כשהאשפה מטפטפת בחדר המדרגות

סיפור מאת חני סגל – מחברת הספר על המגרש הזה בניתי

כשהזבל של חינסקי מטפטף אני מתחילה לכעוס. באמת, לשלוח ילד לרוקן את האשפה, ועוד לא לבדוק אחר כך מה הנזק…
אני לא עולה להגיד להם כלום. מה זה יעזור. מחר יקרה בטח שוב. נו, איך יכולה אימא לשבעה קטנטנים לשלוט בתנועת האשפה,בנוסף להכל?
ואולי זה בכלל של לוי, או של בן דויד.
יש גם רעש איום מלמעלה. מישהו משחק באבנים מרגיזות ממש מעל הראש שלי.
טפיפות רגליים נשמעות כל הזמן מכיוון המדרגות. ילדים עולים ויורדים. ויש גם דפיקה על הדלת. זאת בן דויד הקטנה. רוצה כדור שנפל למרפסת שלי. אני מוסרת לה אותו בפנים חמוצות. אי אפשר להיזהר יותר?
דפנה אחותי התקשרה. שוב דפנה. “נו מה קורה לילי? עדיין שם, עם הדתיים?”
כן. אני עדיין כאן. בבית שלי, הישן והטוב. עם כל הפינות החמות שמזכירות לי עבר טוב כל כך, והווה עצוב.
איך אישה בגילי יכולה כך לעזוב?
“תבואי,תתגוררי על ידי” היא אומרת לי דפנה “תתחילי לחיות, ליל. את לא מבינה מה את מפסידה כאן.”
אני מבינה למען האמת. וה”חמש אבנים” של החינסקי הקטן מכאיבות לי מאד בראש ומבהירות לי היטב מה אני מפסידה כשאני נ ש א ר ת כאן.
אבל אני נשארת. בינתיים. בגלל הזיכרונות, כאמור.
דפנה מספרת קצת חדשות מבת ים.
השבוע פגשה במועדון את ירדנה. בת הדוד שלנו. “זוכרת את ירדנה?” מי לא זוכר. “הזדקנה כל כך. כבר מזמן לא ג’ינג’ית.”
שתינו צוחקות. צחוק שהוא הרבה יותר מפוחד ממצחיק.
איזה פחד. ירדנה כבר זקנה … זה אומר שכנראה גם אנחנו…
“מה שלום הבנים שלה?” אני שואלת. אילו בנים יש לה. מלח הארץ. אריק וטל קוראים להם, כמדומני. איך התפארה בהם בכל פעם שנפגשנו.כישרוניים. חכמים. גאוות המשפחה הם היו.
“נו.” נאנחת דפנה “כמו כולם, פחות או יותר.”
כמו כולם. ואני מיד חושבת על אלדד שלי.
“בארצות הברית?”
“בהונלולו. אני יודעת איפה? גם היא לא יודעת. הם לא בקשר איתה. כבר שנים.”
לכן היא זקנה כל כך. בטח. והיא כל כך הרבה כוחות השקיעה בהם, בבנים הבוגדניים האילו…
והטלפון של אלדד שלא הגיע כבר כמה ימים לועג לי. נו מה, אלדד לא מסוכסך איתי ברשמי. רק סתם עסוק יותר מידי. ושוכח שאני קיימת.
“תראי, לילי.” אומרת לי דפנה. מגנה על הצעירים של היום. “הם עסוקים, החבר’ה. בונים את העולם, זה הזמן שלהם, עכשיו. לא שלנו. אנחנו כבר פאסה.”
“את זוכרת לילי, את הבית ההוא הנמוך שנשק ממש לחוף?” דפנה ממשיכה עם הדיווחים מעיר הולדתי
“הבית ההוא, של אבוקסיס.”
“של אבוקסיס. בדיוק.”
“אבוקסיס הזה, מהמכולת. מהסוכריות בקבלת שבת,נכון? נו מה איתו?”
“זהו. איננו. היום הגיעו שם טרקטורים ענקיים וגירדו אותו מהאדמה. הולכים לבנות שם מגדל. משהו שיתאים יותר לנוף העכשווי של העיר, כך אומרים.”
זהו זה. כבר לא כל דבר מתאים לנוף העכשווי. גם אני כבר לא ממש. מה אני רוצה מאלדדי? הבחור עסוק. ועדיף שאני לא ממש יודעת במה…. בונה את העולם אומרת דפנה לא ממש משוכנעת, אבל אני מקווה שלכל הפחות הוא לא הורס…
“אז שלום להיום” אומרת לי דפנה “את היום קצת חושבת שחור, מותק. בואי לפה, לבת ים. השכנות שם, ליד כל הדתיים לא עושה לך טוב.”
דפנה מנתקת ואני הולכת לישון. הדפיקות מלמעלה פסקו. הלכו שם סוף סוף לישון, אצל חינסקי.
—-
