הבת של ברמן מהעיריה פרק רביעי’

מאת חני סגל מחברת הספר’על המגרש הזה בניתי’

גם ליום נוראי יש סוף.

בהיה במסך המחשב, בריכוז ומצח קמוט, שייראה “כאילו הכל בסדר”.

אין  קפה (המבטים בפינה שם ישפדו אותה. אין לה כח)

ואין פטפוט עם אף אחת. (הן כועסות כל כך. בצדק מבחינתן.)

חנה דחקה בה בהודעות חוזרות ונשנות לשלוח סקיצות מדויקות יותר

היא ענתה לה לקונית שהיא באמצע עבודה על העניין.

הינה, היא באמת תעבוד על העניין. הרגע.

פתחה קובץ וורד חדש ונקי.

זאת באמת עבודה בדיוק בדיוק על ה”עניין”.

לכתוב מכתבי התפטרות מסוגי שונים ולמחוק אותם בדליט לחוץ ועצבני.

לכתוב לעצמה שוב ושוב את המשפט

קוראים לי יהודית הלוי ואני מחפשת עבודה.

קוראים לי יהודית הלוי ואני מחפשת עבודה

קוראים לי יהודית הלוי ואני…

זה העניין בכבודו ובעצמו. היא כבר לא פה יותר וחנה תגלה את זה מחר. היא לא תבקש תשלום על יום העבודה הזה כמובן.

במכתב ההתפטרות גירסה מאה שלושים ושתיים הגיעה סוף סוף השעה שלוש והיא יכלה לצאת בלי למשוך אש.

 

המשרד שלהם הוא בסך הכל דירה בתוך בניין מגורים. ככה זה במועצה איזורית קטנה כזאת, אין בנייני משרדים כמעט, ומשרד האדריכלים הנכבד היחיד שפועל פה- חי כמו משפחה מן המנין. וככה היא נוחתת מיד לתוך השכונה, לתוך הבתים, לתוך הפרויקט החדש שהוא עדיין אתר בניה.

יזם: מ. מ. בניה וייזום בע”מ

מהנדס: יורם מזרחי

יועץ בטיחות: אדלר טוביה

אדריכלות: ישראלי את כהן אדריכלים.

 

נו בטח. פרויקט גדול כל כך הולך לאדריכלים ידועי שם מירושלים או תל אביב.

אולי תציע את עצמה כאדריכלית פרטית לעיצוב הבית? הום סטיילינג, כזה מן.

. שלדי בניינים מסובבים אותה. המון פוטנציאל לעבודה עם אנשים אנונימיים, פרטיים.

קוראים לי יהודית הלוי שיננה לעצמה, ואני מציעה שירותי אדריכלות ועיצוב פנים.

ייצבה את עמידתה. זקפה את כתפיה, תחבה ידיים לכיסים.

יש לי נסיון של אהומ. שנה. יש לי תעודה מעולה. והמלצות. המלצות?

התכופפה מעט ועברה את הסרט האדום המקיף את אתר הבניה הגדול

אבק הלבין את נעליה השחורות בן רגע.

אין לה המלצות. גם אם יקרה נס ומישהו יפנה אליה מעם מודעת הפרסום בעיתון- הוא יעלם כשיבין שאין לה טיפת המלצות כי היא נולדה היום. רק היום. מי יכול להמליץ על יהודית לוי פה?

פסעה בזהירות לתוך בניין כמעט גמור. מדרגות כבר יש. ריצוף עוד לא, גם חיפוי קרמיקה לקיר עדיין אין. דירה אחת בקומת הקרקע נשארה פתוחה.

הציצה לתוכה. כולה אבק ושברי אבנים. יש בה חלונות קטנים כל כך! היא היתה מגדילה אותם וכבר כל הדירה היתה מקבלת צורה אחרת. ליטפה את הקירות האפורים. יש פה פוטנציאל נהדר. סלון מרווח ממש.

פה בעיר אין עוד משרד אדריכלים, כמה חבל.

בקורונה עבדו מהבית. אז היה הגיון בלהציע את עצמה במקום עבודה מחוץ לעיר. היום זה נשמע לה כמו קטסטרופה מהלכת לבזבז כמעט שלוש שעות ביום על נסיעות.

