ספר החלומות השלם / ד’ ואחרון

הו. הלוואי.

הרים טלפון. התקשר לרובי, בכורו.

“אני פה בבית של סבא וסבתא, בתל אביב” הוא אמר לו “כן, כבר כמה ימים. מארגן אותו להשכרה“

רובי היה נשמע מופתע. לא דברו כבר מלפני שבועיים.

“אתה צריך עזרה?”

“הו, לא ממש. כבר ארגנתי הכל עם נחום ואתה עסוק מאד בכל מקרה“

שתקו קצת, שניהם.

“טוב” אמר ישראל בכבדות “לילה טוב, סתם רציתי לספר לך”

“לילה טוב, אבא“

שתקו עוד קצת שניהם.

“אתה צריך אותי איתך, בכל זאת?” נימוסי רובי. מה יש לומר.

התאפק מלענות לו לא. הזמין חלום טוב.

“אולי יהיה נחמד שתבוא הנה” אמר “לא לעזור, כן להיות איתי“

—-

רובי הגיע למחרת בבוקר. הביא איתו את איידי שלו. קטנטונת בת שלוש. עושה קייטנה לבת שלך ולי במחיר אחד? רצה לומר. “איזה יופי שהבאת אותה, התגעגעתי” אמר בסוף. צחקה. שמש אמיתית, האיידי הזאת.

נתן לה ג‘לי שמצא בכיס. הוציא אלבומים, הראה לרובי. ניגן לו. רובי לא מיהר. הקשיב. נהנה.

צחקו שניהם בהשתאות.

חלום? מציאות?

טיילו קצת בשכונה המוזנחת. הראה לרובי כל מיני פינות– ילדות שכוחות.

התפללו מנחה מעריב בבית הכנסת שאבא ז“ל היה מתפלל.

אכלו ארוחת ערב שרובי הכין.

לא התעורר עדיין.

ספר לרובי על אוסטרליץ. על החלום. לא פירט יותר מידי. התבדח על החרדה שלו, הלא אופיינית. החליט באוזניו שהוא צריך להתנצל. ההתנהגות שלו היתה חסרת פשר. זה לא יפה ולא משנה מיהו האוסטרליץ הזה ואם הוא באמת מעוניין להשכיר לו את הדירה בכלל.

התקשר למתווך. ביקש את המספר של אוסטרליץ. דבר עם אוסטרליץ. התנצל. סגר יפה את השיחה.

הרגיש נהדר.

ליווה את רובי ואת איידי לתחנה. זה היה חלום ארוך, החלום הזה. ושווה.

מחר אולי יזמין הנה את יענקי שלו, או את לאהלה.

חזר לדירה. נכנס לישון.

“חלומות נעימים ישראל” אמר לעצמו רכות “ליל מנוחה“

אפילוג:

הצללית של אוסטרליץ התנועעה מעבר לדלת. היד שלו נקשה קלות. בידו השניה החזיק מזוודה

“מה יש פה?” שאל אותו ישראל לא הצליח לזהות אם זה חלום או מציאות

“יש פה כסף” הוא ענה לו

“אני רוצה את הדירה הזאת

ואתה כבר לא צריך אותה“

“נכון” אמר לו ישראל “נכון“

לא ידע אם התעורר או לא

חייך