מאת שפרה גליק מחברת הספר יש לך את זה

סתם תחנת אוטובוס. פשוטה כזאת ויומיומית. איזור מרכזי; חנויות מאחור, חנויות ממול. תרצה מניחה למרגלותיה את השקיות, ציד מסע הקניות של היום. שולפת את הרב-קו מהתיק.

'ברוך שעשה לי נס במקום הזה'. היא לא הוגה את המילים בקול, כמובן. רק בלב. בעומק הלב. ואם אף אחד אחר לא היה רואה בזה נס, אז מה? זה סתם דבר קטן, ובכלל לא נורא גם אם זה לא היה קורה. אבל זה גם מעין נס פרטי שלה, שרק היא יודעת להעריך. נשימתה נעצרת כשהיא נזכרת כמה קטן הוא היה אז, שרולי. פנים רכות ועיניים עגולות  של ילד, למרות שבעיניה הוא היה גדול ממש. הבן הגדול שלה. אתי היא הבכורה, אבל שרולי הוא הבן הגדול. הבן היחיד, אז, מוקף באחיות.

איך נזכרה פתאום ביום ההוא? כבר שנים לא חשבה על זה, אפילו כשנזדמנה לתחנה הזאת. אולי זו המולת הקניות הרוחשת עכשיו סביב, לקראת שנת הלימודים המתקרבת. גם אז היה יום של קניות כאלו.

קניות לקראת שנת הלימודים הן חוויה נחמדה לכאורה, כולה התרגשות והתחדשות וניחוח נעים של התחלה. מסוג החוויות שנחמד להיזכר בהן אחר כך, שנים אחר כך, כשהילדים גדלו ואת כבר לא צריכה ללכת מחנות לחנות בשמש הקיץ היוקדת, רושמת מחירים ומנסה להשוות, קונה את המחברות ב'צלופחד', את העטים אצל 'ש. ק. גרין', ואת הילקוט לקטנה אצל 'נדב'. כמה כאבו לה הרגליים באותו יום חם ועייף, עומדת בחנות צפופה ומקשיבה להתלבטויות של אתי בין דוגמאות של נייר עטיפה. "אמא, מה עדיף לי, זה עם הכוכבים או זה עם הלבבות?"

"שניהם מאד יפים", היא ענתה. "רק תבחרי כבר. איפה רבקי? אני לא רואה את העגלה".

רבקי הקטנה היתה עם מירי, מול תצוגה מרהיבה של מחקים צבעוניים בצורות מענייניות. "אמא, תקני לי כאלה", חיננה מירי בקולה.

"קניתי חבילה של מחקים לבנים. רק הם מוחקים בלי להשחיר את הדף", דקלמה תרצה שוב, בפעם המי-יודע-כמה.

"אבל אמא, הם כאלה חמודים… אז רק אחד, טוב?" מירי הצביעה על מחק חמוד להפליא בצורת טילון.

"רק אחד, טוב?" חיקה אותה שרולי בנימה לגלגנית.

"אמא! תגידי לו!"

"די, שרולי", אמרה תרצה. "בסדר, מירי. רק אחד".

לפחות שרולי לא צריך קשקושים. היא קנתה לו מחברות רגילות ומכשירי כתיבה פשוטים, והוא מצא נייר עטיפה כבר בחנות הראשונה: כחול, עם הדפס זהוב של בתים ירושלמיים עם כיפות. משהו שהבנות אפילו לא חוננו במבט. הרבה יותר קל וזול לצייד בן לקראת הלימודים. הבנות דורשות כל רגע עוד קשקוש יקר… "נו, אתי, החלטת כבר?" שאלה בקוצר רוח.

"שניהם לא מספיק מיוחדים", אמרה אתי. "בואו ניסע ל'ממלכת השפע', אולי שם יהיו דוגמאות אחרות".

