מכתב לגילי שלי

מאת חני סגל מחברת הספר ‘על המגרש הזה בניתי‘

כ”ד טבת תשנ”ד

ברוך ה’

לגילי המותק!

את בטח צוחקת עכשיו גילי. מכתב, מאבא? איזה מן אבא זה, שכותב מכתבים והוא פה יושב בחדר על יד? זה באמת קצת מוזר. אבות בכלל לא כותבים מכתבים, בטח שלא לבנות שלהן, בנות השש. (את בכלל קוראת כבר בלי ניקוד? ) אבל לא נורא. אני חייב לכתוב את זה, בשבילי, ואת- כשתגדלי, תביני….

אתמול בקרנו את סבתא ברגר, את ואני. יצאתי במיוחד מוקדם מהעבודה ולקחתי אותך לכבוד היומולדת, להתברך. שמחת, גם מהטיול הקטן וגם מהצומי של אבאJ

ישבנו אצלה בבית הקטן בשמואל הנביא ואכלנו עוגה כושי עם תה. העוגה שהיתה אופה עוד לי, בימי הולדת ההם… “בכלל לא מרחת עליה קצפת” אמרת בקול ואני קצת הסמקתי. סבתא לא שמעה, היא הייתה במטבח אז וזה היה נס גלוי, כי היא בטח היתה קצת נפגעת.

אחר כך יצאנו הביתה.

חניתי קצת רחוק אז היינו צריכים לצעוד כמה מטרים. עד האוטו הספקת לבקש מלא בקשות. ברד אדום, וסוכריה על מקל, ואת הכדור היפה הזה עם המיני מאוס, וארנק כזה ורוד, וחבילת מדבקות.

קניתי לך, בטח. זה היומולדת שלך, וסתם כך אני אוהב לקנות לך גם בלי שום סיבה.

רק שתדעי שאני אף פעם לא קבלתי ככה סוכריה על מקל וכוס ברד על הדרך. חייתי חיים אחרים.

אני רואה את העיניים שלך הגדולות, המתפלאות. כמה כבר עולה ברד אבא?

את לא מבינה כי אבא שלך ואימא שלך עובדים קשה. קשה מאד כדי שלא תחווי חיים כאילו.

ואז עברנו בתחנה ההיא. באבחה של רגע עצרתי בה והמתנתי לאוטובוס.

“אבא, האוטו שלנו” הזכרת לי.

“נחזור אליו תיכף” הבטחתי לך “רק קודם ניסע כמה תחנות באוטובוס, רוצה?”

בטח רצית! איזו הרפתקה זאת לנסוע באוטובוס!

אפילו כרטיסיה לא היתה לי אז שילמתי שתי נסיעות מלאות. מילא, מחיר זול ממש עבור ריפוי צלקות ילדות….

פעם פעם, ספרתי לך, כשהייתי ילד בערך בן אחת עשרה, התחיל לנסוע פה האוטובוס. איזה קו זה היה? שלוש אולי? שלוש עשרה?

“ואבא שלך לקח אותך לנסוע בו?” מצצת בשקדנות את הסוכרייה שלך וזיק התרגשות בעינייך “גם אותך לקחו לטיול באוטובוס?”

“לא לקחו, כבר הייתי גדול ונסעתי לבד”

זה מה שאמרתי לך, אבל לא ספרתי עוד. לא ספרתי על הנסיעה הזאת הראשונה שלי. לא ספרתי לך כי לא היית מבינה. את גדלת אחרת לגמרי גילינק’ה. לא היית מאמינה לי כלל שאפילו נסיעה אחת באוטובוס לא יכולתי לנסוע…..

הייתי ילד גדול וחכם בן אחת עשרה. והאוטובוס החדש עבר פה. כל בוקר כשהלכתי לחיידר בלעתי בעיניים רעבות את התחנה המלאה ואת האוטובוס החולף. כל כך הרבה ילדים עמדו שם בתחנה ועלו על האוטובוס בקפיצה לכשהגיע. אבל אני, לא. אף פעם. בשביל מה? נסיעה עולה כסף והחיידר בכלל לא רחוק, וגם לא סבתא וגם לא המתמידים ולמי יש כסף מיותר….

אף פעם לא רציתי משהו כל כך כמו שרציתי עכשיו. הייתי. חייב. לנסוע. באוטובוס.

נו, אבל מה, לבקש מאימא סתם ככה כסף, בשביל כלום?

לא בקשתי. הן רק אתמול נאנחה אימא בערב שהתאומים זקוקים לנעליים חדשות ומאיפה, רבוינו של עוילם, מאיפה יהיה לה הכסף.

אז לא בקשתי. בטח. נסיעה באוטובוס היא לא חשובה בכלל.

ואז הגיע היום הולדת שלי.

