגל, ובמרכז-שולחן סלוני מקושט. בר מעוצב ומלא בכל טוב ניצב ממתין בפינה. גאולה מצאה לעצמה פינת ישיבה נוחה בקצה החדר והתמקמה בה. שולמית התיישבה לידה מתעניינת במצבה המשפחתי, בעיסוקה הנוכחי של גאולה , מקום מגוריה… גאולה אינה טומנת ידה בצלחת מספרת ומתעניינת גם היא.חשה נפלא. ואז בא צלצול המצילה והפריע את האידיליה. שולמית רצה לפתוח. קולות התרגשות נשמעו מכיוון דלת הכניסה. הפעם הופיעו  שתיים ביחד. שוב התרגשות המפגש, ניסיונות הזיהוי ההדדיים. גאולה מזדקפת על מושבה. משהו מהנינוחות הקודמת פג. האם תזהינה אותה? האם תזהה היא אותן? הן נכנסו לחדר ,סוקרות אותו  לרגע ואז הבחינו בה. מזהות  אותה מיד, והיא לא. הייתה זקוקה ליותר זמן כדי להיזכר בשמות. למען האמת את רוחמה זיהתה ביתר קלות. הייתה דמות בולטת בכתה בעלת נוכחות שאי אפשר לשכוח. השנייה – רבקה, גם היא תפסה מקום ניכר, אלא שפשוט שינתה צורה.כעת הן קרבות אליה, מחייכות מאוזן לאוזן: "את נראית נהדר גאולה כאילו לא חלפו השנים." אומרת רבקה. גאולה לא ממש יכולה להחזיר לה באותה מטבע והיא מסתפק במלמול של תודה.

"מה את עושה היום?"שואלת רוחמה.

"מה אני עושה?" מתבלבלת גאולה לרגע. מה תאמר להן? שהיא יועצת בלתי רשמית של כל המושב כמעט? שביתה החם משמש לשיקום זמני של מיני ילדים בסיכון? "אני… עקרת בית." היא עונה בסוף בנימה קצת מתנצלת.

"שמעתי שאתם גרים בצפון באיזשהו מקום???" ממשיכה רבקה להתעניין.

"כן" מהנהנת גאולה. ולא מוסיפה דבר.

"איפה בדיוק?" רוצה רבקה לדעת, עדיין בעמידה.

"ליד יקנעם" היא עונה חרש מתכווצת משום מה על מקומה, מרגישה פתאום מטופשת   מול שתי הדמויות החשובות הנישאות מעליה. תמיד זה היה כך. הן היו כל כך חכמות וידעניות, והיא תמיד מגומגמת, לא יודעת לענות למורה את התשובה הנכונה… האם זה רק נדמה לה? או שבאמת יש להן עדיין אותו מבט מתנשא בעיניים כמו אז.ולמה אינן יושבות על כסא לשוחח בגובה העיניים??

ושוב מתנגן הצלצול מן הדלת. הפעם זאת "איילה" שזוכה לקבלת הפנים החמה של המארחת.

איילה נכנסת לחדר. נופלת על צווארן של רוחמה ורבקה שעדיין ניצבות באותו המקום. ומיד לאחר מכן מפנה מבטה אל גאולה, מקמטת  מצחה במאמץ, מנסה להיזכר:

"גאולה?!" זו מהנהנת לאישור ללא קול.

"כמה טוב לראות אותך, גאולה, אני כל כך שמחה שהגעת"

"גם אני שמחה לראות אותך."משתדלת גאולה להגיב כיאות.

"איך זה שם בכפר?? את גרה במושב שדה יוסף או משהו כזה, נכון? שואלת איילה וממשיכה בלי להמתין לתשובה: "את יודעת הרבה פעמים אני חושבת עליך. לא תאמיני. הייתה אפילו פעם שנפשנו עם המשפחה סמוך לישוב שלכם וחשבתי לקפוץ לביקור."