"אתי, היינו כבר בשלוש חנויות, וראינו הרבה דוגמאות יפות". תרצה התאמצה לדבר בקול רגוע. "אנחנו לא נוסעים עכשיו לשום מקום חוץ מהביתה. אוי, מלכי, מה קרה? למה את בוכה?"

"שרולי אמר ש– ש – ", ייללה מלכי. דמעה נטפה על גבי הקלמר הססגוני שבידה.

די! מה קורה לשרולי היום? לא מספיק קשה גם כך, בלי שהוא יציק כל הזמן לבנות? "שרולי! מה אמרת לה?"

שרולי קירקש בסרגלי המתכת שבתא ממולו. "כלום!"

"לא נכון!" מלכי התקוממה. "הוא אמר שהקלמר תינוקי! שהוא מתאים לילדה בגן!"

"היא סתם בוכה מכל מילה", מלמל שרולי.

"אל תשימי לב, מלכי, זה קלמר מקסים", אמרה תרצה. "אתי, בחרת כבר? צריך להזדרז".

"טוב, אני אקח את הכוכבים", אתי נכנעה, "אבל תקני לי גם את היומן מאותו סט, טוב?"

תרצה חיפשה את מדבקת המחיר על היומן המכוכב. "לא חסר", אמרה. "זה יקר, ואת לא צריכה יומן".

"אבל אמא, זה כל כך יפה, וזה יעזור לי להיות מסודרת עם שיעורי הבית. אמא, בבקשה!"

רבקי התחילה ליילל. תרצה נאנחה. "את באמת תשתמשי ביומן?" שאלה, מרגישה איך היא עומדת להיכנע באופן בלתי חינוכי בעליל, ומנסה לעטוף את הכניעה הזאת באיצטלה של הגיון, למרות שהיא בעצם נובעת מעייפות, מרצון נואש לגמור כבר ולנסוע הביתה. "בטח", הבטיחה אתי, עיניה גדולות ורציניות. "אני ארשום כל יום במה יש שיעורי בית למחר, זה מאד עוזר".

תרצה זכרה היטב יומנים יקרים משנים קודמות, ממולאים רק בדפים הראשונים, ריקים מחשוון והלאה. אבל היא הנהנה בעייפות. "בסדר. בואו, הולכים לשלם בקופה".

"אני רוצה את המדבקות החמודות האלו", צייצה מירי.

"לא!" ענתה תרצה בתקיפות פתאומית. "גמרנו. קנינו כבר מדי הרבה מותרות!"

"אמא, תראי", צהל שרולי, תוחב פנקס גדול לידיה. "הנה פנקס בדוגמה של העטיפה שלי! תראי איזה יופי!"

תרצה העיפה מבט קצר רוח אל הכריכה הכחולה עם הבתים הזהובים. "לא!" אמרה שוב בקול נוקשה, אוחזת בתקיפות החדשה שלה כבחבל הצלה. "בשום אופן לא!"

"אבל אמא, בבקשה". שרולי תפס בשרוול שלה. "אמא. אני רוצה את הפנקס הזה".

"אתה לא צריך פנקס", פסקה, משחררת את שרוולה מאחיזתו וממהרת אל הקופה. "זה סתם בזבוז כסף. בואו מלכי, מירי, אתי! הולכים".

זה לקח עוד זמן, אבל בסוף הם היו בדרך לתחנה, עם שקיות כבדות וארנק קל להחריד. כמה שטויות התפתתה לקנות! קלסרים ויומנים יקרים, קלמרים חדשים במקום קלמרים במצב טוב משנה שעברה, מחברות בדוגמאות מיוחדות. טוב, ברור שילדות צריכות כמה דברים חמודים כאלה, רק שהיא נסחפה יותר מדי. לא נורא, העיקר שעכשיו הולכים סוף סוף הביתה.