אימא כבדה את כל המשפחה בביסקוויטים שלמים לצד כוסות תה מהבילות, ואיחלה לי עוד המון שנים טובות ושמחות. וזהו.

כן גילי, אני יודע שאת קבלת אתמול שני ספרים יפים במתנה, אבל אצלנו הכל היה שונה.

לגיל אחת עשרה לא קנו מתנה. מקסימום נעליים, אם הן היו ממש קרועות. אז בטח שלא ביקשתי כסף לנסיעה באוטובוס.

אבל כבר לא יכולתי עוד להתאפק. יש לי היום יומולדת! אמרתי לעצמי, זה מגיע לי!

אני מתבייש מאד גילי אבל אבא שלך פשוט הלך לתיק של אימא שלו. הוא היה תלוי ממש בכניסה לבית, משתלשל לו באימון מוחלט כמעט עד הרצפה. הלך ועשה מעשה אשר לא ייעשה.

נטלתי בלי רשות לירה וחצי ויצאתי לי בשקט לתחנה.

עליתי על האוטובוס ונסעתי עד שטראוס, ירדתי מהאוטובוס ועליתי על האוטובוס הנגדי.

אימא לא דאגה לי. שעתיים שלמות ביליתי על האוטובוס. שעתיים שלא הייתי בבית אבל כל הקטנים היו ובלבלו את הראש כהוגן. אני הייתי הרי ילד בוגר וצדיק. בטח האמינה אימא שאני במתמידים עכשיו או משהו…. נסעתי בפנים בוערות הלוך ושוב עד שתם הכסף ואני שבעתי….

את מבינה גילי? החיים שלי היו אחרים. אני לא קבלתי ככה על הדרך ברד וסוכריה על מקל וכדור של מיני מאוס.

ישבתי אתמול איתך באוטובוס. אבא בוגר עם ארנק גדוש. ילד אחד עלה בתחנה הבאה ולא מצא את הכרטיסיה שלו רגע לפני שהנהג גירש אותו קפצתי לשלם עבורו. אהה, אמרתי לעצמי, שוב אינני יצחק הילד הנוסע בלירה גנובה הלוך ושוב בקו שלוש. ממש לא.

ממש לא? הבטתי על הסוכריה שלך, על הכדור והרגשתי רעב כמעט כמו אז בגיל אחת עשרה. מה זה היה לי? מדוע אינני שבע?

ירדנו מהאוטובוס שם בשטראוס למעלה, וחצינו את הכביש. עלינו על האוטובוס חזרה, כדי להגיע לאוטו שלנו שחונה לו בשמואל הנביא. “אבא” אמרת בהתפנקות והצבעת לעבר המכולת שבפינה “רוצה פחית קולה” סתם כך ביקשת. לא היית צמאה או משהו. גם לא רעבה בכלל…

הכנסתי את היד לכיס וחשבתי לעצמי שזה לא אני שנותן ככה בלי גבול. זה הרעב, הצלקת.

חשבתי על הצלקת. זאת שמנהלת אותי ומכריחה אותי לעבוד קשה. מכריחה אותי לא לנשום. מכריחה לתת לך ולתת לך ולא לחשוב בהגיון אם מתאים וצריך ומתי….

אח. כמה טוב לך שתגדלי בלי צלקות שכאילו.

“יהיו אחרות” אמר לי קול מגחך מבפנים “יהיו לגילי צלקות אחרות. אתה מכיר מישהו בלי צלקות?” זה הקול של אימא שלך… היא חושבת שאת מפונקת יותר מידיי…

“פחית! עכשיו!” אמרת שוב כשראית שאני פתאום קצת מתמהמה. מפונקת קטנה ומתוקה. אפילו אני הרגשתי שזה לא ממש לעניין ובמקום עכשיו…

“לא” אמרתי לך “עכשיו אני לא קונה לך פחית. אולי בראש חודש”

נדהמת ממש, ראיתי. בכית קצת וליבי נכמר. בכית עוד קצת ואני מששתי את הארנק בתוך הכיס. רקעת ברגליים ואני נשכתי את שפתי בכח.

היית כנראה עייפה כבר כי יבבת עוד זמן ארוך כמעט עד שהגענו הביתה. התעקשת לא לשתות מבקבוק המים הקטן שהצעתי לך ולא הבנת בשום אופן מה קרה לאבא שלך, הנדיב, פתאום.

אבל אני הרגשתי סוף סוף ילד גדול ושבע. ילד שבוחר בהגיון ולא מתנהל לפי צלקות ישנות.

אז שוב יומולדת שמח גילי ויעזור ה’ וימלא תמיד כל משאלותייך לטובה ולברכה ואני מאחל לך שתדעי תמיד להתרומם ולגדול מעל כל מיני צלקות מכאיבות, יותר ממני…

שלך, האוהב מאד מאד, אבא.