"ובאמת למה לא עשית זאת?." שאלה גאולה מאוששת ובטוחה יותר בעצמה. הווילה שלה גדולה ומטופחת. עצים רחבי צמרת גדלים בחצר. פרחים ריחנים ודשא ירוק ששתלו בעלה וילדיה. נעים היה דווקא מאד לארח חברת ילדות מן הכיתה.

"זו הייתה יכולה להיות חוויה נחמדה" היא אומרת עכשיו לאיילה בגילוי לב "חבל שלא נכנסת."

"כן" עונה איילה "בסוף זה לא יצא…אבל לפחות תדעי שחשבתי עלייך."

'לפחות תדעי שחשבתי עלייך… ' – מתי שמעה את המשפט הזה לאחרונה?? ככה – — יוצא מפיה של איילה??. מתי זה היה? כן. היא הייתה חולה. הרבה ימים הייתה חולה ואף אחת לא באה.למה? אולי משום שהיא גרה רחוק. והן לא ידעו את הדרך? אולי משום שלא הזמינה אותם אף פעם? אולי מפני האמת הצורבת שהיא בורחת מפניה כל כך הרבה שנים. שהיא פשוט לא תפסה שום מקום בכיתה. הייתה אוויר…

ואז כשחזרה כעבור שבוע לבית הספר. ניגשה אליה איילה כמו עכשיו. תמיד הייתה חייכנית ומטופחת. הסתדרה עם כל אחת" את יודעת? רציתי לבוא לבקר אותך אתמול. אמרה לגאולה " אבל ב"ה כבר חזרת." הו כמה שמחה אז במילותיה של זו. הן היו כצורי על לבבה והיא האמינה לה בכל לב. תמימה הייתה. כמהה לחברה טובה וגילויי הידידות שהביעה איילה  העניקו לה הרגשה טובה.

אחר כך חלתה שוב. חשבה שהפעם איילה וודאי תבוא, הן בפעם הקודמת  רצתה כל כך, אבל היא לא באה. כשחזרה לבית הספר שוב הייתה זו איילה שקידמה פניה בחיוך רחב. "ברוך רופא חולים גאולה. רציתי לבוא אלייך לבקר. את יודעת?"

"ולמה לא באת? העזה  גאולה לשאול.

"אה – בסוף לא יצא…" ובסוף בסוף הבינה גאולה בראש הילדותי התמים שלה שאיילה לא ממש חברה שלה. היא רק ילדה טובה ומנומסת שרוצה לתת לה הרגשה טובה אבל היא לא ידידה אמיתית וזה כאב כמו פצע אמיתי. אלא שהיא לתומה סברה כי הוא הגליד זה מכבר. כי כל הפצעים של אז נחבשו ונרפאו  בין לידות הילדים ופריחת החיים החדשים על מדשאות הכפר וכיום היא מגלה שלא כך.

משפט קצרצר וחביב מלא רצון טוב פתח לה אותו פצע מחדש והוא ממשיך לדמם.'רציתי לקפוץ לביקור ובסוף לא יצא..' תודה לך איילה על הרצון הטוב. באמת תודה. אבל זה מפגיש שוב עם המציאות ההיא באורח מכאיב כל כך. האומנם  שום דבר לא השתנה מאז והכל הכל  ממשיך כמקודם???

אחר כך נכנסו עוד נשים – ילדות העבר.אבל לגבי גאולה זה כבר לא היה אותו דבר כמקודם. ניסיונות הזיהוי שלהן. החיוכים הנרגשים, תמונות ישנות ששלפו מתיקי הצד, הזיכרונות ששיתפו בהן אחת את השנייה. –כל זה לא דיבר אליה עוד. השיחה עם איילה שיבשה משהו בהלך רוחה וזרקה אותה באחת לאחור. העבר כולו צף ועלה מולה חי ונושם. כל מה שרצתה לברוח ממנו, להתנתק, כל מה שחשבה שאיננו. קם לתחיה. כאילו לא עברו השנים כאילו לא חלפו ימים מלאי מעש מאז, כאילו לא הייתה השיכחה…

הרעש בחדר מתגבר.קריאות התפעלות, חילופי מידע ופירצי צחוק. רק היא לא מצליחה להתמזג. כמו אז. כשעמדו כלן יחד במרכז הכיתה בקבוצות או בזוגות, להגו ודיברו ביניהן והיא ישבה על מקומה. לא נחשבת ובודדה.