תרצה התישבה על ספסל התחנה באנחת הקלה. רבקי נרדמה מותשת בעגלה; טוב שהיא כבר לא מנדנדת. הבנות פטפטו בעליזות על מה שקנו, ושרולי כבר לא הציק להן, ברוך השם. הוא עמד בשקט בצד, גבו מופנה אליהן, בועט בעיטות קטנות ושקטות בדופן התחנה. פק. פק. פק.  

"ראיתם את הלורדים שלי?" שאלה מירי. "ראיתם איזה סוג מיוחד קניתי?"

"אני הכי אוהבת את היומן החמוד שלי", צהלה אתי. "וגם את הקלסר הגדול, ואת הקלמר שלך, מלכי, ואת ה– "

פק. פק. פק.

ואז תרצה קלטה.

והיא ידעה, מיד, מה עליה לעשות. "אתי", אמרה מבעד לגוש המציק שהתכדרר פתאום בגרונה, "תשמרי על רבקי. תחזיקי כל הזמן את העגלה. ילדים, חכו לי פה יפה כמה דקות, אני רצה לקנות עוד משהו שצריך. עוד כמה דקות אני אהיה כאן בחזרה, ואז ונסע הביתה. טוב?"

ובלי לחכות לתגובתם היא פנתה משם בכמעט ריצה, דמעות מסמאות את עיניה, מטשטשות את מראה החנויות והאנשים הממהרים, העמוסים. מה הוא כבר ביקש, שרולי? מה? רק משהו אחד קטן של פינוק, של מותרות, משהו אחד מעבר למחברות החומות ומכשירי הכתיבה הפשוטים. משהו אחד שיוכיח לו שהיא אוהבת אותו, לא פחות מהבנות עם כל הדברים היפים שקנתה להן…

נס, נס שקלטה את זה בזמן. הנה החנות. איפה הפנקסים? מהר. איפה הפנקס עם כריכת ירושלים? "כמה זה עולה?" שאלה מתנשפת. מיהרה לשלם ולרוץ בחזרה, הפנקס היקר אחוז היטב בידה.  

הנה הם, מחכים לה כולם בתחנה, בדיוק כפי שהשאירה אותם. אתי מחזיקה בעגלה של רבקי ומפטפטת עם מירי ומלכי. שרולי עדיין עומד בצד, מכונס בתוך עצמו, כתפיו כפופות בתנוחה מובסת. כבר לא בועט.

"שרולי". היא נחפזה אליו, מושיטה לו את הפנקס. הקווים הזהובים נצנצו לאור קרני השמש. "שרולי חמוד, הנה הפנקס שכל כך רצית. עם הדוגמה של ירושלים, בדיוק כמו העטיפה שלך, אתה רואה?" מצאה עצמה מכבירה מלים מול שתיקתו. "חזרתי במיוחד לקנות אותו בשבילך, שתשמח".

"מה?" הוא הרים מעט את ראשו הרכון והביט בה, מבולבל. לרגע לא נע. ואז הושיט את שתי ידיו ולקח את הפנקס. חיוך קטן, כמעט בלתי מורגש, הסתמן בזוויות פיו. חיוך שהחל פושט אט אט על פניו, הולך ומתרחב. הולך ואור.

ברוך שעשה לי נס במקום הזה. שרולי כבר גדול באמת היום. יש לו אפילו ילד משלו. אולי הוא לא זוכר בכלל את כל הסיפור הזה… אבל בליבו נותרה בוודאי איזו פינה קטנה מוארת מהאור ההוא. וכל הפעמים שהיא לא שמה לב, ולא קלטה, והיתה נוקשה מדי או כועסת – כל הפעמים ההן לא יוכלו לכבות את האור הזה.

הנה, מגיע אוטובוס. איזה מספר? תרצה הניחה לרגע את התיק על הספסל כדי לנגב את העיניים. כן, זה הקו שלה. היא הרימה את התיק ואת השקיות ועלתה לאוטובוס, מפליגה הלאה מהתחנה.