מעומק הלב

סיפור שהיה באמת / צפורה שלנגר

צפירות האמבולנס לא עוררו תשומת לב מיוחדת בהארלם, שכונת העוני הניו יורקית. גם הלב שעבורו צפר האמבולנס לא קפץ אפילו מעט למראה האמבולנס.

צפירות הן מענייני דיומא בשכונה- רכבי משטרה עוברים שם תדיר ועושים בשכונה כבשלהם באין פוצה פה ומצפצף.

תושבי השכונה, שוכני הקרנות והביבים חיים בתנאים תת אנושיים כאלה, שמותירים אותם אדישים לגורלם ועל אחת כמה וכמה לגורלו של אחר, אם אינם יכולים להרוויח משהו על חשבונו.

ואין צורך לומר שהסקרנות- זו המידה המגונה שאוספת אנשים סביב כל מקרה אסון לא להם- נעדרת כמעט לחלוטין משכונה זו, מלבד אם המדובר בארנק המבצבץ מפח האשפה הסמוך.

בין כל השחורים והפורטוריקנים שחיים כאן בצפיפות, אין אחד שיתעניין בחיי חברו. לשם מה? כל אחד נולד חי ומת פחות או יותר מאותן צרות: מכות, יריות, סמים, מחלות והגרוע ביותר- מזקנה.

מדוע? אילו היית שם, לא היית שואל. להיות זקן במקום כזה גרוע אף מן המוות. ואכן, צוותי אמבולנס אינם ממהרים לבוא- להארלם יצא שם של שכונת פשע והפארמדיקים חוששים לסכן את עורם.

*

בוקר רגיל בהארלם. צפרי הלילה כבר נעלמו מן הרחובות. עקרות בית יוצאות לקניות. ילדים הולכים לבית ספר, מלבד המתחמקים שיושבים בקרנות הרחובות לשחק במשחקי מזל. המסעדות מאווררות את אשפת הלילה הקודם ומתכוננות לקראת הלילה החדש.

בריונים בכנופיות נשענים על אופנועים ‘משחקים אותה’ בשחצנות טיפוסית. גברים קשי יום ממהרים לתחנת האוטובוס שיביא אותם לעבודתם בדאון טאון.

*

בתוך כל השגרה הזו, צונח זקן על המדרכה ברחוב 125 ליד המרקט השכונתי. אילו צנח במקום אחר, לא היה לו סיכוי שיעיפו עליו מבט. אבל אלפרדו, בעל המכולת מכיר את ג’רמי הזקן לא מהיום. הוא לקוח קבוע אצלו. קונה תמיד במזומן. להרים את הזקן הוא חושש. לא חסרים שוטים שנתבעו לדין על ידי אלו שניסו לעזור להם. אבל תמיד אפשר לטלפן למוקד. וזה בדיוק מה שאלפרדו עושה.

אלפרדו מסתובב סביב ג’רמי הזקן: “טצ..טצ..טצ.. ממה מיה!” וחוזר מהר פנימה למראה לקוח הבוקר הראשון שלו. מלבדו איש לא ניגש לזקן, או מפריע לו למות בשלום על משכבו בשום צורה שהיא.

גם אין מי שיתפלא שזקן מתושבי השכונה מתפרקד במרכז המדרכה בצהרי יום בגלל שלבו שיטה בו והכריז על שביתה כללית מבלי להודיע על כך תחילה לאיגודים המקצועיים.

בהארלם לא חסרים מתפרקדים על מדרכות. ושומר נפשו ירחק. התושבים שומרי החוק (חוק הג’ונגל), נושאים רגלים ותופסים מרחק הגון מן הזקן השוכב ומניחים לו למות בפרטיות גמורה. זהו ה’פְּרַייבֶסִי’ הניו יורקי המפורסם – החוק הבלתי כתוב של מדינה מרובת אוכלוסין זו- שכל אדם רשאי לחתור ללִיבֶּרְטִי (חופשיות), פְּרַייבֶסִי (פרטיות) ולחיפוש אחר האושר בכל צורה שהיא, כולל קפיצה מן הגג, בתנאי שזה לא יתבצע על ראשו של אמריקאי אחר.

*

הקריאה שהתקבלה מהמוקד העירוני בבוקר האפרורי במוקד ‘הצלה’ בניו יורק גרמה לר’ רפאל, המוקדן התורן מבוכה רבה. קולו המתכתי של המוקדן העירוני בקע ממכשיר הקשר:

“קבלנו דיווח על זקן שלקה בהתקף לב קשה בהארלם, ברחוב 125. האמבולנסים הרשמיים של המוקד העירוני תפוסים או רחוקים מדי. אתם שם בבורו פארק הכי קרובים למקום האירוע ויש סיכוי שתגיעו בזמן.”

