[vc_row][vc_column][vc_column_text]

מאת א. אייכלר – כותבת ומציירת

לכל תכלה ראיתי קץ – שלושת רבעי השעה של המתנה מעייפת הסתיימו לבסוף. בראש כבד ורגליים רועדות נדחפתי לעלות לקו 422. ומכיוון שהיה עלי לשאת את אותם ראש ורגליים עד לירושלים, לא יכולתי לוותר על מקום ישיבה לי ולהם.. משאלה שבהתחשבות בכמות האנשים שהמתינו בתחנה, לא הייתה פשוטה. משמצאתי מקום סביר להניח את עצמותי הדואבות, הודיתי לה' ונאנחתי אנחת רווחה.

זה היה יום מתיש, שוועתי למנוחה. התעלמתי מקריאות המחאה שעלו מהתחנה, מהאנשים שלא הצליחו להידחס פנימה, כאשר הנהג סגר את דלתות האוטובוס. מצטערת בצערם, כועסת בכעסם, אך אין לאל ידי להושיע. היטיתי את ראשי אחורנית במטרה להרפות את צווארי התפוס.

מאחורי, שלוש שעות של ישיבה על כסא כתר, במסיבת הסידור של נכדתי. שעות שהותירו רישומן בכל השרירים והעצמות. לשם מה, עושים מסיבות סידור ארוכות כל כך?! שירת הילדות הייתה יפה אך הנאומים… כל אחת בטוחה שהיא חייבת לנצל את המיקרופון עד תומו, אחרת לא תצא ידי חובה, או שהעונג באחיזת המיקרופון הוא כה רב שקשה לנואמות להתנתק ממנו.

קיוויתי להתנמנם מעט בזמן הנסיעה, ולהטעין את הבטרייה שלי במעט אנרגיה, אך נאלצתי להקשיב לשיחת טלפון קולנית של אישה צעירה שישבה לא הרחק וספרה בקול רם, על תכנית התחפושות המקוריות לילדיה ומשלוחי המנות הייחודיים לגננות. ילדה פטפטנית עם עודפי אנרגיה ישבה עם אמה בספסל המקביל ושוררה לדובי שלה שירי גן ילדים עליזים.

כל כך הרבה דברים לא נעימים מצטברים בסדר יום של אישה ממוצעת בגיל ממוצע שכמוני. – האוברדראפט שבבנק, השדכן שמבין בשידוכים כמו באסטרונומיה, ההערות של המנהלת, הארנוננה שקפצה… כל הדברים האלה התערבלו במוחי לעיסה דביקה וצמיגה כמו זו שהילדים מחבבים וקוראים לה סיליפוטי…

תחושות לא נעימות ולא ידידותיות, של כעס רוגז ועצבנות עטפו אותי כמו עניבת חנק והזרימו בלחץ אדרנלין לעורקי. המנוחה רחקה ממני כמרחק בני ברק מירושלים ואפילו הנופים שחלפו במהירות בחלון לא הצליחו להרגיע אותי.

טראאאאח!!!!

עצירה פתאומית. הנוסעים ואני ביניהם, נזרקו קדימה ואחורה בניעור רציני כמו שמנערת שכנתי את השטיח במרפסת, העומדים הידקו את אחיזתם וכמעט נפלו זה על זה.

אבל מה שקרה בספסל המקביל בעקבות הטלטול, היה מפתיע באופן שאפילו בסיפורים טרם נכתב.

מהמדף שמעל ראשן של האמא והילדה הפטפטנית החליקו וצנחו, שקיות מרשרשות מלאות בתכולה צבעונית. הן טסו, היישר לכיוונה של האמא ומתוכן צנחו בחבטה, תריסר ביצים לבנות, שהתנפצו בו זמנית על ראשה, כתפיה ובגדיה. מיץ של חלמון וחלבון צמיגי – חלקלק, נשפך והתיז סביב גם על הילדה התמימה והמבוהלת ועל הדובי הוורוד והמסכן שבזרועותיה. אחר הביצים גלשו בזריזות גם כיכר לחם פרוס ושקית חלב. פניה העליזות של הילדה הפכו בבת אחת מבוהלות ועצובות. היא חיבקה את הדובי והביטה בחרדה על הכתמים הצהובים – כתמתמים, שכיערו את פני הפרווה היפות שלו.

הבטתי במחזה, לא מאמינה למראה עיני. אני חולמת או הוזה?! זו הייתה תופעה מדומיינת, שלא שייכת לעולם השפוי. מאיפה צנחו כאן ביצים?! האמא פצתה פיה בתדהמה וקליפה לבנה דביקה נשרה מאפה לתוכו. היא ירקה אותה בגועל וחייכה חיוך מוזר שהפך מידית לרטט צחוק כבוש.