כל הילדים של חינסקי עומדים בשורה בכניסה לבניין. יש גם כמה עגלות שם, בנוסף וממש אי אפשר לעבור.
“סליחה” אני אומרת ומחפשת איזשהו פתח בין כולם. הסלים כבדים לי והחבר’ה של השכנים לא ממש שמים לב
“סליחה” אני אומרת יותר בקול, ומתחילה להתרגז. כבוד מינימלי למבוגרים! מה זה פה!
“הי, איציק, זוז. גברת לילי רוצה לעבור” הבת ה”גדולה” (שש וחצי) שמשמרטפת עליהם פתאום רואה שאני מנסה לעבור. “תמהר, שלא תצעק עליך” היא לוחשת לו, ואני שומעת.
“גברת לילי” היא אומרת לי, בקול מתוק יותר מידי “שאני אעזור לך, עם כל השקיות הכבדות?” תודה רבה. אני אומרת לה “לא” רגוז, וממשיכה לסחוב אותם בעצמי. ילדה בת שש רוצה לסחוב לי סלים!
כשאני מצליחה לעבור ומספיקה לעלות רק חצי קומה אני רואה לכבוד מי עמד שם משמר הכבוד.
סבתא. סבתא שלהם. אני מבינה שהיא סבתא לפי הקריאות. היא נראית צעירה ממש. הרבה יותר ממני.
הם רצים אליה. מחבקים ומקבלים נשיקות.
הסלים כבדים לי מאד. נו, אני כבר לא צעירה. מתקרבת להיות כבר זקנה ממש.
ועוד אין לי נכדים בכלל. ואולי כלל לא יהיו…
“שלום” היא אומרת לי, הסבתא של חינסקי וחולפת על פני נמרצות. שיירה של נכדים בעקבותיה, מדברים בקול וצוחקים הרבה והרעש שלהם מוריד אותי מדעתי.
אצל דפנה, בבת ים, אין דברים כאלו. נקי שם, והשכנים מתורבתים.
אין עגלות במעבר, ואין לכלוך על הרצפה.
האמת? אין לה בבניין בכלל ילדים, וזה טוב מאד.
אוף. השקיות מסתבכות לי לפני הרגליים ומשהו פה מחליק מאד.
בומס….
—-
רק באמבולנס אני מתחילה לקלוט. נפלתי, וכנראה שברתי משהו כי יש לי כאבים איומים.
וזה קרה בגלל הסבתא והנכדים שבלבלו אותי וכנראה גם שאריות של משהו שנשפך שם.
את גברת בן דויד שרק רצתה ללוות אותי, דחיתי.
אבל את דפנה אני צריכה כאן ועכשיו.
שעתיים חולפות עד שהאוטו מבת ים פולט את דפנה בפתח בית החולים. הכתף שלי שבורה וגם הרגל. “נפילה לא מוצלחת” אומר הרופא “אישה בגילך..” אומרת גם דפנה בדאגה ומצקצקת בלשונה. “הכל בגלל השכנים. בטח. תעברי כבר על ידי, לבת ים. אין אחד שפוי שנשאר לגור שם, בשכונה שלך, מאז שכבשו אותה החרדים.”
—-
השמש מסנוורת אותי. שבוע בבית חולים, וכבר אני מסתחררת כשאני יוצאת לעולם. דפנה באה לקחת אותי. “את לא חוזרת הביתה, כמובן. את חייבת מנוחה לפחות של חודש!” היא פסקנית מאד. ואני מובלת אחר כבוד לרכב שלה, והישר לבת ים, הישנה המוכרת והטובה.
העיר שלי, עיר הולדתי, מקדמת אותי בברכה. הנופים מוכרים, אם כי, כמובן העיר השתנתה מאד. הבניין של דפנה גבוה. עבר “פינוי בינוי” ויזמים צעירים הרוויחו עליו כסף טוב. יש מעלית. וחדר מדרגות נקי ומטופח. “שקט פה מאד” אני מציינת
“אמרתי לך” חוגגת דפנה נצחון קטן. “אמרתי לך שמדהים פה. אמרתי לך שיהיה לך טוב לגור פה”
דפנה עובדת. “עוד שנה פנסיה, לילי. אני חייבת לנצל את זה שאני עוד קצת צעירה.” אני יושבת לבד כל יום עד ארבע אחר הצהריים. קצת מרגישה בודדה. זר לי הבית, והבניין, ואני מתגעגעת. קשה לי להודו, אבל כן, לא רק לתמונות ולזכרונות שבבית. גם קצת לרעש…
אני מרוקנת את תיבת הדואר. עובר שם צעיר ממהר. הראש שלו תקוע בטלפון. עוברת אישה עם כלב. מעיפה מבט, וממשיכה פנימה, למעלית. עובר גם עובד נקיון. מחכה בנימוס שאזוז והוא יוכל לשטוף. אני עולה בכבדות, בידי מעטפות שממוענות לדפנה.