ר’ רפאל היסס. המדובר באזור גויי מובהק. תושבי השכונה השחורים לא חשודים באהדת ישראל יתרה, כפי שאינם חשודים בשמירה על החוק למהדרין. והנכנס בגבולם הריהו כשם נפשו בכפו. ואם אין מדובר בהצלת יהודי, שנחשב כעולם מלא, מה מצווה יש בכך? ואם תאמר, הצלת נפשות, נפשו של מי חשובה יותר? של המציל היהודי המסתכן, או של הזקן הגוי?

שאלות כבדות משקל. ואילו היה לו זמן, היה ר’ רפאל מפנה אותן אל רבו. אבל עם לב מפרפר אין זמן למשחקים… ור’ רפאל שולח שאלתו בקשר: “ייִדָלָך, מישהו קרוב לרחוב 125? נתקבלה קריאה. זקן עם התקף לב חמור.”

“בשכונת הפשע הזאת? אצל השְׁוָרְצֶרְס?” בוקע קולו של ר’ יצחק מהמכשיר. “סַכּוֹנֶס נְפוֹשׁוֹס”.

ר’ רפאל המוקדן מסכים אתו בכל לב.

“אין מישהו מהמוקד העירוני?” בוקע קולו של המתנדב ר’ ישראל מהמכשיר.

“אין. אנחנו הכי קרובים. מישהו לוקח את הקריאה?” שואל ר’ רפאל ומתכופף במתח לעבר המיקרופון שלו, ממתין לתשובה. אם מישהו מהצלה ייענה בחיוב, הוא יאמר פרק תהלים לזכותו, שלא יאונה למציל כל רע…

“אני קרוב לגשר.” מדווח יצחק. “מיד אקח שמאלה ואכנס לשם.”

“ברוכֶה והצלוחֶה.” אומר ר’ רפאל. ונכנס מרגע זה לכוננות תהילים מלאה, בין לבין קבלת קריאות נוספות לעזרה במוקד.

*

אמבולנס של ‘הצלה’ מגיע תוך דקה לזירת האירוע יצחק והמתנדבים קופצים עם אלונקה. מסביב עסקים כרגיל. רק אלפרדו יוצא לקראתם לרגע “הגעתם, טוב. זהו שם.” מורה בניד ראש לעבר ג’רמי הזקן השוכב על המדרכה כחול שפתיים ואפור פנים  וממהר לחזור לחנותו. ביזנס זה ביזנס וטַיְים אִיז מָנִי (הזמן שווה כסף), לאחר ש’הצלה’ הגיעו, הוא יכול להסיר מעצמו את האחריות.

יצחק איש ‘הצלה’ מוצא את הזקן במצב קשה, אבל עוד בחיים חיתו. הוא מבצע בו החיאה, מחבר אותו לעירוי והמתנדבים מעלים אותו בשיא המהירות עם האלונקה לאמבולנס שמזנק בקול יללה ובאורות מהבהבים, שכל נער צעיר חולם עליהם ומנסה לחקותם.

האדרנלין דוהר אצל יצחק. אצל ג’רמי הזקן דווקא פחות וזה מה שלא בסדר אצלו. תוך כדי דהירה ביללת נכאים, מתכופף המתנדב השמאלי ומעסה את הלב הלחוץ. מן העבר השני אוחז המתנדב השני בפרק ידו של הזקן ומנסה למצוא דופק. השרוול שבתוכו מונחת היד ללא הופכין, מזוהם. אבל המתנדב לא מרפה. אין זמן לגלות איסטניסיות. חיי אדם על הפרק.

אוושה חלשה נפלטת מפיו של הזקן. ריסיו מפרפרים.

“התעורר,” זועק המתנדב בחדווה. מוקדם מדי למצהלות חתנים, אבל אם יש סיכוי, כדאי שיצחק הנהג יידע ויסחט את הגז עד הסוף. האמבולנס נענה לקריאה ומגביר את דהרתו, מתמרן בין מוניות צהובות ותנועה זורמת ואדישה של בוקר ניו יורקי טיפוסי.

מה להם ולחיי האדם שבאמבולנס? הם בסדר? אז אפשר לעבור לסדר היום. לפנות את הדרך? חבל על הזמן וזמן זה כסף. אמבולנסים לעשרות מדהירים בכל רגע נתון נפגע לבית החולים. איך אפשר להתעכב בכל פעם? מעטים נשמעים בכל זאת לצפירות הנואשות. אולי קרה להם אסון בזמן האחרון ואולי זהו המעשה הטוב היומי שלהם. יצחק משתחל בין המכוניות ו- קדימה.

“ווֹטְס יוּר נֵיים?” מדובבים המתנדבים מאחור את הזקן לבדוק אם הוא בהכרה.