היום זה אחרת – – – עולות בה המחשבות. היום היו מתגברים על קשיי הלמידה שלה. נותנים את הדעת. אבל אז בקשיי הקיום של הוריה. היו כנראה דברים חשובים יותר. היא נשאה תווית העצלנית של הכיתה והם לא ידעו כמה היא סובלת. אולי כן ידעו, אך לא מצאו דרך לעזור ואולי חשבו שככה זה. והשלימו כמו עם יתר נתוני החיים הלא נעימים שנפלו בגורלם.

ואז הגיע חלקו העיקרי של המפגש. אותו חלק שממנו בעצם החל הכל. השירים…

שולמית ביקשה מכולן לשבת. חילקה דפים משוכפלים. ושוב סיפרה איך נולד הרעיון. ומה מחברת זמרה אחת קטנה יכולה לחולל. היא לא הייתה צריכה לשכנע הרבה, כלן הסכימו עימה. כל שיר נשא סיפור בין שורותיו. לכל לחן –היה את ניחוחו שלו.

"נודד עני נודד פה" היה השיר הראשון שהושר. בתחילה במבוכה, בהיסוס… ואז שרו כאילו המילים את עצמם וסחפו אחריהן את הילדות  לשעבר.גם  גאולה נסחפה. נזכרה איך דמעה כל פעם בחשאי שאף אחת לא תיראה, כשהושר השיר. איך ריחמה על העני הנודד שביקש:' אנשים טובים פתחו נא לי ללל—מקום ללון תנו נא לי ללל –.מישהי אחרת זכרה את ממלאת המקום הצעירה שלימדה את השיר בפאתוס רב. ועוד אחת דיברה במרירות בעונש הלא צודק שקיבלה מפני שלא יכלה להתאפק אז למראה הארשת האומללה שעלתה על פני המורה והעזה לצחוק בשיר עצוב כל כך.

גאולה לא יכלה שלא להרהר באותה שניה בממלאת המקום הנבוכה שילדונת חצופה אחת צוחקת בפרצופה. היא לא הבינה על מה ומדוע כואבת עכשיו ידידתה. האם איננה קולטת כיום שצחוקה היה באמת מביך? אך לא היה זה זמן להרהורים, תורו של השיר הבא הגיע:' גשם טוב צולף, על חלון נוטף, טיף טיף טף. כל איכר ישמח לחם רב יצמח טיף טיף טף.' את השיר הזה לימדה דווקא המורה גלזר – אימת בית הספר כולו, אצלה הכל היה צריך לדפוק כשעון ולא היו שום הנחות או ויתורים. היא לימדה את מקצועות החשבון, דקדוק ולמרבה הפלא, גם זמרה. רחל זכרה את הזמן המדויק בו נלמד השיר: "המחנכת ברכה.ג. לא הגיעה וצרפו אותנו לכתה של גלזר שלמדה במרתף שיעור חשבון.  בחוץ היה גשם. רעמים וברקים. ופתאום הפסקת חשמל. סיטואציה די מפחידה לגבי ילדות קטנות. המורה גלזר הנוקשה גילתה במקרה זה אנושיות מפתיעה. אמרה לכולן להוציא מחברות זמרה ובקולה העבה לימדה את 'גשם טוב צולף על חלון נוטף' והגשם באמת היה כבר פחות מפחיד ונהיה טוב יותר לגבינו' סיימה רחל את סיפורה הנוסטלגי.