אין פה הודעות על הלוח. לא הודעות על אסיפות ועד, לא הודעות על תשלומים שלא שולמו, לא הודעות על “ילדים שפותחים מעטפות בלי רשות” . אין אפילו מה לקרוא פה…
“בטח שאין הודעות” צוחקת דפנה “מי צריך? יש פה חברה שמשלמים לה כל חודש כדי שתדאג לכל הטיפול השוטף, בלי לערב אותנו. ומעטפות של אחרים? נו אף אחד לא פותח.”
אני לא אחזיק פה מעמד חודש שלם….
כשדפנה חוזרת היא אומרת. “את לא נראית טוב, לילי. את לא אוכלת בטח!” היא דואגת לי, מהר רצה עם בגדי עבודה עדיין לבשל לי דייסת קווקר מזינה, או כרובית מטוגנת או דג בתנור.
והיא לא מבינה שזה לא האוכל, זו הבדידות.
“אבל בבית, בירושלים, את לבד כל היום, לא רק עד ארבע!” היא טוענת. “הזדקנת בשבוע הזה, בבית החולים, או מה?” אני מנסה להסביר. שבבית, בבוקר, אני יורדת לקנות לחם טרי ופוגשת את לוי ובן דויד שממתינות להסעות עם הילדים. הם כולם מברכים בשלום, ואני לפעמים במצב רוח טוב מספיק כדי לענות ולשאול איזו שאלה על האיטום של הגג או הגיזום של העצים בגינה..
בצהריים אני שומעת את כולם שבים מהלימודים. לפעמים אני פותחת את הדלת ומזהירה לא להרעיש.
ואחר כך, כל שעות אחר הצהריים תוסס אצלנו מאד. זה קשה קצת, דופק קצת בראש, אבל לא בודד.
….
חודש עבר לאט מאד. דפנה לא הרשתה לי בשום אופן לעזוב קודם. “אני אדאג לך יותר מידי כשתהיי רחוקה” היא אמרה.
אבל סוף סוף הוא עבר, החודש, ואני שוב בירושלים. הבניין ישן, והדלת שלי, העץ, חורקת כשאני פותחת אותה. מישהו אצל חינסקי שומע ומציץ מהעינית, אני יודעת, כי אחרי כמה דקות, יורדת חינסקי עם עוגה.
“ברוכה הבאה” היא אומרת “מה שלום הכתף שלך?” ואני חושבת לי בלב. אין תרבות לאנשים האילו. מה זה החטטנות הזו, להסתכל כך בעינית ולעקוב מה קורה אצל השכנים! “אל תדאגי, גברת לילי. נשתדל לשמור על השקט. ניתן לך לנוח.” נו, הלוואי.
גם בן דויד יורדת אחר כך. בידיים ריקות אבל המון רצון טוב לסייע. “מה את צריכה, גברת לילי?” היא שואלת “נבשל לך אולי? את מתפקדת ממש כרגיל כבר?”
זה קצת מעצבן אותי. מה היא חושבת, שאני זקנה כל כך ולא מסתדרת לבד?
בלילה. כשחינסקי גמרו לקפוץ ולרקוד, ויש לי סוף סוף שקט, אני מדברת לכוכבים. לאלדד שנמצא שם הרחק ולא מתקשר יותר מפעם בחודש ומרגישה קשישה עד מאד.
אני עוצמת עיניים והילדים של חינסקי והסבתא שלהם עולים לי בזכרון.
“לא יפה” אני סונטת בעצמי “זקנה עצבנית שכמותך… למה לא תודי סוף סוף שאת מחבבת אותם, את השכנים שלך? למה לא תודי סוף סוף שנעימה לך ההתעניינות שלהם? לא הכי מתורבתים, אולי. אבל היה לך בודד כל כך בבת ים. וכאן חם לך כל כך פה, ומחבק. אולי תפסיקי לרגוז כל היום?”
אני עולה על יצועי. ותוהה אם להתקשר לדפנה. להגיד לה. לספר לה שבן דויד ולוי, חינסקי וברנשטיין לא גרועים כמו שאני מתארת לה תמיד.
אמנם, האשפה היום שוב טפטפה, לחינסקי או אולי ללוי. והרעש מלמעלה היה נורא. ויש המון עגלות שמפריעות במעבר.
אבל אמרו לי פה כבר עשר “שלום” מאז שחזרתי והכניסו שלוש עוגות. ועד שדפנה לא תגור פה, היא לא תבין.
איך אפשר לעזוב שכנים כאלו.

פורסם בעיתון ‘קראט’

אהבתם את הסיפור? אשמח שתספרו לי עלזה בעמוד התגובות כאן!

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]