“ג’רמי.” שולח אליהם הזקן מבט כעוס. “בשביל מה החייתם אותי?”

יצחק מחדד את אוזניו בתא הקדמי של האמבולנס. שאלה כזאת לא שואלים אותם בכל יום. אולי הזקן לא קולט?

“היה לך מצב של דום לב. ביצענו בך החייאה וברוך השם אתה נושם.” מסבירים המתנדבים.

“למה עשיתם לי את זה? יותר טוב שתזרקו אותי מהאמבולנס.”

מה הוא רוצה הזקן הזה? אפשר לחשוב שעשו לו איזה עוול.

“אינך מבין? ללא טיפול היית כבר מת.”

“עזבו אותי כאן והניחו לי למות.” מבקש הזקן.

“זה כבר לא בידינו.” אומרים לו המתנדבים. “אנחנו רק מחיים אנשים. עוד מעט תגיע לבית החולים. שם יטפלו בך.” הוא בכלל שפוי הזקן הזה? מי שמגיע לאמבולנס מבקש לחיות וזה מבקש שיזרקו אותו החוצה! איפה נשמע כדבר הזה?

“לא רוצה בית חולים. רוצה למות. לא מגיע לי לחיות. הלוואי שמותי יכפר על כל מה שעשיתי.” חורק הזקן.

מה קורה כאן? ממתי גוי זקן מבקש שמותו יכפר על מעשיו?

“למה אתה מבקש למות? לא עדיף שנציל את חייך?” כך- המתנדבים.

דמעות מצטברות בזוויות עיניו של הזקן מפארות את קמטיו וגולשות להן אל האלונקה. טיפין טיפין בקילוח דק שהופך לזרזיף רציני. איתן קולח ספור חייו של ג’רמי הזקן: “יהודי אני. אבוי לי. את כל חיי איבדתי וכאשר אבדתי אבדתי. נולדתי כיהודי, אך בעוונותי עזבתי את הדרך בגיל צעיר. רציתי לחוות את העולם. ליהנות, כמו שאומרים, בלי חשבון. ניתקתי קשר עם הורי, התגלגלתי. דבש לא ליקקתי. התדרדרתי…”

התדרדרות במצב נשימתו עוצר את ג’רמי ומדרבן את המתנדבים לעבוד עליו פעם נוספת במלוא המרץ. עכשיו, כשהם כבר מכרים ותיקים של ג’רמי קשישא (מזה דקותיים) הם משתדלים עוד יותר להחיותו ולא רק בכדי לשמוע את סוף הספור.

ג’רמי פוקח עיניים ומסמן שהוא רוצה להמשיך. הזמן קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית כבר דוחק עליו מזה שבעים וארבע שנים ורק עכשיו הוא התעורר, בתקווה שלא איחר את הרכבת.

“בסוף…” מקצר ג’רמי קשישא, “התחתנתי עם גויה. נולדו לי ילדים. אבוי לילדים כאלה. גויים גמורים הם ונכדי, עד סוף כל הדורות. כשהתפקחתי ורציתי לשנות, כבר היה מאוחר מדי. קצתי בחיי. עדיף שתזרקו אותי כאן מתחת לגשר ותניחו לי לסבול. שיכפרו הייסורים על עוונותי הגדולים. אוי טאטא, מה יהיה אתי?” ג’רמי בוכה בלי דמעות.

“כל עוד הנר דולק אפשר לתקן.” מצטט לו יצחק הנהג מעם ההגה.

“לא לחינם נקראנו הפעם לנסיעה הזו, הרחוקה כל כך מהאזור הרגיל שלנו.” אומר אחד המתנדבים.

“יש לך סיעתא דשמיא גדולה. בשמים כנראה קבלו את החרטה שלך. אינך רואה? שלחו אותנו במיוחד אליך ר’ יהודי. אתה מוכן להגיד וידוי יחד איתנו?”

כן. הוא רוצה.

“אשמנו, בגדנו…” האמבולנס מתקדם ומפלס דרך בינות למאות מכוניות ניו יורקיות שנוסעות לחיי שעה ובתוך האמבולנס שוכב יהודי קשיש מוקף יהודים טובים שעוזרים לו לומר וידוי מתחילה ועד גמירא, שתהיה לו, למקרה הצורך, צידה לדרך- לחיי עולם. האמבולנס נכנס כבר לשדרה הקרובה לבית החולים, כשמסתיים הוידוי ועמו כבדות נשימותיו של ג’רמי הקשיש. אט אט וברוגע הולך ג’רמי לבית עולמו ואינו חושש עוד.

יש המרוויח עולמו בשעה אחת והיא האחרונה בחייו.

צפורה שלנגר חתומה על הספרים ‘לגעת באלמוות’,טווח הישרדות‘ ‘קיארה’ ועוד