הגברת הצעירה שישבה בספסל האחורי, ניתקה את הטלפון והתרוממה בבהלה. "אוי וי! הביצים שלי!!!" היא ספקה כפיים בבהלה וגרמה לבעל הצעיר שישב מקדימה להסב עיניו לכיוון ממנו נשמעה הקריאה. "השקית שלי נפלה עליך?" שאלה שאלה של טעם. "סליחה, אני מצטערת, לא חשבתי שזה ייפול" אכן ואכן, מי יכול היה להעלות על דעתו כזה רעיון בלתי הגיוני, שביצים תיפולנה מהמדף העליון ללא נטילת רשות מאף אחד ותמצאנה את דרכן היישר לעבר ראשיהן של אמא וילדה תמימות?… הצעירה נטלה את הלחם והחלב שנשארו שלמים בשקית המקורית וחזרה למקומה. גם האיש חזר לשלוותו. תפקידם בהצגה הסתיים.

האמא המכוסה בנוזל צהבהב צמיגי, נתקפה בהתקף צחוק מתגלגל והתאמצה לחנוק אותו מפני כבוד המקום והזמן. היא ניסתה להכניס את רגלה לתוך הנעל, שהורידה בתחילת הנסיעה כדי לנסוע ב'יתר נוחות', אבל חלצה אותה מיד. בתוך הנעל התכווצ'ה לה ביצה נוספת, שגרמה לגל צחוק מחודש לטלטל את כל גופה. התכופפה אל התיק שנח לצידה ומן הראש צנחה ביצה עגלגלה הישר לתוך התיק הפתוח.

הבטתי על המחזה בהלם ובאלם. לו לפחות הייתי מגישה לה חבילת טישו, זה בטח היה יעיל יותר מאשר לפעור זוג עיניים. מכל עבר הושיטו לה האנשים ניירות, ממחטות ועצות. אבל אני הייתי כמשותקת. לא הצלחתי להבין את העובדה, שהאשה שהתלכלכה מכף נעל ועד קצה הכובע, כולל הילדה התיק האלגנטי והדובי הוורוד, יושבת במקומה וגועה בצחוק חנוק. היא חיטטה בתיקה בכתפיים רוטטות והוציאה חפיסת מגבונים לחים. היא לא הפסיקה לצחוק גם כשניגבה את פניה, בגדיה וחפציה.

"מאמי". יבבה הילדה. "הדובי, הדובי שלי התלכלך!"

"לא נורא זיסע, אין דבר, אמא תכבס לך אותו. ראית כמה מצחיק זה היה? גשם של ביצים מהשמיים". האמא צחקה וצחקה משתדלת להחניק את צחוקה במקום הציבורי.

לא הצלחתי להבין את האבסורד, איך יכולה האמא הזו לצחוק בשעה שאני במקומה הייתי מתפוצצת מזעם או בוכה.

איזו רשלנות זו להניח ביצים מעל ראשים של אנשים?! מה זה, 'לא חשבתי'? בשביל מה קיבלתם ראש אם לא בשביל לחשוב?! איזו חוצפה זו לפגוע כך בנוסעת תמימה?! אפשר להתפוצץ מהשאננות של הצעירה הזו. ובכלל, מי סוחב ביצים מבני ברק לירושלים?! הפקרות של הדור הצעיר!!!

הנהג המשיך בנסיעתו, מתעלם מהדרמה שהתחוללה ברכבו, חבילת המגבונים שהוציאה האם מתיקה נגמרה עד תומה, אך עדיין נצרך ניקוי יסודי. החיוך והצחוק לא משו מפניה כל אותו הזמן והילדה הקטנה הצטרפה אליה למרבה הפלא.

"מאמי, גשם של ביצים זה כל כך מצחיק. נכון? אני אספר בבית לטאטי".

נראה היה שהעניינים נרגעו והנסיעה ממשיכה ללא תקלות מיוחדות. חלפה עוד זמן מה ונכנסנו בשערי הבירה. אבל, אני לא נרגעתי. הגנבתי מבטים אל האמא ולא הצלחתי להבין. איך היא לא כועסת?! איך לא מרגיז אותה מה שקרה לה בגלל רשלנות של מישהי אחרת?!