כבר התכוונו כולן לעבור לשיר הבא –'על שפת הים בלילה אפל- – ' כשאביבה התפרצה בלהט: "זוכרות את הסוכריות שחילקה המורה גלזר בסוף אותו שיעור? "בטח! וודאי!! איך לא?" מורה שמוציאה מתיקה פתאום חבילת סוכריות ומחלקת לבנות – זה בהחלט מצב נדיר שנחרט בזיכרון, ועוד מורה שקוראים לה גלזר… "היא סיפרה לנו שמגיע לה מזל טוב. כי בתה התארסה בליל אמש" המשיכה יעל להזכיר "ועל כן היא רוצה לשתף אותנו בשמחה. זו באמת הייתה חגיגה של ממש. מאז 'גשם טוב צולף' הוא השיר הכי אהוב עלי…" פרצי צחוק עליזים באו כתגובה לדברים "עכשיו אפשר להבין את מצב הרוח הטוב שתקף אותה באות יום קדורני…" אמרה אי מי.

"בנות, אל תאבדו פרופורציות. המורה גלזר הייתה בנאדם לכל דבר ואני זוכרת אצלה הרבה מצבים של התחשבות וירידה לנפש התלמידות." הערה זו באה מכיוונה של שרה.ל. שכאז כן עתה הייתה ונשארה הצדיקה של הכיתה. גאולה זכרה אותה כילדה טובת לב וצנועה במיוחד וגם עתה עשתה רושם של אחת הנושאת בתפקיד של רבנית או משהו דומה. ואז הרימה איילה את ידה וביקשה גם היא  את רשות הדיבור: " לכן אולי השאיר השיעור הזה טעם טוב. אבל אצלי הוא השאיר לצערי טעם מריר ביותר." פתחה במבע רציני ביותר."מה היה? מה קרה?למה?" דבריה הצליחו לעורר סקרנותן של חברותיה. גם גאווה נדרכה על מושבה והטתה ראשה בריכוז קדימה.

"בת אחת מהכיתה המארחת התמנתה מטעם המורה לחלק את הסוכריות." ספרה עכשיו איילה. "היא עברה בין הבנות. אני לא יודעת אולי נתנה בטעות למישהי שתיים במקום אחת. או שהיו מדי קצת סוכריות . בכל אופן כשהגיעה אלי, לי לא נשאר. אני לא יודעת מה קרה לי. אבל פשוט התחלתי לבכות. וזה היה לא נעים. לא רציתי לבכות אבל הדמעות פרצו מעצמן. בנתיים נשמע הצלצול והמורה עזבה את הכתה. ואני בוכה ובוכה. זאת שישבה לידי כנראה רצתה לעזור לי, וצעקה בקולי קולות שיש ילדה אחת שבוכה כי לא נשארה לה סוכריה. אני זוכרת שהייתה סביבי התקהלות.  ומישהי כזאת גבוהה ובעלת נוכחות שאלה בבוז "מה? בגלל סוכריה היא בוכה?" ומישהי אחרת רצתה לנדב לי את שלה ואני התביישתי. לא ידעתי איפה לשים את עצמי."

"אני זוכרת את המקרה" התערבה כעת אלישבע בניסיון למתן את תמונת המצב. "הייתי בין המתקהלות סביבך, ובנות דווקא כן הבינו את האכזבה שלך.אני חושבת שחצי מהן היו בוכות אילו היו במקומך. מה שהפליא אותי באופן אישי, וזה זכור לי עד היום הזה. העובדה שאיילה הבוגרת והחזקה בוכה פתאום. זה פשוט לא התאים לך. תמיד היית כזו בוגרת."