אולי אם לא תהיה ברירה זה מה שהיא תעשה? טלטלה את ראשה, זה וודאי לא יותר קטסטרופה מלהישאר זיסי ברמן ולהמשיך לעבוד פה, ב”לנדא אדריכלות רישוי ועיצוב”מישהו צעק משהו בערבית גרונית. זה היה קרוב אליה. היא נרעדה.

הסתובבה בזהירות. אף אחד לא היה איתה בדירה. ליטפה את הקיר ליטוף אחרון וניתקה את רגליה מרצפת הבטון. זה לא מקום לבחורה, אתר בניה. לא אחראי מצידה.

אבנים בנעליים ואבק על החצאית והתיק ומחשבה חדשה. היא לא חייבת להישאר אדריכלית.

היא תמצא משהו אחר לעשות.

אין לה ברירה בעצם.

וככה הלכה, עם האבנים והאבק לשבת קצת על מודעות דרושים.

***

במועצה אזורית קטנה כזאת, אין לה הרבה ברירות.

לא הכי מתחשק לה, יש לה טעם רע- אבל מה לעשות, רק המועדונית החדשה, הזאת שעבורה הציעה קונספט עיצובי מבריק, הזאת שבשלה כל הסער הזה בעצם….מציעה כרגע משרה פנויה לאיוש.

מציעה ואפילו מזמינה אותה לראיון כמעט מיידי!

“בשמונה. עוד שעה. נראה לך שתוכלי להספיק להיות אצלינו עד אז?”

היא לא יודעת מיהם הבעלים של המועדונית הזאת. ומי יראיין אותה בכלל.  אין לה מושג אם הם תושבי העיר או לא, ואם כן- האם הם שכנים או מהקצה המרוחק יותר של היישוב.

היא לא יכולה לקחת סיכון. היא צריכה קצת לשנות את החזות שלה.

פתחה בתנופה את הארון וחרצה לשון לדמותה המשתקפת במראה.

איך בחורה מהוגנת משנה את החזות שלה, נו באמת. מסכה של  שודדת ים?

גיחכה בקול. הלוואי היה לה אומץ פשוט לקשור מטפחת וזהו. זאת היתה יכולה להיות תחפושת מעולה.

טוב, תסתפק בשינויים קלילים. תמיר את הסגנון הספורטיבי – קליל שלה במראה כבד יותר. ומכובד.

חליפה שחורה. יש בארון למעלה של הבגדים הישנים הקלאסיים והטובים שאימא שומרת כבר שנים מהשבע ברכות שלה בערך…

קליפס בשיער במקום קוקו, משקפי שמש (איזו מרגלת!). ממ… עקבים? עקבים. היא תראה בוגרת יותר וזה מתאים לסגנון האריסטוקרטי החדש שלה.

מצחיק איך שהיא נראית.

טרקה את דלת הארון. פרק תהילים אחד, נשיקה למזוזה והיא יוצאת. ה’ יהיה בעזרה.

העיפה מבט אל המסדרון. הוא היה ריק. אימא למטה במטבח כנראה. שלא תראה אותה, ה’! אחרי שתהיה לה תשובה מהמועדונית היא תאמר לה איכשהו. תסביר. אבל רבונו של עולם, לא עכשיו.

טיק טק. טיק טק.

ההליכה שלה כבדה והעקבים שלה. אויש. הם יכולים להעיר פה דובים.

“זיסי?” אימא קוראת לה.

אהה. הביטה בתיעוב בנעלים שלה.

“אני יוצאת אימא!” נעצרה לפני דלת המטבח, עודנה מוסתרת “כבר חוזרת!” הלוואי שאימא עם הגב אל הפתח! הלוואי שהיא מבשלת כעת או מסתכלת מהחלון או משהו.

“עכשיו? יש לך חתונה או משהו?”

זיסי המהמה המהום קטן וחצתה את פתח המטבח בפסיעה אחת רחבה. ראתה אותה אימא? ראתה.

“זיסי! מה את לובשת שם!”

אימא לא הביטה אל החלון ולא בישלה רק ישבה עם אבא על כוס קפה. כל כך מוקדם בערב!

“מה שלומך זיסיל’ה?” אבא הרים את הראש מהרשימות שלו ונעץ בה מבט גם הוא.

“את נורא ממהרת ? תכנסי רגע למטבח”

ועכשיו כבר לא היתה לה ברירה.

אלא להיכנס במלוא הדרה למטבח

במשקפי שמש, קליפס, חליפה שחורה עתיקה, ועקבים.

ולהסביר את עצמה. מה פשוט מזה.

.