בתחנה ברחוב שמגר התרוממו האם הבת והדובי ופנו אל הדלת. החלטתי לרדת אחריהם למרות שהתחנה שלי היא בבר אילן. לא נורא אלך קצת ברגל, אני חייבת לתפוס שיחה קצרה עם האישה המופלאה הזו.

"סליחה" – פניתי אליה, אחרי שהאוטובוס התניע שוב והתרחק מעט.

"כן, מה אפשר לעזור לך?" החיוך עדיין שכן על שפתיה, ורעד קל בשפתיים העיד שגם הצחוק עדיין רוצה לפרוץ אלא שהיא מתאפקת.

"רציתי לשאול אותך משהו, סליחה שאני מתערבת, אולי זה לא מספיק נימוסי, אבל אינני יכולה להתאפק". הילדה משכה בידה של אמה ורצתה להמשיך ללכת, קר לדובי…

"אני לא רוצה לעכב אותך, אלווה אותך לביתך, ר—רק תסבירי לי בבקשה, איך הצלחת לצחוק מהמקרה המרגיז שקרה לך באוטובוס?! זה היה נורא. חוסר האכפתיות, הרשלנות. איך לא התרגזת?! איך הצלחת לצחוק? את רוצה להגיד לי שאת מלאך???"

"אני לא מלאך ואין לך מה להתלהב" היא בטלה את הדברים בניע יד. "זה היה באמת מצחיק. את לא חושבת שזה מצחיק?

"אבל מה עם הלכלוך? והנזק? הבגדים? הנעליים? הכל!!!"

"הכל באמת מלוכלך, ויצטרך לעבור כביסה רצינית ומקלחת טובה. את הנעליים אני מקווה שאצליח לנקות בלי להרוס, אבל זה עדיין מצחיק, וכי אם אתרגז הלכלוך יברח?"

"ומה עם החוצפה של האישה שהניחה את הביצים במקום לא בטוח?"

"אה, היא? אני לא חושבת שזו הייתה חוצפה. היא לא חשבה שזה יקרה. מסכנה, זוג צעיר, כנראה קיבלו קצת אוכל מההורים, מי יודע איך הם מסתדרים עם הפרנסה ומאיפה יהיה לה כסף לקנות עכשיו ביצים חדשות? הרי לא סוחבים ביצים מבני ברק לירושלים, אם לא מוכרחים לעשות זאת". לרגע התחלף הצחוק ברחמים.

"אבל איך היא לא חושבת על מה שהיא עושה?! את רוצה להגיד לי שזה לא מרגיז אותך לראות אנשים שלא חושבים ומזיקים לסביבה בחוסר המחשבה שלהם?!"

"תראי יש הרבה אנשים בעולם שאינם מושלמים, גם אני, לצערי, לא תמיד עושה רק מה שנכון וצריך. כולם משתדלים ורוצים להיות בסדר. אבל לא תמיד מצליחים.

"זה לא תפקידי לחנך אחרים וגם לא אקבל משכורת אם אעשה זאת. הביצה הייתה צריכה להגיע אלי ואל בגדי, כי לכל ביצה יש כתובת, את הלכלוך אצטרך לנקות היטב. האם מגיע לי גם עונש נוסף? האם אני צריכה לשלם גם מחיר של רוגז, כעס ודכדוך? לא מספיק חבילת מגבונים? למה להעניש את עצמי? לצחוק הרבה יותר נחמד, יש בזה אפילו פיצוי כלשהו על הנזק הקטן. בינינו, זה הרי לא אסון כל כך גדול, קצת ביצים, וחבילת מגבונים, לא מתים מזה…"

"אני מוכרחה להודות שאת צודקת. זה קשה לעיכול, אבל— אני צריכה ללמוד את השיטה!"

"אני עושה את זה רק לטובתי, החיים הרבה יותר מאושרים כך, את לא חושבת?!"

פניתי לכוון רחוב ירמיהו המוביל לבר אילן. רוח ירושלמית קרה נשבה והרעידה את גווי. ירח בהיר הגיח מבין העננים. עניבת החנק שעטפה אותי ביציאתי מבני ברק פתחה את קישוריה והתעופפה ברוח, תחתיה עטפני צעיף חדש, מלטף נעים ומחמם, צעיף של שמחה. אצטרך להתרגל להשתמש בו.

[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row][vc_row][vc_column][vc_btn title="חזרה לכל הסיפורים >>>" style="custom" custom_background="#00476d" custom_text="#ffffff" shape="rounded" size="xl" align="center" link="url:https%3A%2F%2Fyefe.co.il%2F%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2590-%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2590%2F"][/vc_column][/vc_row]