"אז את רואה שלא כל מה שניראה מבחוץ תמיד מעיד על הפנים." ענתה לה איילה והוסיפה להסביר "מה שבאמת קרה אז ואני שמחה על ההזדמנות להסביר זאת הערב. שבדיוק יום לפני כן היה אצלנו בבית זמן החלוקה השבועי של סוכריות מחליפות הצבעים –אם אתן זוכרות. אצלנו בבית ההורים עבדו קשה  והפרנסה לא באה בקלות. ופעם בשבוע אמא קנתה את הסוכריות הללו. ודווקא באותו יום רבתי עם אחותי הקטנה. אמא ביקשה ממני לוותר ואני לא רציתי ואז היא הודיעה לי שאני לא מקבלת סוכריה השבוע. זה כנראה מאד פגע בי. כי אכן הייתי הבכורה והבוגרת  בבית ובדרך כלל זאת שמוותרת תמיד. בכל אופן כפי שאמרתי בדיוק יום למחרת קרה הספור עם הסוכריות של המורה גלזר. צרוף המקרים הזה כנראה שבר אותי…" קולה של איילה רעד בדברה. לא על הסוכריה בכיתי. הרגשתי באותו רגע כאחת שלא שווה. שום דבר לא מגיע לה באף מקום. קשה לי להסביר זאת עכשיו, אבל הכי נורא היה שכלן סובבו אותי וחשבו שאני כזאת תינוקת שבוכה בגלל סוכריה. אני זוכרת את המקרה הזה כאיזו צומת משמעותית בדרכי.מאז  בהפסקות התביישתי תמיד מבנות הכיתה השניה. נדמה היה לי שהן מתלחשות עלי. איבדתי המון מביטחוני העצמי… "

"את? חסרת ביטחון עצמי?" נשמעו קולות מחאה. "תמיד היה קולך נשמע איילה. ידעת מה להגיד ואיך."

"אולי היו לי כישורי יחצנות טובים ועוד כישרונות אחדים שעזרו לי להצליח." הסכימה איתן איילה. "אבל אני בתוכי יודעת שתמיד הייתי רדופת אובססיה לרצות אחרים. להיות בסדר. להרגיש בסדר. ולתת  הרגשה טובה לכלם.

"אינך חושבת שכל זה  נובע גם ממשהו חיובי בתוכך?" שוב הייתה זו אלישבע שניסתה לתת היבט חדש ומרנין יותר  –רגישות יתרה לזולת  שהתפתחה בך בעקבות האירוע???"

"אולי…" ענתה איילה ומשהו במבעה אכן הואר.

גאולה מצאה עצמה מרחמת וכואבת מאד את כאבה של איילה.  בינה לבין עצמה סברה שלא יתכן לייחס חוסר ביטחון לאותה תקרית חד פעמית. מעיבה ככל שתהיה, אלא אם כן היו דברים נוספים שאיילה כנראה לא מספרת עליהם. בכל אופן לגביה היה לסיפורה של זו משמעות עצומה אחרת. איילה חשה איפא צורך לרצות את כולן לא רק אותה…וזה גילוי חשוב. חשוב מאד. הפצע שנפתח בתחילת הערב נעשה רגיש פחות…

שולמית המארגנת נעשתה קיצרת רוח כמעה." די! בבקשה בנות. עם כל הכבוד לסיפורים המעניינים שאתן מעלות באנה נמשיך את סדר השירים. " הנשים נענו לה מתוך כבוד והוקרה והחלו לזמר לאיטן ברגש  "על שפת הים בין הר ובין תל. כמו חלום –שם מרחוק. ביבשה שם לא רחוק , שוכנת לה ארץ רחוקה, ארץ ישראל  –

"אוי! רוחמה." מישהי שוב קוטעת את הזמר באמצע. "זוכרת? את השיר הזה את שרת סולו בסוף השנה? זוכרות את המקהלה של המורה חדווה בנות?"

