חומות של כלא / חלק ב

“אני חוזרת הביתה ברגע זה! מצטערת. לא לכך התכוונתי להגיע”. יסכה צוררת את הבגדים בשמיכת בד גדולה.

הגברים מתבוננים בה בשתיקה, ואינם אומרים מילה. הזעזוע מן המתחולל בירושלים הקדושה הסיר את המילים משפתותיהם. רצח אחים בבית המקדש היה דבר שלא ניתן להכיל אותו בכלל.

יעקב מצליף בסוסים, והעגלה העמוסה עושה דרכה לכיוון שערי העיר. יסכה נחרדת למראה עיניו האדומות של אביה. אפילו אחרי פטירתו של אחיה ומשפחתו הוא לא בכה כל כך!

“לקחו לי את בית המקדש”, הוא נאנח פתאום, “הם לקחו לי את העלייה לרגל ואת קרבן פסח. מי היה מאמין שיקרה דבר כזה – שיהודי יבוא מן הגליל, ויסוב על עקבותיו עוד בטרם מסתיים החג, משום שלא יהיה שייך להישאר בירושלים?”

“אח, איזה חורבן…”

ליד השערים משתרך תור ארוך של עגלות. הם, כנראה, לא היחידים שהגיעו להחלטה לעזוב, ויש כאלו שהספיקו אפילו להקדים אותם.

אבל התור אינו מתקדם, ולאחר שעה ארוכה של המתנה חסרת סבלנות, קם עוזאי לבדוק מה קורה שם.

הוא חוזר. המום.

“השערים סגורים ומסוגרים. הם לא מרשים לצאת מהעיר!”

מה??

“מי לא מרשה לצאת מכאן? הרומאים?”

“לא, לא, לא. הבריונים נעלו את השער”.

“למה?”

“הם טוענים שהרומאים קרבו את מערכת המלחמה ממש עד שערי העיר, ואם יפתחו את השער – תהיה העיר בסכנה עצומה”.

“חוצפה!”

“אולי הם צודקים”.

“ועד מתי נהיה כלואים כאן?”

“‘שאל את טיטוס’ – אמרו לי”.

“אז אנחנו כלואים במעין בית סוהר?”

“אפשר לקרוא לזה כך”.

הרחובות מלאו באנשים רוגזים, רוטנים, עצבניים, דיכאוניים וכועסים, והמשותף לכולם היה חוסר האונים.

המעשיים שבהם הזדרזו לתפוס להם מקום לגור בו.

בתנועות עצבניות מפרקת יסכה את צרורותיהם, ובוחנת את עליית הגג שהצליח אביה למצוא בעיר העליונה. בעלה, אמנם, גיחך, שהיא סחבה את כל הבית איתם, אולם רק היא יודעת באמת כמה פריטים נחוצים נותרו מאחור.

“עזבו רגע את הכעס”, אומר יעקב, “אני פשוט פוחד. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה חיילים רומאים בבת אחת. אנחנו הולכים להיקלע כאן לאחת המלחמות הנוראות ביותר שידענו מאז ומעולם! ואתנו רבבות אנשים מכל גבולות הארץ, שהשאירו מאחוריהם את כל אשר להם, ובאו רק לאכול את הפסח בירושלים עיר הקודש”.

צמרמורת חולפת בגבה. “אתה צודק. לא חשבתי על כך”.

“ומה עם אוכל?” כששפתו התחתונה של עוזאי רוטטת יודעים כולם כי הוא נתון בלחץ אדיר.

ידה של יסכה רועדות. הרעב בירושלים היווה עבורם הפתעה. הם, אמנם, שיערו שהמצב אינו מזהיר, אבל ירושלים היא עיר גדולה עם עשירים מפורסמים, וההנחה הייתה שהם לא יגיעו לחרפת רעב.

“מילא אנחנו”, מלמלה בשקט, “אך מה אעשה עם בנאל?!”

*

התקהלות סביב החומה מושכת את תשומת לבו של עוזאי. הוא יצא לשוטט ברחובות, כדי למצוא משהו שאפשר יהיה להביאו. הבית ריק מכל וכל, ואם ברצונו לשרוד עליו להפסיק להתגעגע אל עצי הזיתים המשובחים של גוש חלב, ולהתחיל להתרגל למציאות שלהם כאן בירושלים.

הצפיפות ברחובות מחייבת להאט את קצב ההליכה. העוול שנעשה להם, בכליאתם פה, הוא בלתי נסלח. מי יתן את הדין על חללי הרעב שהותירו את הונם בבתיהם ברחבי הארץ והגיעו לירושלים בחוסר כל? האם אכפת למישהו שהם מצטופפים ברחובות, עניים ועזובים, ומגיפות דבר מתפרצות בהם וקוטלות אותם ללא רחם?

ההתקהלות ליד החומה נמשכת, והוא מחליט לגשת לבדוק את העניין מקרוב. אולי הצליחו להשיג משהו מעבר לחומה?

“יש לך זהב?” שואלים אותו כשהוא מתקרב.

“זהב? למה?”

“זהב תמורת חיטים”, הדובר מקצר, “נו, יש לך משהו? אנחנו צריכים למלא את כל הקופה הזאת!”

הוא אפילו לא חושב פעמיים כשהוא מרוקן את כיס המטבעות הפנימי שלו.

“יופי”, אומר האיש שליד הקופה, ומתחיל לשלשל את קופת הזהב אל מעבר לחומה.

עוברים עליהם כמה רגעי מתח, ובסופן נשמעת שריקה ארוכה. האיש ממהר למשוך בחבל, וחיוך עולה על פניו כשסוף סוף מתגלית לנגד עיניהם הקופה.