עווית  גלויה של מורת רוח על פניה של שולמית. אבל אין היא יכולה להתגבר על שטף הקולות והזיכרונות המציפים. "וודאי שזוכרות. הגיעו גם אמהות. היה זה בסיום מבצע חשוב. הזמינו אמהות. אבל המקהלה כשלה חוץ מהשיר הזה.  הפעם מישהי אחרת מהסה את הבנות. שושי. "אני לא יודעת אם אתן זוכרות. היא אומרת ומדגישה. "אבל את השיר הזה אני הייתי צריכה לשיר סולו. שלושה ימים לפני ההופעה לא הרגשתי טוב. נעדרתי מבית הספר, והמורה ניסתה אותך רוחמה." שושי דברה עכשיו רק אל רוחמה. ביום ההופעה חזרתי לבית הספר והמורה קראה לי לצד והסבירה לי שהיות וכבר נתנו לך את התפקיד –יקשה כעת לקחתו ממך חזרה ואותי יפצו במקהלה של שנה הבאה." שוב היה נדמה לגאולה שהיא שומעת רטט במיתרי קולה של שושי. "הסכמתי אבל ליבי חישב להישבר מצער.עד היום אני חשה צריבה בלב כל אימת שאני נזכרת בזה. חשבתי שתוותרי רוחמה בעצמך" הייתה תביעה של ממש בקולה של שושי "אבל את אפילו לא העלית כזאת בדעתך." גאולה שוב נדהמה לגלות עד כמה עמוקים רישומיהן של חוויות ילדות. שושי הייתה חרוצת הכיתה. נערצת ואהודה. וכיום היא רואת חשבון חשובה, ובכל זאת היא מדברת על צריבה שאינה נרגעת? רוחמה שבעיניה של גאולה הייתה גם כן בעלת עמדה בולטת, וכיום היא מנהלת חשובה החווירה כשענתה בשקט. "האמיני לי שלא ידעתי מכל זה. הבנתי שאינך יכולה לשיר כי הייתה לך אנגינה ואת צרודה. הביני. את תמיד היית בטופ של כל דבר. היית חרוצת הכתה. כל תפקיד ראשי היה שלך, זוכרת? שיר אחד או שיר פחות. מה יעלה ומה יוריד? אבל אני…ובכן. אתן אולי לא יודעות. הייתי בת לניצולי שואה. אהבו אותנו, דאגו לבגדים אבל לא מספיק עודדו. את יודעת שושי? נדמה לי שפשוט המחנכת גילתה שאני יודעת לשיר ורצתה לעודד אותי. היא האמינה שלך יש יותר כוח ולכן ביקשה ממך לוותר. ואני…אני מאז באמת התחלתי להעיז  ולטפס הלאה בסולם החברתי.

המידע החדש הזה על רוחמה שתמיד הגיעה לכתה עם בגדים מעומלנים וניראה היה שלא חסר לה דבר המם את כולם ובמיוחד את גאולה. לתומה סברה שרק היא נושאת בקרבה מועקות ילדות.

ואז זה קרה לה. שולמית שוב ביקשה שקט. התחננה שימשיכו את הערב על פי התוכנית המקורית. ובחדר קם רחש קל. תסיסה בלתי מורגשת. גאולה חשה הפעם את דופק הכתה היטב. בלי משים, אולי עקב גילויי הלב והחוויות המשותפות חשה חלק מתוכן.  הן רצו לדבר חברותיה לשעבר. חפצו לספר יותר משרצו לשיר. מחברת הזמרה אכן עשתה את שלה ושאבה אותן אל העבר על כל היבטיו. אך הן לא רצו לפגוע במארחת שלהן,

ואז הרגישה גאולה שהיא יכולה לעשות זאת בשמן ולהסביר. בהרבה הזדמנויות יצא לה לתווך ולהפשיר בין צדדים.בשקט ביקשה את רשות הדבור, ובקול רהוט דיברה כאילו נמצאת היא בביתה הגדול במושב מול קבוצת נשים שבאה  לשמוע אמרותיה המחכימים:

"שולמית. בבקשה. כל כך טוב ונעים פה עכשיו. אל תפסיקי את הסבב הזה. החברות פה אינן מדברות סתם. הן מספרות על התחושות הכי סמויות והכי עמוקות שלהן, וזו הזדמנות שאולי לא תחזור כל כך מהר. אני חושבת שטוב שהדברים עולים. כי רק אחרי שהם יוצאים החוצה אנחנו יכולים להתבונן בהם ללא כחל וסרק ואולי סוף סוף להבין אותם מתוך פרספקטיבה נכונה. להרגיע ולחבוש את הפצעים הכואבים. את מבינה שולמית? את הכנת תוכנית יפה, אבל מה שנוצר ממנה, לא פחות יפה מן המקור. הנה, אני למשל. עד היום חשבתי ששכחתי הכל. הילדות נדחקה לאיזו פינה מעורפלת. חששתי לבוא לכאן כי פחדתי להיזכר… אתן בוודאי זוכרות אותי. הייתי דמות חיוורת, כמעט בלתי נראית. או שבעצם כן, כי בדרך כלל הגעתי לבית הספר ברגע האחרון, מרושלת בלבושי. אמי יצאה לעבודה מוקדם בבקר והשאירה  לנו להסתדר לבד…חשבתי שזה כבר לא כואב לי בכלל. אבל הערב נוכחתי לראות שדברים אינם נשכחים. הם רק נדחקים אי שמה במגירות הלב. הכל חבוי בפנים. יש כאבים ויש לי גם הרבה כעסים. זו הייתה נאיביות לחשוב שהדברים נמחקו. אבל גילויי הערב הזה. הדיבורים , הספורים והזיכרונות מרגיעים משהו ונותנים לי הבנה מחודשת, וזו רק ההתחלה. אז אל תיקחי ללב שולמית את השירים שלא מושרים. נדמה לי שלכל אחת כאן יש שיר אחד שלא ניגמר וגם אותו צריך לשיר…"

הייתה דממה בחדר כשסיימה. כלן קשובות היו לדבריה. אם נדהמו מגלוי הפן החדש והלא מוכר שבגאולה הישנה כפי שהייתה מוכרת להן. הרי שהיטיבו להסתיר זאת.

והיא כמעט קרסה חזרה למקומה.רק עתה חשה בהלמות ליבה הפועם לו בקצב מטורף. פניה החווירו. איך עשתה זאת? איך העיזה? לומר ככה את דעתה לפני כולן? לפני בנות כיתתה מאז? לשושי ואביבה ורוחמה ורבקה וכל החשובות האחרות…. לדבר בגלוי על החולשה הגדולה שלה?למה בכלל הייתה צריכה לדבר??

שולמית הייתה הראשונה שהתעשתה. "זה בסדר גאולה אמרה. אני רואה בעצמי שאין כל ברירה. אני מסכימה עם כל מילה שלך, ואם אכן זהו רצונן של החברות. לו יהי כך!

מאי שם רחוק באו אליה הדי מחיאות כפיים. חובקים אותה בטבעת אוהבת. נדמה היה לה שהיא שומעת שוב ושוב את שמה נישא בפי חברותיה.וקריאות הסכמה והערכה הגיעו עדיה נוגעים ולא נוגעים: "את כל כך צודקת גאולה! דיברת ממש במקומי! חייבים לחזור על המפגש שולמית הזה עוד מספר פעמים. זהו שיר שלא נגמר…"

אז דברים כן השתנו גאולה. לא הכל נישאר  בסופו של דבר כפי שהיה.  וכמה חשוב לדעת ולזכור זאת! חיי היצירה. הבניה הפנימית, ההענקה הבלתי פוסקת שלך בת עשרות השנים, עשו את שלהם. מי היה מאמין גאולה שאי פעם תעמדי כך מול חברותייך מאז. את יכולת לעשות זאת. מצאת בעצמך את הכוחות רק משום  שהיום אכן את שונה. ניצבת במקום אחר.

ועם סיום האירוע, לאחר שנפרדה מכולן לשלום. עמדה שם שולמית ליד הדלת ולחשה לה: "תודה לך גאולה על האומץ לומר את הדברים.לדעתי עשית את הערב."

"אני לא עשיתי כלום. תודה לך ולאימך היקרה על ההזדמנות שנתת לכולנו…" ענתה לה לאחרות. אבל אצלי נולד היום בפנים שיר חדש. מנגינה קסומה ומפריחה שמעניקה המון כוח להמשך.

בשולי הסיפור:לחברותי היקרות למחזור. למרות הרקע המוכר שממנו נשזר וצמח הסיפור, הרי הוא בצורתו הנוכחית פרי דמיון בלבד ואין הוא מכוון לשום דמות ספציפית מן המציאות. ל.פ.