עוזאי הראשון שמבחין כי מדובר בשעורים ולא בחיטים. האנשים סביבו מאוכזבים. “רומאים נבזים ושקרנים… הרי השדות סביב ירושלים מלאים בחיטים… סיכמנו על חיטים”, אבל הם מתעשתים במהירות. בירושלים הנצורה גם לחם שעורים הוא יקר המציאות.

כשהוא רץ הביתה עם צרור השעורים, רושם עוזאי במוחו את הפינה המדויקת. הם סכמו על מחר באותה השעה בדיוק.

הוא עומד שם, כחייל, עוד לפני הזמן המיועד. עד מהרה מגיעים כל השאר. הם ממלאים אותה עד גדותיה בזהב. ממתינים לשריקה, ומושכים את התקווה בעיניים נוצצות.

“מה הם שלחו היום? תבן! חוצפה שכזו…”

השלל נחלק בידיים רועדות. גם תבן הוא משהו בעיר שאין בה כלום. הם שולקים אותו, ונוטלים שוב כיס עם מטבעות של זהב – למחר.

אבל הפעם, במקום השריקה המוכרת, הם שומעים פרץ צחוק מתגלגל, ולאחר שעה ארוכה של המתנה, הם מושכים את החבל, ומגלים קופה ריקה.

עוזאי מגלה את ידיו שרוטות עד זוב דם, בשל האגרופים שקמץ בתסכולו.

“אני אנסה להתגנב בלילה אל מחוץ לחומות. כאן בירושלים לא נשאר אפילו עשב לקטוף אותו”.

“לא, לא. אנחנו נסתדר”, מוחה רעייתו, “אינך צריך לסכן את חייך. כולנו יודעים מה קרה לבניהו מכפר נחום בשבוע שעבר. אז נכון שבסופו של דבר הוא הביא הביתה אוכל שהצליח להחביא בתוך בגדיו, אבל את המכות שקבל מהבריונים שתפשו אותו בדרך, הוא לא ישכח גם בעוד חודש. שלא לדבר על כך שאת עיקר הסחורה שהוא הביא, הם החרימו לעצמם”.

“אם אפשר למצוא דרך לצאת החוצה, אולי נצא כולנו?” שפתיה של יסכה חיוורות, אולם הרעיון נוסך בה כוח. “אולי פשוט נברח מכאן, ונסגיר את עצמנו לידי הרומאים? אם הקנאים לא רוצים לפעול בהיגיון, זה אומר שעלי למות ביחד עם כל משפחתי?!”

“אינני חושב שזה צעד נכון”, מתנגד יעקב, “רומאים הם אנשים אכזריים מאין כמותם. מדובר בתת אנושיות ותת מוסריות, שאנחנו כל כך רחוקים ממנה עד שקשה לנו לדמיין אותה. אני מכיר כמה אנשים שניסו לעשות את הדבר הזה, ואין שום מושג מה אירע להם”.

“שני ילדיו של פנחס, זה שגר באוהל הגדול, דווקא הצליחו”, יודע עוזאי, “אביהם סיפר לי שהם בלעו מטבעות זהב, כדי שהכסף לא יפול בידי שודדים או בריונים, ואחר כך נמלטו והסגירו את עצמם לרומאים. הם הצליחו לשגר לו אגרת, ובה ספרו כי טיטוס דווקא קבל אותם יפה, ואפילו נתן להם את הרשות לבחור להם מקום מושב כטוב בעיניהם, ובקש במפורש שישלחו איגרת לירושלים, אולי יצליחו לשכנע עוד אנשים לבוא בעקבותם. אגב, הם עדכנו שגזירת טיטוס להרוג את כל מי שאינו הורג יהודים, הוחלפה בגזירה מקלה יותר ‘כל ההורג יהודי ינתנו לו ארבעה זוזים’, וזה נשמע קצת יותר טוב”.

“עצם העובדה שטיטוס רוצה שיבואו עוד חשודה קצת בעיניי” – יעקב מתקשה להשתכנע – “אל תהיו תמימים, מישהו כאן סבור שהחיה הזאת פתחה מפעל חסד למסכני ירושלים?”

“אתה מדבר דברים של טעם”. עוזאי נאנח. “קשה לנו להשלים עם העובדה שאין מה לעשות. אבל זהו זה. אנחנו חלק מתוך גזירה נוראה שהולכת ומתממשת. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את התגשמות פרשות התוכחה בזו אחר זו. נכון בנאל? נכון שאתה מכיר את הפסוקים האלו?”

קולו הצלול של בנאל עלה מיד “וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי: וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם: וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב:

בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֘ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ”.

פתאום הוא עוצר ומעביר את עיניו בין כולם. “אתם כולכם בוכים? למה?”

“תמשיך”, נשנק עוזאי, “תמשיך עוד קצת”

“וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י… וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי… וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ…”

“די, די, די”. יסכה חוסמת את אזניה. “בנאל, די, אני לא מסוגלת כבר… כל זה כתוב במפורש?”

ברק בעיניו של בנאל. “כן. בפרשת ‘אם בחוקותי תלכו’. אני למדתי הכל כשהייתי בירושלים אצל ירמיהו הלוי…” פתאום מתעמעם הברק, והוא מתיישב מסוחרר. “אין שום דבר לאכול? אני רעב. אמא, אני מסכים לאכול אפילו דשא. אני לא יכול כבר…” אדמומית פרחה בלחייו, ועיניו נעצמו בחולשה.

מתוך הספר עניה סערה